עד לנעילת אחרון השערים
יוסי מלמן, הארץ, 25.5.00
איש לא בטוח כיצד בדיוק נולד המושג "רצועת
הביטחון" - יש הסבורים בכלל כי יובא מדרום אפריקה - אולם ברור כי צה"ל
וצד"ל היו חלוקים בדעותיהם לכל אורך הדרך באשר למטרתו של אזור זה
ייתכן שדווקא עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון תגיע
רצועת הביטחון באופן פרדוקסלי להגשמתה המלאה על פי מאוויי צה"ל. הדבר יסתייע
בעזרת עשרות אלפי התושבים, רובם שיעים ששבים לכפריהם בדרום, כפרים שנטשו או סולקו
מהם במרוצת השנים בהוראות צד"ל או כתוצאה מפעולות הלוחמה של צה"ל. הפליטים
השבים לבתיהם יבקשו לעבד את אדמותיהם, לגדל את ילדיהם ולחיות חיים שלווים. הם
יודעים אמת פשוטה: אם שכניהם החקלאיים מעברו הישראלי של הגבול לא יוכלו לעבד את
שדותיהם ולחיות חיי שגרה, ייהפכו גם חייהם שלהם ושל רוב תושבי לבנון לגיהנום.
מכות שצה"ל מתכוון להנחית מהאוויר יהפכו את
לבנון למדינה נחשלת, בלי חשמל, בלי מים, גשרים וכבישים, בלי תעשייה וחקלאות. לכן
רווחת ההנחה שהשיעים החוזרים הביתה לא יניחו לחיזבאללה או לארגונים פלשתיניים
קיקיוניים - שייתכן שסוריה מועידה להם את תפקיד הפוגעים בישראל - לעשות זאת. בכך
ייהפכו למה שבצה"ל קיוו להשיג בעבר - "מגן אנושי". בכך הם עשויים,
שלא מרצונם, להיהפך למה שבצה"ל הגדירו "מגן אנושי".
המושג הזה מצוי בלב לבה של תפישת הביטחון של ישראל
ביחס לדרום לבנון. התפישה הזאת עברה אמנם מאז ראשית המעורבות הישראלית בלבנון,
לפני כרבע מאה, התאמות וגלגולים שונים, אבל במהותה היא ביקשה תמיד להשיג את אותה
מטרה: להקים אזור חיץ, אשר ממדיו השתנו מעת לעת, שנועד למנוע מתושבי הספר בגליל
להיות חשופים לירי ולאפשר להם לחיות חיים נורמליים.
לצורך הבנה טובה יותר של המושגים וההגדרות ששימשו את
האסטרטגיה והטקטיקה של ישראל בלבנון יש לשוב לשנת 1970,
לירדן. מאורעות "ספטמבר השחור" בירדן וסילוקם של הארגונים הפלשתיניים
מהממלכה ההאשמית עירערו את המאזן הפנימי בלבנון.
אש"ף, על ארגוניו וזרועותיו, שעבר ללבנון, הפך אותה לבסיס היציאה שלו לתקיפות
נגד ישראל. ישראל הגיבה בפעולות גמול באוויר ומהים ובחדירות יבשתיות לדרום לבנון.
בד בבד חבר אש"ף לשמאל הלבנוני ולמוסלמים במאבקם נגד הימין והנוצרים על
השליטה בלבנון.
ב-1975 פרצה בלבנון מלחמת אזרחים.
מנהיגי הנוצרים, בני משפחות ג'מייל ושמעון, פנו לישראל
בבקשת סיוע צבאי. באותו זמן החלו להגיע לגבול עם ישראל פליטים מדרום לבנון. גם הם
ביקשו סיוע, אבל אחר, הומניטרי.
ממשלתו של יצחק רבין נענתה לשתי הפניות. לישראל היתה
זו הזדמנות טובה לקדם את אסטרטגיית-הפריפריה שלה, שעיצבה מאז שנות החמישים את
גישתה לסכסוך עם הערבים: לכונן קשרים עם מדינות לא ערביות או עם מיעוטים וארגונים
לא ערביים במזרח התיכון ובשוליו, בהתבסס על ההנחה שאויב אויבי הוא ידידי. ישראל גם
קיוותה להשיג בכך מטרה מודיעינית: לקבל, באמצעות הקשר עם הנוצרים מידע שיסייע
במאבק בארגונים הפלשתיניים.
ישראל החלה לסייע בנשק לנוצרים באמצעות קשר שהקים
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עם תנועת הפלנגות של פייר ג'מאייל.
בינואר 1976
נפתח שער בגבול, ליד הכפר קליעה. כך נולד רעיון הגדר הטובה - מושג שטבע שמעון פרס,
אז שר הביטחון. המטרה היתה לאפשר לתושבי דרום לבנון לקבל בישראל שירותי חירום
בסיסיים: מזון, תרופות, מים.
