כבר אין טעם
לחכות ליולי
דן מרגלית, "הארץ",
30.3.00
אהוד ברק איבחן בשנה שעברה,
כי סוריה מתנגדת לנסיגה ישראלית חד-צדדית מלבנון אף על פי שנסיגה כזאת נדרשת
מישראל על פי החלטה 425 של מועצת הביטחון. ברק התחייב לסגת מלבנון עד יולי 2000
והוסיף, כי הדבר ייעשה מתוך הסכם עם סוריה, אך נותר ללא מענה משכנע כשנשאל איך
ינהג אם סוריה לא תמלא את ציפיותיו המדיניות. ברק המתין לחאפז אל-אסד.
בחודש מארס עשתה הממשלה עוד
צעד לכיוון מימוש הנסיגה, בקובעה כי בהעדר הסדר תיסוג ישראל מרצועת הביטחון גם
במהלך חד-צדדי. זה יהיה הרע במיעוטו, אך כמה מהשרים - למשל, יוסי שריד - הזהירו כי
דווקא מהלך כזה עלול ליהפך למלכודת מדינית וצבאית, שתכפה על ישראל לחדש את הלחימה
בלבנון ביתר שאת.
סוריה ולבנון הזהירו את ישראל
לבל תסיג את צה"ל אל הגבול. במין היגיון מעוות ונטול הסבר מניח את הדעת הן
איימו, כי היערכות של ישראל על קו הגבול הבינלאומי עלולה להוביל למלחמה.
מה ההיגיון? מה הצידוק? בעולם
הערבי לא מציגים שאלות כאלה, אבל אפילו בעיתונות הלבנונית נמצא מי שהעז לטעון, כי
אם ישראל יוצאת - גם סוריה חייבת להסתלק מארץ הארזים ולחזור הביתה. זה המחיש לאסד
את הסכנה הנשקפת להמשך שליטתו בביירות אם ישראל תסתלק לבדה.
ההנחה הסבירה היתה איפוא,
שלישראל כדאי לדחות את הנסיגה עד יולי כדי לנסות בינתיים להגיע להסכם עם סוריה. אך
עם כישלון הפגישה בין ביל קלינטון לאסד התהפך הגלגל ונוצרה מציאות חדשה, המעלה את
השאלה אם יש טעם להמשיך ולדבוק בלוח הזמנים שקבעה הממשלה; כלומר, לדון בסוגיית
הנסיגה - גם אם היא חד-צדדית - רק בעוד חודש.
לכאורה, יש בכך רצף הגיוני
ברור: למרות כישלון הפסגה בז'נווה נותרו עדיין כמה שבועות להתדיינות
ישראלית-סורית. ואם כן - מה הטעם להיחפז בנסיגה חד-צדדית? לפי תפישה זו, ההיגיון
שהיה נכון לימים שקדמו לפסגה תקף גם אחריה.
אך הדבר אינו כך. הדלת שטרק
אסד בפני קלינטון מעידה, שעצם האיום הישראלי בנסיגה חד-צדדית אין בו די כדי להניב
פרי מדיני. כישלונה של פסגת ז'נווה משאיר על הפרק שתי אפשרויות: האחת, שאסד מעדיף
להתמודד עם הקשיים הצפויים לו בתוך העולם הערבי בעקבות נסיגה חד-צדדית של ישראל,
ובלבד שלא ייאלץ להגמיש את עמדתו בעניין כמה מאות מטרים בצפון מזרח הכנרת; והשנייה
- שאסד אינו מאמין שברק אכן יורה על נסיגה חד-צדדית. ייתכן שנשיא סוריה מניח, כי
ראש ממשלת ישראל מהמר, כמוהו, בהליכה על הסף.
שתי האפשרויות מובילות למסקנה
אחת בקשר למדיניות ישראל: אין טעם להמתין לדיון בממשלה בעוד חודש. אם האיום בנסיגה
חד צדדית ממילא לא יחזיר את אסד לשולחן הדיונים - מה הטעם להמתין לו ברצועת
הביטחון עד יולי?
ואם אכן אסד מהמר על כך
שישראל לא תעז לבצע נסיגה חד-צדדית - הנה כי כן, מהלך מעשי בשטח עלול לזעזע את
הנחת היסוד שלו. ייתכן שמראה הטנקים הישראליים השבים למטולה יעשה את שלו וידרבן את
סוריה לחזור אל שולחן המו"מ. נראה שכדור בקנה אין בו די כדי להשפיע על נשיא
סוריה; אולי כדור ירוי - כלומר, צעד ממשי להמחשת הנסיגה - יעזור.
עד פסגת ז'נווה היה יסוד לטענה, שכדאי להישאר
ברצועת הביטחון כדי לזרז את המו"מ.
עכשיו ההיפך הוא הנכון: ביציאה זריזה טמון סיכוי מסוים לחידוש השיחות. כדאי לנסות, בעיקר כשאין מה להפסיד.