מי מפחד מהחיזבאללה

אברהם סלע, הארץ, 31.3.99

לא השראה איראנית ולא הנחיות סוריות מניעות את התקפות החיזבאללה על אזור הביטחון. הארגון הוא נציג אותנטי של האוכלוסייה השיעית הענייה, החיה במערב ביירות ובדרומה, בבקעת הלבנון ובדרום המדינה, והוא קשוב לצרכיה ולמצוקותיה

המלחמה בדרום לבנון היתה אמורה לבוא לקצה בדיוק לפני ארבע עשרה שנה, כשצה"ל החל בנסיגה חד צדדית מנהר האוולי לגבול הבינלאומי. אלא שהיציאה היתה חלקית בלבד. צה"ל התעקש על קיום "אזור ביטחון" בדרום לבנון, שהפך עם הזמן למלכודת - מלחמת התשה מול תנועת גרילה, שהכל מסכימים שאין לצה"ל סיכוי לנצחה בתנאי הלחימה הקיימים. מאז הבנות "ענבי זעם" מ-1996 יכול החיזבאללה לתקוף את צה"ל וצד"ל באזור הביטחון, ולפגוע ביישובי צפון הגליל באמצעות קטיושות, בתגובה על פגיעה באזרחים לבנונים בידי צה"ל וצד"ל. בכך הצטמצמה למעשה פעילות צה"ל להגנה על עצמו ועל צד"ל מפני התקפות החיזבאללה. במקום ביטחון, נוכחות צה"ל בדרום לבנון משדרת חוסר אונים ותחושה קשה של קיבעון מחשבתי של מקבלי ההחלטות, בעיקר בשל העמדות של צה"ל ומערכת הביטחון. הגישה הישראלית הרווחת ביחס ללבנון נובעת במידה רבה מדימויה של ארץ זו, הנראית כשטח הפקר של מיליציות המופעלות בידי כוחות זרים. דימוי זה נותן לגיטימציה לקיום אזור הביטחון ולהחזקת מיליציה "פרטית" על אדמת לבנון בדמות צד"ל. אך גישה זו מתעלמת מהשינויים שחלו בלבנון בשנים האחרונות, מהשיקולים, מהאילוצים, ובעיקר ממטרות הצדדים המעורבים במלחמה בלבנון. מאז 1991 מצויה לבנון בתהליך מהיר של שיקום הכלכלה ומוסדות המדינה, המתנהל בפיקוחה ובגיבויה של סוריה, ואשר הודות לו חזרה לבנון לתפקד כמדינה לאחר 16 שנות מלחמת אזרחים. יעילותו של הממשל הלבנוני באכיפת חוק וסדר הביאה לאווירת ביטחון ויציבות במרבית שטח המדינה. בתקופה זו התקיימו פעמיים בחירות לפרלמנט והן התנהלו בשקט יחסי, תחת עינה הפקוחה של סוריה. ייצוב המטבע וחידוש הפעילות הכלכלית הביאו להחזרת האמון בכלכלת לבנון מצד קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי ולחידוש התיירות למדינה. גם עסקים בינלאומיים שבים בהדרגה לפעול בביירות. באזור הדרום מנוהלת פעילות בנייה ושיקום בקרב האוכלוסייה השיעית (שממומנת בעיקר מחסכונות עובדים לשעבר במדינות הנפט) המשקפת אופטימיות וציפייה ליציבות פוליטית וכלכלית. כל אלה משקפים אינטרס סורי מובהק, שחשיבותו גדולה מכדי לסכנו בפעילות יזומה נגד ישראל. חשוב מכל, בפיקוחה של סוריה פורקו המיליציות מנשקן (למעט החיזבאללה). רבים מאנשיהן הצטרפו לצבא הלבנוני, שאורגן וצויד מחדש ורכש יכולת מבצעית שלא היתה לו בעבר. כיום מונה צבא זה למעלה מ-50 אלף חיילים, כפליים ויותר מהצבא הלבנוני ערב פרוץ מלחמת האזרחים. בעבר היה הצבא הלבנוני משולל יכולת לאכוף את רצון הממשל או להגן עליו. בשנים האחרונות, לאחר שבוטל המבנה העדתי של יחידותיו, הוכיח הצבא את עוצמתו בפעולה נגד יסודות מרדניים אלימים (גם נוצרים וגם שיעים), ובכלל זה קיצונים מהחיזבאללה. הצבא הלבנוני מסוגל לאכוף את מרותו על החיזבאללה אם וכאשר תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי. הצעת ממשלת ישראל מאביב 98' לממשלת לבנון, ליישם את החלטה 425 מתוך הסכמה על סידורי ביטחון ביניהן, ביטאה הכרה ביכולת זו.