שני המייג'ורים
"זו היתה נקודת המפנה ביחסים עם לבנון",
מדגיש ד"ר דוד טל, היסטוריון צבאי מאוניברסיטת תל אביב. טל חיבר מחקר מקיף
בשביל מחלקת ההיסטוריה בצה"ל שנמצא עדיין בשלבי הפצתו לתגובות של ראשי
צה"ל, ולכן תוכנו נחשב בינתיים לחסוי. "אבל מדיניותו של רבין היתה
ברורה", מוסיף טל, "הוא אימץ גישה של 'עלינו לעזור לנוצרים לעזור
לעצמם'". משמעות הדבר: ישראל תסייע לנוצרים במאבקם נגד קואליציית אש"ף,
השמאל והמוסלמים, אך לא תילחם במקומם או בעבורם.
באותו חודש שבו נפתחה הגדר הטובה מונה תא"ל
בנימין בן אליעזר למפקד אזור דרום לבנון - אד"ל.
אחת ממשימותיו הראשונות היתה שליחות חשאית, ומסוכנת, לביירות. "המטרה שלשמה
נשלחתי", סיפר השר בן אליעזר ל"הארץ", "היתה כדי לעמוד מקרוב
על יכולת הלחימה של הנוצרים במלחמת האזרחים. אז גם הבאתי לדרום את מייג'ור סעד
חדד". אך חדד, קצין בצבא לבנון, לא היה המצאה ישראלית. הוא נשלח בפקודת
הרמטכ"ל הלבנוני לקבל את הפיקוד על יחידות הצבא בדרום המדינה.
חדד נחשב למקורב למשפחת שמעון, ועל כן לא היה מקובל
על יריבתה במאבק על הנהגת הנוצרים, משפחת ג'מאייל.
האחרונה שיגרה לדרום, בשלהי 1977, איש מטעמה, המייג'ור סמי שידיאק. שני המייג'ורים הקימו מיליציות בעידודו של מפקד אד"ל. אבל עד מהרה, מספר בן אליעזר, התברר לישראל כי שידיאק "היה קטסטרופה. הוא לא שלט ביחידותיו והן
התפוררו".
בן אליעזר, צה"ל וממשלת ישראל הטילו את יהבם על
סעד חדד, שהקים את מטהו בעיירה מרג' עיון, ליד מטולה.
הקשר של ישראל עמו התהדק. בשנים 1978-1977 הקדיש חדד את עיקר
מאמציו לחיזוק השליטה של הנוצרים באזור, כנגד הפלשתינאים.
נקודת ציון נוספת היתה ראשית 1978.
כחצי שנה קודם לכן קמה בישראל ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין. בינואר 78'
נהרגו 35
ישראלים ותיירת בפיגוע באוטובוס בכביש החוף, בין מעגן מיכאל לצומת פי גלילות.
בתגובה החליטו בגין ושר הביטחון שלו, עזר וייצמן, על
מבצע ליטאני: פעולת גמול נרחבת נגד בסיסי אש"ף בדרום. יחידות צה"ל הגיעו
עד לנהר הליטאני ולאחר כמה שבועות נסוגו לגבול ישראל. לאחר סיום המבצע קיבלה מועצת
הביטחון של האו"ם את החלטה 425, המשמשת בסיס להסדר עתה.
חדד ביקש להרחיב את שליטתו בדרום לבנון וצה"ל
סייע לו. חדד איחד שלוש מובלעות נוצריות - מרג' עיון
במזרח, רמייש במרכז ונקורה במערב - והקים מיליציה בסיוע
ישראלי. "כך נוצר הקונצפט הראשוני של רצועת חיץ", מציין טל. "עוד
שנים קודם לכן ביקשה ישראל לכונן רצועת ביטחון בדרום לבנון, אך היה צריך שיגיע סעד
חדד ויגשים זאת".
תחת ממשלת בגין חלה התפתחות נוספת, ששיאה היה ביציאה
למבצע "שלום הגליל" (של"ג) - מלחמת לבנון - ביוני 1982.
"בניגוד לרבין, מנחם בגין היה מוכן להעניק לנוצרים סיוע ישראלי ישיר",
אומר טל, "הוא לא הסתפק בסיוע בנשק ותחמושת ושלח את צה"ל לעומק שטח
לבנון, לעזור לנוצרים במאבקם": תחילה בעימות אווירי עם הסורים ואחר כך ביציאה
למלחמה.
מלחמת לבנון חוללה שני תהליכים. תחילה היא ביטלה,
לפחות זמנית, את המושג של "אזור חיץ", שכן צה"ל ישב לא רק בכל דרום
לבנון שממנו סולקו הארגונים הפלשתיניים אלא גם בביירות ובהרי השוף.
אחר כך, כשצה"ל החל בנסיגתו, ב-1984-1983, חזר הצורך להקים מחדש
את אזור החיץ. אז גם חדר למילון המושגים הישראלי המושג "רצועת ביטחון".
מאזן אימה
טל אינו יכול להצביע על הראשון שהשתמש במושג. אבל
הוא החל להישמע בתדירות בדיוני המטה הכללי. ייתכן שהוא בכלל יובא מדרום אפריקה,
שצבאה כונן בשטחי המדינות השכנות - אנגולה ומוזמביק - רצועות שהיו בשליטתו, כדי
לייעל את מלחמתו בתנועת הקונגרס הלאומי האפריקאי של נלסון
מנדלה. מכל מקום המושג גרר ויכוח נוקב בצמרת צה"ל ובדרג המדיני על היקפה של
הרצועה: האם מכוננים רצועה מוגדרת שגבולותיה קשיחים או רצועה שתשנה את גבולה בהתאם
לצרכים ולנסיבות.
