לא סופי / בלדה לבנונית
יאיר לפיד, מעריב, 2.6.00
אני לא נוהג בדרך כלל לערבב בין תוכנית הטלוויזיה שלי ובין
הטור הזה, אבל הפעם ביקשו ממני לא מעט אנשים לבצע חריגה. ביום של נסיגת צה"ל
מלבנון הייתי כבול לטלוויזיה באזיקים של נוסטלגיה. שנתיים וחצי הסתובבתי בארץ
המקוללת הזו. הייתי בה מהשבוע הראשון של המלחמה, קודם כחייל, אחר כך ככתב צבאי.
היא ריתקה אותי והפחידה אותי, והיא הייתה מבחן ההתבגרות האולטימטיבי שלי, ולא רק
שלי. אני שייך לדור שלבנון עיצבה אותו. היא לימדה אותנו לא להאמין לשלטון, לפחד
מהמלחמה, לחפור לעצמנו - גם בנשמה - לפחות שוחה אחת שאפשר להסתתר בה. גואה נולדה
בלבנון, וגם תרבות ההיי-טק והתקשורת הישראלית המודרנית. בסוף אותו לילה חזרתי
סופית לעבר. לקחתי בלוק צהוב ועיפרון H2 עם חוד קשה וכתבתי פואמה
מזרח תיכונית. הקראתי אותה בטלוויזיה ומאז אני רק מפקסס אותה. קוראים לזה:
18 שנה אחרי גיל 18
אני מהדור של שמונים ושתיים
שעמד על הציר בין ביירות לצידון
הסתכל מבוהל לכיוון השמים
ושר "רד אלינו אווירון, קח אותנו מלבנון"
וחלק מאיתנו באמת חזר בתוך ארון.
שמונה עשרה שנה היינו שם
ואני ממש לא בעניין של לעשות חשבון
העיקר שהטנקים עזבו והנגמ"שים ארוזים
וסוף-סוף יצאנו מארץ הארזים.
זה לא כל כך נורא לברוח
בריחה היא לא מילה גסה
אם הלכת ממקום רע למקום טוב
מצדי שיקראו לזה מנוסה
את רצועת הביטחון שייקח מי שנשאר
לנו היא הייתה הדוקה על הצוואר
ועכשיו אנחנו יותר חכמים ופחות זריזים
כי סוף-סוף יצאנו מארץ הארזים.
אני מהדור של שמונים ושתיים
ואתמול אני מודה שהייתי מאושר
כשראיתי איך בג'יפ שעבר
שאגו בחורים שהטירוף הזה נגמר
ונכון שהעתיד תמיד מפחיד יותר מהעבר
אבל לפחות אפשר לומר למי שלא חזר
שאנחנו יותר מנסים ויותר מעיזים
כי סוף-סוף יצאנו מארץ הארזים.