31.8.98
לכבוד
עמותת ארבע אמהות
אני מעביר לכם סיפור של בן שלי ומקווה שתמצאו בו
עניין. הבן, אורן, מתגורר בדנמרק זה כמה שנים. הוא נשוי לנערה מקופנהגן שפגש
בקיבוץ הגושרים שם עבדה כמתנדבת.
הסיפור
הופיע בג'ורנל ספרותי
המופיע באינטרנט בנוסף לסיפור זה הופיע בחוברות אלה עוד כמה סיפורים של אורן שפיר.
בהערכה
רבה
ישראל
שפיר, רח' 36 נוף ים, הרצליה 46661. טל: עבודה 9568634 09,
בית 9579707 09
נעליו של
איש מת
מאת
אורן שפיר
(DEAD MAN'S BOOTS)
ג'ינג'י
ירש את נעליו של יובל לאחר שנהרג. לא משנה איך נהרג. היו כאלה שחשבו שאולי חטף
קליע מרובה של חבר, בטעות. אולי נפגע מרסיס בראשו. יתכן ונקלע למארב של האויב שהיה
מחופש בבגדים אזרחיים. בכל מקרה היה צעיר מדי מלמות.
אמו
בכתה בטקס הלוויה והספידה אותו בנהי נוקב כמו שרק נשים מהעדה הספרדית יודעות לבטא
את אבלן העמוק. היא חבטה ובטשה בקרקע וזעקה לאלוהי היהודים, הקב"ה וכל צבאו כמו שרק אם שכולה מסוגלת לבטא את נהמת
לבה. היא לא העריכה את טקס הקבורה הצבאי ולא השלימה עם אופיו והדרך בה נערך. איש
לא שיער כי טקס זה נתפש בעיניה כמעין פלישה לתחומה הפרטי והיא המשיכה לזעוק את שם
בנה כזעקת-מחאה פעם ועוד, יוווב . . . ללל!, עד שנדמה לכולנו שאיננו שייכים. הרגשנו
כאילו בנה, יובל, נופח נשמתו מחדש שם לנגד עיניה. לגביה הוא הלך לאיבוד ברגע
שהתגייס לגדוד קרבי מפני שהיא העדיפה לראותו בצה"ל כג'ובניק בתפקיד קל, במקום בטוח שממנו אפשר להגיע הביתה בכל יום.
ברצוני
להבהיר כי זה איננו סיפור אנטי-צבאי או אנטי-מלחמתי. זהו סיפור שעלי לספר כי הייתי
שם. בעצם אין סיפורי אנטי-מלחמה. סיפורים אלה אינם אלא תיאורים על התבגרות. בספרות,
סיפור מלחמה הוא תיאור של משבר בחיי נער, משהו כמו פולחן הקשור במבחן גדול שעליו
לעבור כדי להפוך לבוגר. ואיזה נער אינו משתוקק להגיע לבגרות? ולמען האמת, הרי
מכונות ירי, רימונים ומשגרי טילים מקנים לבן אדם רגשי תחושה של כוח, התלהבות
והתרגשות. בייחוד כשמדובר בנער.
אם אתם
שואלים אותי, אז לעניות דעתי צבא זה חרא! אין כל הנאה לישון רק ארבע שעות ולטפס על
הרים באמצע הלילה וכגון אלה, והחלק הקשה ביותר הוא אובדן
השליטה על חייך. אף פעם אינך יודע לאן תישלח, מה יהיה תפקידך ולכמה זמן. אתה בעצם
מאבד את תמימותך ולומד להסתכל על העולם בציניות. זה לא יקרה לך כתוצאה מקריאת
סיפורי מלחמה או צפייה בסרט "פלאטון"
כל נער לומד את זה רק בדרך הקשה, על בשרו, דרך אותו "פולחן התבגרות".
פתאום אתה מגלה שהנך מסוגל לשקר עם פנים תמימות כדי להשתחרר ממסע מעייף, ריצה
ארוכה או משהו מעין זה. אתה אפילו מגלה שאתה מסוגל לגנוב, בתנאי שזה לא מאנשי
הפלוגה שלך. וכמו ג'ינג'י, אתה גם נועל נעלים של חבר שנהרג ואינך מבזבז זמן
להרהורים מיותרים הקשורים בעובדה זו.
