אמאל'ה
לבנון צריכה לשנות את
הקדימויות שלנו: תבונת ההורים הרבה לפני חוכמת המנהיגים
מיכל קפרא, "מעריב", 8.2.00
לפני
שנה פגשתי אשה. אמא לחייל בלבנון. והיא אמרה: "אני חילונית בהכרה. אין לי בית
כנסת להביע את המשאלות שלי. אין לי כתובת. אין לי נמען על העטיפה. אבל אני מאמינה
שגם לחילונים יש אלוהים ששומר על ילדיהם. ואולי האמא היא האלוהים הזה ששומר על
הילדים".
האמירה
הזאת לא נתנה לי מנוח. מנוח, בעצם, זו מלה משונה. במיוחד בהקשר של לבנון. המפגש עם
הצירוף התחבירי הזה של האמא, העצים את היחס לכל חייל שנהרג בלבנון. כל הרוג הביא
מיד את אמו, שבדרכה הבלתי מנוסחת ביקשה גם היא להיות האלוהים שלו, המלאך המגן,
היחיד בשטח, ונכשלה.
המילים
הללו, שאמרה אמא אחת, פעם, הם מסוג המשפטים הנדירים החוצים את החיים ומחלחלים לרמת
הבנה שהגישה אליה חסומה בדרך כלל. הם טובעים בך את רישומם לא במוח, אלא במושג
הערטילאי - נשמה. ומרגע שחדרו לשם, קבעו את מיקומם לנצח.
ולא
בשל הניסוח המדהים, אלא בשל ההכרה בעובדה המשונה, שאזרח מדינה חש צורך להיות
אלוהים לילדו גם כאשר התבונה מבינה את מידת הגיחוך שבאמביציה, ואת מופרכות היכולת
הממשית. הצורך האמהי הזה להגן על הבלתי מוגן, להתחנן על נפש הילד שגורלו נקבע על
פי שיקולים לאומיים בקבינטים סגורים - הוא הקרע הגדול ביותר, בעיני, שקרעה לבנון
בעם ישראל.
ולא
בשאלה פוליטית או צבאית, אלא בחוסר האמון של אזרחים בשיקולי הקברניטים, ביחס
האמביוולנטי לצה"ל, בהבנת מטרות לאומיות, ובעמדה מול ה"ביחד השבטי"
העומד בבסיס כל עם.
לבנון
הפכה מטרגדיה צבאית-מדינית למצב נפשי. וככל שעבר הזמן, המצב הנפשי הלך והתערער.
אמהות הפכו לעמותה, קצינים בכירים יצאו נגד השהות, ואפילו ראש ממשלה נבחר קבע מועד
סיום. אלא שעד חגיגת הסיום הנכספת בקיץ, דורש החורף את מחירו הקבוע.
לבנון
לא קרעה את העם, היא ריסקה אותו לרסיסים של כאב וצער. לבנון אולי קרעה את המסכה
שכל כך רצינו לעטות על פניהם של המנהיגים יודעי הכל. המבינים הגדולים, המומחים
החד-משמעיים. לאט לאט ובהתמדה היא סדקה את האגו הלאומי הנפוח, והותירה מצב
סוריאליסטי, בו אזרחיות מבקשות להיות אלוהים לילדיהן.
לו
אהוד ברק היה רק פוליטיקאי הממשש את דופק בוחריו, הוא היה יוצא מלבנון למחרת
בחירתו. אבל הוא גם איש צבא. וצבא, מעצם טיבו, קובע מצבים נפשיים ולא נגרר אחריהם.
זו גדולתו וזה חסרונו.
ואולי
הצרה הצרורה מכל היא שהעם, משום מה, אינו רלבנטי לדיון המכריע. העם אינו נתפש כמסה
של תבונה אלא כהמון בור שיש להתחשב מדי פעם ובאופן מוגבל בהלכי רוחו. לא בהגיונו
הבריא, לא בתבונתו ולא באינטואיציה החריפה שלו.
אם
העם אינו מוכן לשלם יותר את הקורבן, אף מנהיג אסור לו לדבוק בתאריכי יעד, מבוססים
ונבונים ככל שיהיו. כי תבונת המנהיגים היא נזילה וזמנית ואילו תבונת ההורים היא
בסיסית וקדמונית.
