האינסטינקט שבלב
ברדיו לא אמרו "אין נפגעים לכוחותינו"
"מעריב" נובמבר 1998 (?)
את
הטלוויזיה קצת אחרי עשר בערב. קראתי כשברקע תחנת רדיו מקומית שקטה. אחת עשרה
בלילה. חדשות. אותו רצון שלא להאזין שוב לאותם ענייני פוליטיקאים הבוחשים בקדרתנו
ומוסיפים לתחושה המתסכלת.
השתדלתי
שלא להקשיב לחדשות מתוך פסיביות כזו של לא לכבות את הרדיו, אלא רק לתת למלל לעבוד.
אבל משהו בקצה חוש השמיעה קלט את זה, לאחר הפגישה של דניס רוס, ואיזו הצהרה על הפריימריס
בליכוד. משהו על חילופי אש בלבנון.
האינסטינקט
הדרוך קלט את זה… את מה שהיה חסר בהודעה. את מה שמחדד
את אותו כאב עמום, שמבצבץ שוב…
כמו אותו פיוז שנדלק… כל כך ברור מה חסר בהודעה. כל כך
בוטה מה שקרה. הקריין עבר לנושא הבא והמשפט שלא נאמר: "אין נפגעים לכוחותינו".
אז
מי נהרג? שיריונאי, גולני, נחל? קצין, חייל צעיר, או מילואימניק? אולי חס וחלילה
יותר מחייל אחד, בתקווה שלא אסון של שלושה-ארבעה. מה שלא נאמר הדהד באופן חד כל כך:
"יש הרוג, או הרוגים ואולי גם פצועים לכוחותינו. עדיין לא הספקנו להודיע על
כך למשפחות. אנו נעדכן אתכם במהדורה מאוחרת יותר. בינתיים תוכלו לצפות ברשתות
הזרות".
מה
שלא נאמר נשמע ברדיו וחזק. ברגישות הלאומית שפיתחנו בכל כך הרבה שנות אירועים,
שמענו בין השורות את ה"יש נפגעים לכוחותינו".
והם
יודעים זאת, האמהות והאבות. עכשיו, באחת עשרה בלילה הם מחרישים וממשיכים בפעילותם
חסרת החשיבות, במתח הפנימי הגובר, בדאגה שתמיד נמצאת מאז התגייס הבן, וגברה כל כך
מאז שהוא בלבנון. עכשיו הדאגה היא ללא נשוא.
הורים
רבים מביעים באותה שעה את תפילתם האישית "שלא יהיה זה בני הפעם". הם
ממתינים ופתאום קצת קשה לנשום, הגרון קצת יבש ומועקה בלב: "הו אלי שלא יהיה
זה בננו שנפל".
גם
אני כבר פחות מתרכז בקריאה. לי אין בן בצבא. אני פשוט אחד מהעם הזה. גם לי אותן הרגישויות
המוזרות האלה. תחושה שיתכן וזה הבן של מישהו שאנו מכירים, מישהו מהשכונה או העבודה
או החברים. נקווה שלא.
התחנה
ממשיכה במוסיקה הרגילה, סימן מרגיע מסויים. באחת עשרה וחצי באופן אוטומטי כמעט אני
שולח יד לשלט של הטלוויזיה ושומע את ה"כמעט חצות" של הערוץ הראשון. גם
שם בין שאר העניינים מזכירים את מה שברור לנו: כוחותינו הפעילו אש ארטילרית בתגובה".
תגובה למה? לזה שאצלנו נפגעו? שחייל או חיילים שלנו נהרגו?
חצות.
בגלגל"צ יש תקציר חדשות שאינו מגלה דבר נוסף. אם עדיין לא מודיעים, יתכן שבכל
זאת יש יותר מהרוג אחד ולא הודיעו עדיין למשפחה. אולי הפעם זה בלי "אין
נפגעים לכוחותינו", שלא מתוך כוונה.
אני
מכבה את האור ונרדם במחשבה שכל כך הרבה הורים לא נרדמים עכשיו. רובם גדלו כאן ושירתו
בעצמם. ועברו את הידיעות הכואבות, ועתה זהו בנם שם בלבנון והם עדיין לא קיבלו
טלפון.
את
החדשות הודיעו במהדורה של אחת אחר חצות.
בוקר.
אני פותח את דלת הכניסה ומרים את העיתון. מסיר את הגומיה ופותח את העמוד הראשון:
"חייל צה"ל נהרג בחילופי אש אתמול בגזרה המזרחית…" אני קורא את שמו של מי שנפל. איני מכיר. אבל "הלוויתו
תערך היום אחר הצהריים בשעה…"
עוד חייל שלנו בלבנון.