בחזרה אל הגבעה

עפר שלח, מעריב, 18.2.00

מחרתיים, ביום ראשון, אחרי רבע מאה ועוד שנה, חוזר אל גבעת ההפגנות שמול לשכת ראש הממשלה בירושלים, האזרח היחיד בתולדות מדינת ישראל שהפיל ממשלה: מוטי אשכנזי. ביחד עם 'ארבע אמהות' הם ינסו להצית את אש ההתנגדות להמשך השהייה בלבנון. זו דרכו של המרד: הוא אינו פורץ על העניין עצמו, אלא כשהנפש נוקעת

לפי התסריט, צריך ביום ראשון לרדת גשם. אבל גם אם לא, בכל זאת תיסוב הגבעה מול משרד ראש הממשלה כ"ו שנים לאחור. בלי הדובון המפורסם ("הוא כבר מזמן לא ברשותי, וגם לו היה, ספק אם הכרס הייתה מאפשרת לו להיסגר"), בלי פאות הלחיים והתלתל לרוחב המצח, עם משקפיים דקים במקום המסגרת העבה של אז, יתייצב, 200 מטרים מלשכתו של אהוד ברק, האזרח היחיד בתולדות ישראל שהפיל ממשלה. לא לבד, לא בקריאה לאחראים ללכת הביתה, אבל בכל זאת: אחרי רבע מאה ועוד שנה, מוטי אשכנזי חוזר אל גבעת ההפגנות.

מוטי אשכנזי צילום: רוני שיצר

היום מתפרסמת המודעה השנייה בסדרה של ארבע שמתכנן אשכנזי, בתקווה להצית את אש ההתנגדות לשהייה בלבנון. במקרה שלו, היא קשורה קשר ישיר לשאט הנפש שלו מן הדרך בה מתנהל המו"מ עם סוריה. אבל אשכנזי, שיודע משהו על איך תנועה עממית צוברת תאוצה, מבקש למזג על הגבעה הרבה זרמים, ששני דברים באמת מאחדים אותם: נקעה נפשם ממותם של חיילים על מזבח השקר הלבנוני, שפעם קראו לו 'הגנת יישובי הצפון' והיום שמו 'הגעה להסכם'; ויש להם הרבה יותר מתהיות לגבי הדרך בה מנהל אהוד ברק את ענייניה של מדינת ישראל.

יהיו שם, קרוב לוודאי, נציגים של 'שלום לדורות' הימנית, יחד עם קבוצה של מצביעי ברק המתנגדים להסדר המסתמן עם סוריה; יש מגעים עם נוער מרצ, שלבנון בנשמתו, אבל חולק על אשכנזי בעניין הסורי, ועם מאוכזבי ברק, כמו ארגון הסטודנטים. בסוף השבוע ינסה אשכנזי להעביר אל הגבעה גם את אורנה שמעוני, אמו של אייל ז"ל, שנהרג במוצב ריחן, ואת אלה שחברו אליה למשמרת המחאה מול בית ראש הממשלה (להבדיל ממשרדו). שמעוני, שחורשת את הארץ והנפש הישראלית בסדרה של מסעות, עשויה להביא איתה את שוק הכרמל ומחנה יהודה.

קשה להתחייב למספרים, ויש הסברים למה. אבל כדאי למי שישקיף מחלון המשרד אל הגבעה, שלא לעסוק אך ורק במניין ראשים. דווקא לבנון, שראש הממשלה התחייב לסגת ממנה וכבר נטש כמעט-רשמית את המלה 'בהסכם' המחוברת לנסיגה, דווקא היא עלולה להיות גרעין היסוד, שסביבו יתגבש המרד נגד דרכו של אהוד ברק.

מרבים אצלנו לעסוק בהשוואה המתבקשת, או המופרכת, בין לבנון לווייטנאם. הדמיון החיצוני ברור - מלחמה חסרת תוחלת נגד גוף גרילה, שסופו לנצח - וכך גם השוני במרחק, באיום, באבסורד המהותי של המלחמה ההיא מול הבעיה האמיתית שבלבנון. אבל ברמה המופשטת יותר, לבנון היא בדיוק וייטנאם: כאן כמו שם, מחלחל השקר כבר 18 שנה, וממיס בכוחו החומצתי את התפרים המרכזיים של החברה; כאן כמו שם, מוגדרים מחדש יחסיה של החברה עם מוסדות מרכזיים - הצבא, הממשל - סביב שאלת המלחמה ההיא.

