בין דרוויש ללבנון

שילמנו מחיר כבד על חוסר ההיכרות העקרוני שלנו עם העולם הסוציו-תרבותי הערבי

מודי בר-און, "מעריב", 22.3.00

כבר כמה שבועות אני עוקב בתמיהה אחרי הוויכוח סביב חשיפת תלמידי ישראל לשירתו של מחמוד דרוויש, ועדיין לא הצלחתי להבין על מה המהומה. ממה הפחד הגדול? מה בדיוק יקרה כשהמורה לספרות תכנס לכיתה ותאמר: "שלום תלמידים, זה שיר של משורר פלשתינאי. הוא אומר ככה וככה, הוא נולד מתוך תפיסה פוליטית והיסטורית כזו וכזו. מה אתם חושבים על זה?"

מה כל-כך מפחיד בסיטואציה הזו? הרי תלמידי ישראל לא יסיימו את קריאת השיר של דרוויש ויתגייסו כאיש אחד לחמאס. מקסימום יתעורר בכיתה ויכוח, לכמה דקות יידלק בעיני התלמידים איזה זיק. האם זה מה שמפחיד כל-כך את מסורבי דרוויש? האם הגילוי הקלישאי ממש, שגם לצד השני יש רגשות - הוא הלם גדול מדי לדור הישראלי הצעיר ומזוגג המבט? ואולי מבוהלי דרוויש אינם סומכים על המורים לספרות שיצליחו לשמור את השיר באיזה קונטקסט, לתת מולו איזו קונטרה ישראלית מעמיחי עד א.צ.ג?

לא זכור לי שקולם של המורים נשמע בסוגיה הזו. מן הסתם רק רעיון כמו תוספת דרוויש של %1.2 אחוז תמורת העברת החומר הבעייתי, יגרור אותם לוויכוח. עד אז נאלץ להסתפק בחוות הדעת המלומדות של פוליטיקאים ורבנים, שגם הם אולי דגים במים העכורים האלה אחרי תוספות תקציביות למיניהן, אבל כיאה לעימות תרבותי-חינוכי שכזה, משתמשים במלוא העושר, העומק והעידון שיש לתרבות הישראלית להציע כרגע.

כשנצא בעוד כמה חודשים מלבנון בתחושת הקלה אך בבושת פנים, כל הוויכוח הזה כבר יישכח. כבר נהיה עסוקים באיוולת אחרת. איש לא יתפנה לשאול אז מה היה קורה לו היינו קוראים את דרוויש כבר לפני 20 שנה, אותו ואת כתביהם של אמנים ואנשי רוח ערבים אחרים. מה היה קורה לו היינו מבינים קצת יותר את המורכבות התרבותית של לבנון בפרט ושל העולם הערבי בכלל?

לו היינו מבינים קצת יותר את המקום המיוחד של הפלשתינאים במירקם הזה, הייתכן שהיינו חוסכים לעצמנו את ח"י שנות לבנון האלה? הייתכן שלא היינו הולכים בכזה בטחון לארגן סדר חדש בלבנון, על מנת לחזור מקץ 18 שנים לסדר חדש בישראל? שכן תודות לבורות ולזלזול שלנו, הסדר בלבנון נשאר פחות או יותר אותו דבר, כמו זה שהיה שם ביוני 82'. השינוי הבולט היחיד הוא המרת האוטונומיה שהיתה לערפאת במערב ביירות, באוטונומיה שיש לו עכשיו בעזה.

מהתהליך הזה יכולנו להמנע, או לחילופין לעשות אותו הרבה יותר מהר, שקט ובהרבה פחות אבידות בגוף, נפש וביוקרה. את האפשרות האבודה המועדפת עליכם תבחרו לפי עמדתכם הפוליטית. כך או כך, בראי הזמן, חוסר ההיכרות העקרוני שלנו עם שירתו של דרוויש בפרט ועם העולם הסוציו-תרבותי שסביבנו בכלל, נראה כבחירה שעלתה לנו ביוקר רב.