או-קיי
אז ג'ינג'י סיפר לי כי ליובל היו כפות רגליים צרות וכשהנעלים שלו התחילו ללחוץ על
כפותיו הוא פתאום דמיין לעצמו את יובל כשהוא מהלך ואחת מרגליו קצרה מהשנייה. ההרגשה
המשונה הזאת גרמה לו להרגיש כאילו חיוכו המלגלג של יובל חודר לגופו וגורם לו
להרגשת מעורבות של אושר ועצבות. למרות זאת המשיך לנעול את נעליו של יובל כי היה
זקוק לנעלים וזה לא הטריד אף אחד מאתנו בגדוד בגלל החברות שהייתה בין ג'ינג'י ליובל.
החברות הזאת ביניהם התבטאה בין היתר גם בעובדה שג'ינג'י היה מאבד
חפצים מושבע ויובל היה דואג למצוא לו תחליפים. הג'ינג'י באמת נחשב לאלוף
"המאבדים". הוא נהג לאבד כמעט את כל חפציו. איבד את "חוסמי
האוזניים" במטווח, את צלחת האוכל בקנטינה, את כל התחתונים הארוכים, את תרמילי
הנשק, את הכומתה וגם שלושה שעונים.
והנעליים? לא תאמינו, אבל אחת מהן אפילו נגנבה על ידי איזושהי
חיה באמצע הלילה בעת אימון בנגב. תחילה חשב ג'ינג'י שזה היה כלב עד שנזכר לאחר מכן
בדרך בה זינקה החיה ונמלטה כשהנעל בין שיניה לעבר ההרים, והחליט כי מדובר בתן. אז
ברור שנעל אחת אינה שימושית והבעיה החמירה בלבנון בגלל העובדה שגם את הזוג הנוסף
איבד בערך באותו זמן שיובל נהרג. זה לא היה דבר פשוט להשיג נעלי צבא בלבנון.
ראשית, אין אפשרות להתגנב לאוהל הסמוך ופשוט לסחוב נעליים של מישהו. החברה עלולים
להתעורר, להרים צעקות ולהתחיל לירות. ושנית, האיטלקי היה מתעורר כמעט כל לילה
בצעקות אדירות ללא כל סיבה וזה כלל לא היה נעים. כך שהפתרון הטבעי היה שג'ינג'י
ינעל מעתה את נעליו של יובל.
לאחר מותו של יובל חשבנו שג'ינג'י לא יחזיק מעמד ויתפרק, אבל אז
הוא פגש נערה בתל-אביב שעזרה לו להתמודד עם האובדן האישי. אותו זמן זה לא היה פשוט
כל-כך לתפוש טרמפים מביירות לתל-אביב בשביל לנצל חופשה של ארבעים ושמונה שעות. אך
המאמץ השתלם. בינתיים, ג'ינג'י למד לטפל בעצמו, איך שהוא, ואף הפסיק לאבד דברים.
לעומת זאת קיבל ראש קצת מסובב. התחיל להתעסק במיסטיקה, לקרוא ספרים העוסקים בנושא
החיים שלאחר המוות. קרא את ספר "הזוהר" מספר פעמים והשתעשע בגימטרייה.
לבסוף אפילו החליט לשנות את שמו, עניין שאיש לא הבין אותו, כולל אותי, שכן ממילא
זה לא היה משנה דבר. הרי אף אחד לא פנה אליו בשמו. כולם קראו לו ג'ינג'י.
מי בעצם לא היה קצת מסובב שם? לחבר'ה בפלוגה ג' היה מנהג, או
חוק, אם תרצו, שאם חייל לא מזיין שנה שלמה הוא הופך אוטומטי שוב לבתול. יוסי גור
לקח את זה בכל הרצינות וכשתקופת השנה עמדה להסתיים תפש עצבים. חברו מוש שכנע אותו שאם יתלוש את שער גבות עיניו העבותות, יתפוש
מישהי בחופשתו הבאה (איני זוכר אם זה הצליח). כן, החבר'ה היו קצת מטורללים. אריק
למשל היה משוכנע שיש ביכולתו לנבא ולקבוע את מזג האוויר ורוב החבר'ה דווקא האמינו
בו. הוא קנה לעצמו שם בזה שיצא יום אחד לשדה גדול, החל רוקד את ריקוד הגשם המשוגע
שלו, שר בשפה לא מובנת ובעיניו התנוצץ מבט מטורף. אף אחד לא צחק, תאמינו או לא,
אבל הגשם הגיע וצלף בנו עד העצמות ולכבוד האירוע המדהים הזה אפילו נערכה מסיבה גדולה.