כאן כמו שם, הנזק אינו רק בהפסד הצבאי. מלחמת לבנון החלה כפעם הראשונה שבה נקרעו יחידות צבאיות בוויכוח על עצם טיבה והצדקתה של המלחמה, ורמטכ"ל נימק את אי-גיוסה של יחידה, בחשש שחייליה יתנגדו לשרת; השבוע, בעצם פרפורי הגסיסה המכוערים שלה, אפשר היה לראות איך 18 שנים של שקר מוססו כל אבחנה בין צבאי לפוליטי, מותר ואסור, והותירו נזק בל-יימחה בצבא ובחברה.

דיבורי החיילים עם הכתבים הצבאיים, בסוף השבוע שעבר, נדמו לכמה דינוזאורים במדים כבכיינות של סמרטוטים, או פשוט כהפרה של הפקודות (מה שאכן היו, טכנית). אבל אחרי שנים שבהן הצבא עצמו מזמן כתבים למוצבים, כדי שישמעו הצדקה לעצם השהות בלבנון מפיהם של הלוחמים ("אנחנו מנצחים פה במלחמה והבכיינים בתל-אביב לא מבינים כלום"), אחרי שנים שבהן היה החפ"ש מפלטו הציבורי של הגנרל - לא יכול איש לבוא השבוע בטענות אל הצנחנים וחיילי גבעתי שרוצים הביתה.

בצבא, שראשו הודיע השבוע לתקשורת מה הוא עומד לומר למחרת בקבינט - ולא ננזף כראוי על-ידי ראש הממשלה, כי המדינה לא מתנהלת, וכי ברק הוא האחרון שיכול להעיר לגנרלים בענייני אתוס - איך אפשר להעניש את החייל שבסך הכל אמר מה שהוא חושב. המרד, אתם מבינים, פנים רבות לו, ואחת מהן היא איבוד מוחלט של היכולת לכונן אמות מידה ולאכוף אותן.

אורנה שמעוני רצתה הפגנה של 150 אלף איש. ההגיון הפשוט שלה אמר, שאם נמצאו לפחות כמספר הזה שבאו להפגין בעניין סברה ושתילה, אזי לגבי היציאה לאלתר מלבנון, משהו שעולה מדי שבוע בדם שלנו, יימצאו מי שימלאו את הכיכר. ואז התגלה לה דבר פשוט: בשביל כבוד אולי מספיק לעבוד, אבל בשביל הפגנת ענק צריך הרבה כסף. ובעניין חוצה קווים פוליטיים, שאין בצדו רווח אפשרי בקלפי, קשה לגייס כסף.

בתולדות המחאה האזרחית בישראל יישמר לשמעוני מקום מיוחד. כבר זמן רב שהיא חורשת את הארץ בסדרה של מסעות - אל השווקים, אל התקשורת, מן הגבול ואליו. היא מנערת מעליה בקלות כל סטריאוטיפ, וכל ניסיון להפוך אותו להאשמה. כן, היא אם שכולה; כן, זה דיבוק בעצמותיה; לא, זה ממש לא משנה את העובדה שהיא גם צודקת.

במסע אל השוק קשרה קשר אמיץ במיוחד עם יאיר לוי, מראשי שוק הכרמל, והשבוע הייתה נציגות של אנשי השוק, יחד עם שוקי התקווה ומחנה יהודה, אמורה להגיע להפגנה שארגנה בירושלים. היא מדברת עם נהגי המוניות. היא יודעת היטב שמדובר באותה קבוצה עצמה, שנשאה את טענותיה הסקטוריאליות אל ברק ונרתמה למערכת הבחירות שלו, רק לפני פחות משנה. כל זה ממש לא משנה.