בינואר 1985, בעקבות החלטת ממשלת האחדות
הלאומית בראשות שמעון פרס לסגת מלבנון, גברה יד המצדדים בהקמת רצועת ביטחון קשיחה
ומוגדרת. בהחלטתה לצאת מלבנון החליטה הממשלה להשאיר בשליטתה "רצועת
ביטחון". וכך היה. כמהלך מתחייב ומשלים, החליט צה"ל להקים בדרום לבנון
מוצבים קבועים. הדבר עמד בניגוד גמור לתפישתו של המייג'ור חדד.
בניגוד למוצבים (קו בר-לב) שהקים צה"ל בתעלת
סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, המוצבים בדרום לבנון לא נועדו לשמש קו בלימה. הם היו
חלק מתפישת ביטחון שגרסה כי נוכחותו של צה"ל בדרום לבנון תהיה מוגבלת
ומצומצמת. בכל השנים שעברו מאז לא נכחו שם בזמן מן הזמנים יותר מאלפיים חיילי
צה"ל. וזה כלל גם את אנשי יק"ל, יחידת הקישור
ללבנון, שהיתה הזרוע האזרחית של צה"ל ומשימותיה היו לספק שירותים וסיוע
הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית, ואת רכזי המודיעין של השב"כ שהפעילו סוכנים.
ב-1996 יצאה ממשלת פרס למבצע ענבי זעם
שנועד ליצור מאזן אימה משני צדי הגבול: בהעדר שקט בצד הישראלי לא יזכו גם תושבי
דרום לבנון לרגיעה. ההפצצות המסיוויות של ישראל הביאו
לבריחתם של עשרות אלפי תושבים. אבל המבצע נקטע בעיצומו בלי שמטרותיו הושגו, בגלל
ירי בשוגג של תותחני צה"ל שגרם למותם של יותר מ-100 אזרחים
לבנונים.
לאחר מבצע ענבי זעם, הגיעה ישראל בעל כורחה להבנות
לא ישירות עם חיזבאללה: שני הצדדים יימנעו מירי על אזרחים ולא יציבו את כלי נשקם
באזורים מאוכלסים. חיזבאללה לא הקפיד על הסעיף האחרון אך התמיד בביצוע חלקו האחר
של ההסכם. כל אימת שנפגעו אזרחים בלבנון גמל הארגון בירי קטיושות לעבר ערים בצפון
ישראל. ההבנות האיצו את ההכרה בישראל בתפלותו הביטחונית של אזור הביטחון ובצורך
לסגת ממנו.
נוכחות צה"ל בדרום לבנון נועדה מאז ומתמיד
למטרות מוגבלות וייעודיות: מודיעין, תצפיות, סיוע ארטילרי ופסיכולוגי לצד"ל.
עיקר משימות הבט"ש (ביטחון שוטף) הוטלו על חייליו של חדד. אך לאחר שחדד חלה
החליף אותו ב-1984 הגנרל אנטואן לאחד, ובעזרת
צה"ל הרחיב לאחד את המיליציה של קודמו לכוח שייקרא מעתה "צבא דרום
לבנון". בשיא כוחו, על ששת גדודיו, מנה הכוח 2,500
חייל, סדר גודל של חטיבה בצבא.
צד"ל זכה לסיוע נרחב מצה"ל. המטרה היתה
להכשיר כוח צבאי לוחם מסודר. חייליו וקציניו עברו טירונות, אימוני מחלקה ופלוגה על
פי תורת האימון וההדרכה של צה"ל, וצוידו בנושאי גייסות משוריינים, טנקים
ותותחים, שהיו בעיקר נשק שלל סובייטי. אבל במהותו נותר צד"ל מה שהיה תמיד:
מיליציה מקומית שייעודה להגן על כפרי האזור.
על רקע זה נוצר עימות סמוי, שלא הגיע מעולם לשיח
הציבורי, בין צד"ל לצה"ל. בצה"ל ראו בצד"ל וברצועת הביטחון
"מגן אנושי", שייעודו להגן על צפון ישראל ולשמש כר ספיגה להתקפות
החיזבאללה. בצד"ל לא אהבו את עולם המושגים של הביטחוניזם
הישראלי. שם סברו כי ההגנה על כפריהם, על רצועת הביטחון ועל גבולה של ישראל צריכה
להתבצע מצפון לרצועה. בוויכוח הזה גברה לרוב יד ישראל: צד"ל והשטח שבו שלט
היו למרחב ההגנה שנועד להעניק ביטחון לתושבי הגליל. אך תפישה זו קרסה משום
שחיזבאללה הפך את מטולי הקטיושה לנשק עוקף רצועה, והביא בכך להחלטת ממשלת ישראל
לסגת מלבנון.