הסיבה היחידה למלחמה המתנהלת נגד צה"ל היא עצם נוכחותו על אדמת לבנון הריבונית, הנתפשת ככיבוש לכל דבר. לא השראה איראנית ולא הנחיות סוריות הן המניעות את התקפות החיזבאללה על אזור הביטחון. מניעיו ושיקוליו של החיזבאללה עצמאיים ביסודם ונובעים מצורכי הזירה הפנימית הלבנונית. הארגון הוא נציג אותנטי של האוכלוסייה השיעית הענייה, החיה במערב ביירות ובדרומה, בבקעת הלבנון ובדרום המדינה, והוא קשוב לצרכיה ולמצוקותיה. למרות הסיוע הכספי והצבאי מאיראן, ולמרות חופש הפעולה מצד סוריה שממנו הוא נהנה, החיזבאללה מקיים מידה רבה של אוטונומיה הלכתית (מול איראן) ופוליטית (מול סוריה). לא פעם בעבר הפגין את עצמאותו מול סוריה, ואף ספג מכות כואבות בשל כך. הלחימה נגד צה"ל היא מכשיר חשוב בגיבוש מעמדו הפוליטי של החיזבאללה בזירה הלבנונית, בעיקר בתחרות שהוא מקיים עם הארגון היריב, אמל, על התמיכה באוכלוסייה השיעית. אך מאמץ הלחימה שולי ביחס לפעילותו הפוליטית (הכוללת ייצוג בפרלמנט) ולפעילותו החברתית הענפה, הכוללת שירותי רווחה, חינוך והגנה על תומכיו. יציאת צה"ל מלבנון אמנם תשמוט מידי החיזבאללה נכס פוליטי חשוב, אך סביר להניח שהארגון יימנע מהתקפות על שטחה הריבוני של ישראל, שעלולות לסכן את רווחתם ושלומם של תושבי הדרום.

מנהיגי החיזבאללה הכריזו בעבר כי ימשיכו להילחם בישראל עד "שחרור ירושלים", אך פעמים רבות הם גם אמרו את ההיפך. לאמור, מטרתם היא שחרור אדמת לבנון, ואין זה מעניינם להמשיך ולפעול נגד ישראל לאחר שמטרה זו תושג. בדצמבר 98' קיבלה העמדה האחרונה גיבוי מממשלת איראן. מטרותיו הפוליטיות (או האסלאמיות) של החיזבאללה מוגבלות לתחומי לבנון, וגם שם ניכרת נסיגה מהיעד של הפיכת לבנון למדינת הלכה אסלאמית, מתוך הכרה בפסיפס העדתי המיוחד של המדינה. מבחינה מעשית, בניגוד לארגונים הפלשתיניים שלחמו בישראל עצמה, החיזבאללה מעולם לא נקט פעילות יזומה נגד שטחה הריבוני של ישראל, והגביל אותה לשטח לבנון. אף שלוחמי החיזבאללה הגיעו פעמים רבות עד גדר המערכת, הם לא חדרו לשטח ישראל. ללא ספק, יכלו לעשות זאת. הארגון מקפיד לקיים את הבנות ענבי זעם, וירי הקטיושות שלו על יישובי צפון הגליל היה כמעט תמיד תגובה על פגיעה מצד צה"ל וצד"ל באזרחים לבנונים.

