מאת החלל
האחרון בלבנון
איך
אתה לא מבין, אדוני ראש הממשלה, שמדובר במלחמת דוד (חיזבאללה הנועז) בגוליית
(צה"ל המסורבל)
מנואלה
דבירי, "מעריב", 15.2.00
אדוני
ראש הממשלה,
צר
לי להודיעך על מותי בטרם עת בקרב בלבנון. חייל חיזבאללה השחיל לי בדיוק מופתי לתוך
החרך בעמדה טיל טאו. זה היה בשעה שהכנתי חביתות עם גבינה צהובה לחבר'ה. החובש
שהוזעק נתן בי מבט מקצועי אחד, ואמר: "אין מה לעשות. עוד אחד הלך".
עשו
לי הלוויה יפה. אין טענות. החזן זימר, החבר'ה ירו מטחים, ומפקד הפלוגה, שתמיד
הייתי מסוכסך איתו, נשא עלי את הנאום הקבוע לנופלים שחיבר דובר צה"ל. כמה
שהייתי אמיץ, אהוב, פיקח, נחמד - ממש אחד בדורו. אחר-כך השכיבו אותי ליד הקבר של
דוד, שנהרג שלשום מפגיעת רסיס מרגמה. דווקא הייתי מרוצה. בין המתים, כמו בין
החיים, טוב שיהיה לך שכן טוב.
אבל
דבר אחד לא ברור לי, אדוני ראש הממשלה: מדוע היה עלי למות? אמרו עליך שאתה חכם,
מוכשר, עם מוח אנליטי - אפילו מנגן בפסנתר - ותקים לנו צבא קטן וממזרי. אם כך, איך
נעלם ממך מה שברור לכל פלאח לבנוני מצוי הרוכב על חמורו הצולע: את המלחמה בלבנון
הפסדנו מזמן. צה"ל הגדול, עם עוצבות הטנקים, להקי המטוסים, פינות הטילים
והצוללות, יזחל לבסוף בבושה ובחרפה על גחונו אל הגבול הבינלאומי.
איך
אתה לא מבין, אדוני ראש הממשלה, מה שאחרון הטוראים הבין מזמן, כי בלבנון הביאו לנו
החיזבאללה בהפוכה את מלחמת דוד בגוליית, כאשר הם דוד עם הסנדלים והקלע, ואנחנו
הגולייתים, אטומים ומסורבלים.
ומה
אנחנו שומעים מפיך כמנטרה? שאנחנו נכה באויב בזמן ובמקום שנמצא לנכון. הצחקת אותי
בדברי הרהב האלה. הם הרגו בנו בתעוזה ובדמיון, ותשובתך היחידה היא מלחמה
בטרנספורמטורים, תחנות כוח, גשרים. בסוף, מי יודע, אולי תפציץ את בניין עיריית
ביירות, או את גן החיות של העיר. אמנם אין אור בלבנון, אבל אני עדיין מת.
הריני
להודיעך בזאת, אדוני ראש הממשלה, שהם חכמים, החיזבאללה האלה. זה מכבר הבינו כי
עשרה חיילים הרוגים הם מחיר נסבל בשביל הממשלה הציונית, כדי שתעשיית התיירות בצפון
תמשיך לשגשג וכדי שתל-אביב תמשיך לחגוג. רק אלף הורים, שבניהם משרתים בלבנון, אכלו
לעצמם יום-יום לילה-לילה את הלב.
לפיכך
עשו לך החיזבאללה את תרגיל הווייטקונג. כפי שגנרל רב פעלים כמותך יודע בוודאי,
מלחמת וייטנאם לא הוכרעה בג'ונגלים. שם סתם נהרגו 56 אלף חיילים אמריקנים. המלחמה
הוכרעה בסלונים של אמריקה, מול מסכי הטלוויזיה הצבעוניים. באותה דרך הביאו
החיזבאללה - בסרטים שהם מצלמים ובסרטים שאנחנו מצלמים - את המוות אל חדר האורחים
של כל משפחה. שום ישראלי לא יכול עוד להיות שווה נפש לחיילים הנטחנים לגושי בשר
מדממים.
עכשיו
קמה צעקה גדולה. אינך יכול עוד לדשדש, להסס, להתלבט ולחרטט. עכשיו אתה צריך להימלט
עם הזנב בין הרגליים ועם התחושה שדפקו את צה"ל הגדול עד העצם.
אז
למה, אני שואל אותך ואת ראשי הממשלה שקדמו לך, למה לא יצאתם לפני כמה שנים? אפילו
אם היית מסתלק ביום שנבחרת, הייתי אני ועוד רבים אחרים השוכבים לידי בחלקה הצבאית
בבית-הקברות, מטיילים בארץ האש, לומדים לפסיכומטרי, או סתם נהנים מחיינו כאנשים
צעירים.
ברגשי
כבוד ויקר, החלל האחרון בלבנון.
העתקים: שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו וכל היועצים והפרשנים האחרים לחרבון ההיסטורי הגדול של לבנון.