עמוד האש לפני המחנה

יעל פז-מלמד, "מעריב", 10.9.99

זה היה יום קיץ חם במיוחד, לפני שלוש או אולי ארבע שנים. ספונה במכוניתי הממוזגת חלפתי ליד צומת קרוב לעיר עפולה, ברדיו נשמעה זעקתה של אם שקברה את בנה. יומיים אחר כך הוא היה בן 20, אבל אז הוא כבר לא היה. רצועת הביטחון של דרום לבנון לקחה אותו, ואת עלומיו, וחלומותיו, ואת ליבם ונפשם וחייהם של אמו ואביו ואחיו ואהובתו וחבריו.

"אין לנו יותר ילדים למלחמות מיותרות", נכתב על השלטים, ואני עצרתי את המכונית בתדהמה. לצד הכביש, בחום הלוהט, עמדו כעשר נשים והניפו אל-על את התקווה לשינוי. הם לא ידעו את זה אז, אני בוודאי שלא, אבל ככה זה התחיל. אם אכן נצא מלבנון עד יוני או יולי 2000. ואנחנו נצא כי אין אפשרות אחרת, , זה יקרה כי השטח דורש, לא כי צה"ל חשב שזה צריך לעשות, גם לא מתוך החלטה מדינית של המנהיגות. תבונת הנשים המחכות לילדיהן היא שעמדה כעמוד האש לפני המלחמה.

החשבון שהן עשו היה פשוט ואכזרי מכל. אין לנו יותר ילדים למלחמות מיותרות. ומול חשבון הדמים הזה תייצבה בתחילה כל מערכת הביטחון. הן דיברו על חלופות, והנשים ענו להם ברחם. הם דיברו על אופציות צבאיות ועל הסתערות וכיבוש היעד, והאמהות ענו שהן חייבות להגן על הילדים שלהן. כמו שהגנו עליהם כשהיו קטנים וחסרי-אונים.

בתחילה לא הבינו על מה הן מדברות. ממתי אמהות מבינות משהו בצבא. מה הן מתערבות, אז הן למדו. ישבו עם הקצונה הכירה, שאלו, הסתכלו על מפות, נעשו מומחיות לעניין דרום לבנון, וגם המסר שלהן החל לחלחל. עוד טאבו נשבר. עוד מיתוס התרוקן מתוכן, מותר לדבר על נסיגה, מותר לומר שאין לנו יותר כוח לשלם את המחיר. כן, אנחנו עייפים, רוצים את ילדנו חיים. רק לפני עשר, או אולי חמש שנים, זו הייתה קריאה לא לגיטימית. אסור היה להודות שהתעייפנו. מה יחשוב עלינו האויב?

מלחמת לבנון החלה לפני כמעט 18 שנה. ממשלת מנחם בגין, בראשות אריאל שרון כשר הביטחון, יצאה לקרבות עקובים מדם, 650 חללים, שלא הביאו שקט לא ל40- שנה ולא לארבעה ימים. מה שהיה, הוא שהיה. אנחנו הפצצנו ממטוסים, הם בתגובה ירו קטיושות על יישובי הצפון. אנחנו כתגובה שבנו והפצצנו, וחוזר חלילה. היו הבנות ו"ענבי זעם", ומה שהיה עדיין נשאר כשהיה. ורק הילדים לא חזרו, ולא הרשו להוריהם אפילו לשאול למה? בשביל מה?

בהתחלה רק מעטים שאלו. אחר כך התרחבה המחאה. האות ניתן כאשר גם קצינים בכירים הצטרפו לקריאה לצאת. בתחילה בעילום שם, אחר כך בשמם. כך הם תפשו את מושג האחריות לחיילים שתחת פיקודם. אהוד ברק ניצח את הבחירות האחרונות משום שידע לקרוא היטב מה רוצה העם. ההכרזה שלו על הוצאת צה"ל מלבנון הייתה קריאה מדויקת של רצון הציבור, יש אפילו מי שיאמרו שהיא זו שהביאה לו בסופו של דבר את הניצחון.

מה שהחל כמאבק של ארבע אמהות על חיי ילדיהן, הפך לתנועה המונית. להפגנת ה400- אלף. (מה הקשר? ד.מ.)

כאשר נצא מלבנון בקיץ הבא, אפשר יהיה לומר שעייפנו רק ממלחמות, לא מן השלום. לא מחיפוש הדרך. יש כאן דוגמה נדירה לכך שהציבור בארץ הכריח את המנהיגות המדינית להכריח את הצבא לחפש אלטרנטיבות לישיבה בלבנון. שנים הילכו עלינו אימים שלא ניתן להגן על יישובי הצפון מתוך גבולה של ישראל. ואנחנו קנינו. מה אנחנו יודעים. הגנרלים הרי יודעים טוב מאיתנו. אבל האמהות, לא קנו. הן אמרו: אפשר, ואפילו נתנו הצעות משלהן. אחרי שגמרו ללגלג עליהן, התחילו להקשיב. הן יצאו לצמתים בימים לוהטים ובימים קרים. הניפו שלטים ודיברו על ילדים. שתי אמהות שילדיהן נהרגו עברו את הארץ במסע אופניים שובר לב, וחזו במו עיניהן בשינוי שהתחולל בחברה הישראלית.

הנשים ששלחו את ילדיהן למלחמה וישבו בלילות מכווצות מאימה, הן שגרמו לכך ששאלת היציאה מלבנון היא עכשיו לב לבו של הקונצנזוס.