אמל, שאנשיו מהווים את גרעין הצבא הלבנוני, נהנה מתמיכה סורית ורואה בחיזבאללה יריב מר המאיים על מעמדו הבכיר בעדה השיעית. אמל, וכמוהו המערכת הפוליטית הלבנונית בכללותה, גורסים שעם יציאת צה"ל מדרום לבנון תיפסק כל פעולה אלימה נגד ישראל משטח לבנון. למעשה, יציאת צה"ל מלבנון תאפשר לממשל הלבנוני לשים קץ לפעילות המזוינת של החיזבאללה, לפרקו מנשקו ולהגבילו לתחום החברתי-הפוליטי. במקום החיזבאללה הממשל חותר לקיים נוכחות של צבא לבנון, מאחורי כוח יוניפי"ל שייערך לאורך הגבול עם ישראל.

במכלול השיקולים הנוגעים ליציאת צה"ל מלבנון הושכח קיומו של יוניפי"ל, כוח בן ארבעה גדודים הממשיך לשבת בחוסר מעש מצפון לאזור הביטחון. מאז 1978 ישראל מנעה ממנו למלא את תפקידו, כפי שהוגדר על ידי מועצת הביטחון, והעדיפה להתבסס על צד"ל. במפקדת יוניפי"ל מבהירים כי אם ישראל תיסוג לגבול הבינלאומי באורח חד צדדי, ייערך הכוח מיד לאורך הגבול, ומאחוריו ייערך צבא לבנון. הוא יפעל בהתאם למנדט שלו ולא יזדקק לאישור מצד ממשלות לבנון או סוריה.

האיום בחידוש פעילותם של ארגוני הטרור הפלשתיניים נגד יישובי הצפון - בשליחות סוריה או בלעדיה - לאחר נסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי, אינו בלתי אפשרי. אך זו ספקולציה בלבד, שאינה מבוססת על מידע מודיעיני ומתעלמת מהאינטרס של אוכלוסיית דרום לבנון למנוע חזרה למצב ששרר לפני כניסת ישראל ללבנון ב-1982. למרות כל זאת, ישראל עומדת על הסדר ביטחון רשמי עם ממשלת לבנון, וזה מותנה למעשה בהסכם כולל עם סוריה - שכלל לא ברור מתי יושג, אם בכלל.

ישראל פסלה עד כה את האופציה של יציאה חד צדדית מלבנון, המבוססת על הבנה בלתי רשמית עם ממשלת לבנון על כיבוד הדדי של הביטחון משני עברי הגבול. בדיוק לכך כוונו דברי ראש ממשלת לבנון, סלים אל-חוס, באמצע מארס, בעניין נכונות ממשלתו לקיים את הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (הסכם שנחתם ב-1949) ולמנוע התקפות גרילה נגד ישראל, אם זו תיסוג חד צדדית וללא תנאי לגבול הבינלאומי. דווקא משום שסוריה היא הריבון האמיתי בלבנון, יש להניח שההודעה היתה על דעתה של דמשק, ומכאן חשיבותה הרבה. מסר דומה כבר נשמע לפני כשנה מפי מנהיג אמל, נבייה ברי, בדבר אפשרות שוועדת שביתת הנשק המשותפת תשמש מנגנון לפיקוח על דרום לבנון לאחר נסיגת ישראל לגבול הבינלאומי.

אי ניצולו של חלון הזדמנות זה נובע מההתעקשות הנמשכת של ממשלות ישראל על הסדר ביטחון רשמי עם לבנון, שיעניק לגיטימציה להוצאת צה"ל משטחה. העמידה הישראלית על הסדר רשמי, לגיטימית ככל שתהיה, אינה מעשית ואינה הכרחית לביטחון יישובי הצפון. קיים חשש כבד שצה"ל נשאר לבוסס בביצה הטובענית של לבנון לא משום שאין דרך אחרת להגן על הגבול הבינלאומי, אלא משום שהפוליטיקאים אינם מוכנים לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך ביציאה חד צדדית.

ד"ר אברהם סלע הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שירת כקצין מודיעין בדרגת סא"ל והיה חבר המשלחת הישראלית לשיחות נאקורה.