שמעוני רצתה הפגנה. היא פנתה לחמי סל מהקיבוץ הארצי, איש שרובנו לא מכירים, אבל אין הפגנת ענק של השמאל בלעדיו. סל הלך לחפש כסף, שמעוני הלכה לגייס אנשים. יוסי ביילין אמר לה שהתחייב לתת לברק צ'אנס עד יולי; במרצ הדעות חלוקות בין יוסי שריד, שהתנגד ומתנגד לנסיגה חד-צדדית, לבין תומכי הנסיגה עכשיו; כנ"ל בש"ס. אין הפגנה גדולה בלי האוטובוסים, בלי הקיבוצניקים שעוזבים הכל, בלי הארגון והפירוטכניקה שעולים כסף. אשכנזי, שהאש שלו אינה מדורה כתומה מאכלת כמו זו של שמעוני, אלא להבה כחולה וקרה של שיקול אנליטי, אומר שבסוף תהיה הפגנה, רק צריך לבנות אותה מלמטה.

את שניהם מקומם הלינקג' שעושה ברק בין הנסיגה בלבנון להסכם עם סוריה. אשכנזי רואה בו דוגמה לחולשה הפנימית של ישראל,דווקא מול אויב חלש ממנה בכל התחומים. שמעוני מתרגמת את זה לדימוי: אם כבר החיילים בני ערובה של ההסכם, היא אומרת, קחו אותנו האמהות. השבוע בנו היא וחברותיה 'מוצב' על גבי מכונית מול בית ראש הממשלה, להמחיש את אמירתן. הן לא יזוזו עד שברק לפחות יקבל אותן לשיחה. אבל בחצרו של אהוד אין דבר כזה: עד אמצע השבוע לא נענו אפילו כל המכתבים והפקסים ששלחה אל ברק, תבנית שכבר פגשנו בהרבה מקרים דומים.

לכאורה, לא ברור על מה כל הרעש, ולמה דווקא עכשיו. 18 שנים אנחנו נהרגים בלבנון, וחמישה חודשים לפני הסוף - כך או כך, במנוסה או בהסכם - זה הזמן?; 18 שנים ישראל מפציצה אזרחים, עוצרת חפים מפשע במחנות ובתי כלא, מתפארת ביכולתה האסטרטגית לסגור תנורי חימום בבעל-בק באמצע החורף, ועכשיו פתאום מרד?; 18 שנים הציבור הישראלי קונה כל קלישאה (רק לפני שנה וחצי היה רוב מוצק נגד נסיגה חד-צדדית, בנימוק ש'לא מהמרים על יישובי הצפון'), ומוכיח אטימות לא רק לאיוולת המלחמה, אלא גם לאי-מוסריותה ואפילו להרוגיו שלו, ועכשיו פתאום בוער לו?

לכאורה, ברור גם שיש כאן הרבה אינטרסים שלא ממין העניין. נהגי המוניות הפכו למעין אנטי-להשכיר, הסטודנטים יהיו בעד היציאה מלבנון עד שירד שכר הלימוד. 'שלום לדורות' הייתה תומכת בכיבוש נבטיה, אלמלא עמדה קצרין על הפרק. אבל זו דרכו של המרד: הוא אינו פורץ על העניין עצמו. הוא פורץ כשנוקעת הנפש. הוא פורץ כשהשקר צף על פני המים, עירום ושמן ומוכן להתפוצץ. והוא פורץ כשהשליט, יהיר ומחוייך ומודיע לנו שאנחנו לא מבינים כלום, אינו מרגיש מחויב לתת הסברים.

יכול להיות שלא יהיו שם הרבה אנשים. יכול להיות שההפגנה הגדולה לא תקרה, יכול להיות (אחרי הכל, אין לנו ממשלה אחרת, כמו ששריד אומר מדי שבוע) שהאוטובוסים יישארו בבית והקיבוצניקים יישארו בפלחה וביילין יחכה עד יולי. אבל אם תסתכלו היטב על הגבעה המצולקת ההיא בקריית בן-גוריון, ביום ראשון הקרוב, תראו שם איש בודד, ושלט בידו. הפעם תצויר עליו טבלת ייאוש, שתספור את הימים עד ליציאה, אבל זה לא ממש משנה. בעוד יומיים, מוטי אשכנזי חוזר אל הגבעה.