עבר איזה זמן ואריק שוב ניסה להביא גשם. היה באותו יום שהיה
עלינו להשתלט על רחוב בבירות. רק שבבירות לא יורד גשם באמצע יולי. הוא פשוט ניסה
להפיג קצת את המתיחות באמצעות בידור משלו. פתאום שמענו התפוצצויות וידענו שלא
מדובר ברעמים. היינו חיילים וידענו שהפעם זה לא תרגיל או אימון. נמצאנו מתחת לגשר
כשזה קרה. הגשר בחלקו היה מוגן על ידי קיר בטון נמוך וישבנו כמו ברווזים במטווח של
לונה-פרק. פגזים התעופפו לעברנו, שמענו את צפצופם החד והמצמרר ואת רעש ההתפוצצויות
שהתרסקו בקיר. ראינו את בני מחזיק בזרועו המדממת אף שלא היה כלל בקו הירי. שרפנל. הצפצופים המקוללים האלה המשיכו. מצאתי עצמי שוכב מתחת
למכונית, מתאמץ להתחבר לאספלט המסריח מבנזין כאילו היה חברי הטוב.
ג'ינג'י היה לידי. התרוממנו והבטנו אחד בשני.
"חרא, הא?", אמרתי.
הוא העלה חצי חיוך. הפגזים המשיכו לצפצף והתרסקו בקיר שמאחורינו.
החיוך נעלם משפתיו של ג'ינג'י כשידו מחפשת משהו בקרבת חזהו. "אוי לא" אמר
בבהלה.
"מה קרה?" שאלתי.
"הדיסקיות שלי, כנראה שהשארתי
אותן בתל אביב".
"פאק,
תשכח מזה", אמרתי, "אתה לא הולך למות.
אף אחד לא הולך למות. חוץ מזה יש לך דסקיות נוספות בנעלים".
אני נשבע שכל הדם נעלם מפניו והוא החוויר כסיד. שערו האדום
ועיניו המבוהלות הוסיפו לתמונה אוירה סוריאליסטית.
אם זה יקרה אז הם יודיעו לאמא של יובל שהוא שוב נהרג," נדמה
היה לי שכך אמר בקולו הנמוך, כך שלא הייתי בטוח. בינתיים הפגזים המשיכו לצפצף
ולהתנפץ. "אני חייב להוריד מייד את הנעליים...".
"למה?"
הוא התנשף בחרדה: "אלה הנעליים של יובל," הוא אמר.
לפעמים אני מהרהר וחושב שהוא היה בטוח שהוא ייהרג. אם לא יוריד
את הנעליים - בדיוק כמו שאם אדם שוכח מטרייה, אז הוא בטוח שירד גשם. בעיקר התפעלתי
מן העובדה שג'ינג'י היה כה מלא התחשבות באימא של יובל. ההפגזה נמשכה, דחפתי אותו
כלפי הקרקע כשנסה להתרומם.
"אסור לך להוריד את הנעליים, אידיוט!" כמעט צעקתי
עליו, "רק תוציא את הדסקיות!"
"אתה צודק," הוא הסכים אתי, התישב והחל לפשפש באריזה
הפלסטית שבצד הנעליים. פגז עף ועבר וצפצף לידנו. התישבתי בצידו וניסיתי לעזור לו
להוציא את הדסקיות. פתאום הרגשתי משהו לח על זרועי. הרמתי את עיני וראיתי חור
במיכל המים שעל גבו של ג'ינג'י שהחל לצעוק בקול מחרחר כשהוא לופת את גרונו כשידיו
מכוסות דם ועיניו מבועתות. לא הצלחתי לזוז. לרגע ארוך, אולי דקה שלמה, ישבתי כמאובן
ולא הגבתי והפגזים המשיכו לטוס לעברנו.
לבסוף צרחתי, "הוא פצוע!, עזרו לו!", רצתי ועזרתי
לסחוב את האלונקה אליו. "תנו לו מורפיום!" צעקתי, "תנו לו מורפיום". רק עכשיו הבחנתי בחור שבגרונו.
לא רציתי שיסבול. הרגשתי כה חסר אונים וטיפש בריצתי אחר האלונקה ושוב קראתי
בחוסר-אונים, "תנו לו מורפיום!" ועוד חזרתי על קריאת החרדה הזאת גם לאחר
שהעלו אותו להליקופטר.
נשארתי מאחור כשאני יודע שאין דרך להחזיר את הזמן ואין לשנות
אפילו אחת מההתרחשויות השוליות הקורות לאחרים או לעצמך. אילו אפשר היה, ג'ינג'י לא
היה נועל את נעליו של יובל ולא היה מניח לו להיעלם כך בשמיים ולא הייתי מנסה ביאוש
נוקב למשוך תשומת-לבו של מישהו שיעזור לי לחלוץ מרגליו של ג'ינג'י את נעליו של
יובל.