כעובדה הראשונה של המלחמה

אסא כשר, מעריב, 10.9.99

בצד הזיכרון המשותף של הנופלים כולם, חייב לבוא שמו הפרטי של נופל אחד. הזיכרון האמיתי מעוגן בחייו ומותו של אדם אחד, בשמו, בתמונתו, בחיוך שפתיו.

במלאת עשר שנים בדיוק לתחילת מלחמת לבנון, מצאתי את עצמי באולם דיונים קטן, בבסיס של פלוגה נבחרת באחת מחטיבות החי"ר, לוקח חלק ב"יום עיון" קצר על אותה מלחמה. ראשון דיבר המח"ט, קצין מהולל שתיאר קרבות אחדים בהם השתתף..., כדרכם של תיאורים כאלה, היתה בו אותה מזיגה מיוחדת של יובש מקצועי עם לחלוחית מרגשת. שני דיבר קצין צעיר, שנעזר במפות לבנון, גדושות חצים, עבים ודקים, של המהלכים הצבאיים במלחמה. אני זוכר אותו מסביר את תנועת הכוחות הצבאיים, ברחבי לבנון, בשלווה עניינית, במילים בהירות ומעניינות. ואני זוכר את עצמי מקשיב גם לקול החיצוני של ההסברים המפורטים, גם לקול הפנימי של התדהמה ההולכת ונכמרת בי.

כשהגיע תורי להרצות, על ההיבטים האזרחיים של תקופת המלחמה, נתתי לאותה תחושה ביטוי כבר במשפט הראשון של דבריי. בעולמי, כך אמרתי, העובדה הראשונה בדבר מלחמת לבנון היא אחת ואין אחרת: במלחמת לבנון נהרגו 660 לוחמים. כך חשבתי אז וכך אני משוכנע עד היום: כל דיון במלחמה כלשהי הוא פסול באופן מוסרי, אם אין בו הצגה נאותה בדבר האבידות, בנפש, וניתוח יסודי שלהן מנקודת המבט המוסרית. לא באתי בטענות לאותו קצין צעיר, שלא הזכיר שום אבידות בנפש, מפני שבעולמו מלחמת לבנון הייתה מלחמה מספרי ההיסטוריה, מהמפות של החצים, לא מהזיכרונות של החיים, לא מבתי העלמין הצבאיים, ומפני שבעולמו של כמעט כל אחד מלחמה רחוקה היא כביכול מלחמה ללא אבידות. מי לא שמע על מלחמות המכבים, אבל מי שמע על מספר הנופלים במלחמות הללו? 660 הוא מספר הלוחמים שלנו שנפלו עד תום מלחמת לבנון הראשונה. אינני יודע כמה מאזרחי לבנון נהרגו באותה מלחמה, כשם שאינני יודע כמה תושבים פלשתינים של לבנון נהרגו בה. אני יודע שמותו של כל אחד מהם במלחמה היה מיותר, מפני שהייתה בלתי צודקת בעליל, משום שלא הייתה לשם הגנה עצמית. אפילו מחרחרי אותה מלחמה ומחולליה קראו לה "מלחמת יש ברירה", שהיא במהותה פסולה, על פי העקרונות המוסריים שביסוד המשטר הדמוקרטי.

660 הוא מספר הלוחמים שנפלו עד תום מלחמת לבנון הראשונה. ומי יודע מה יהיה מספר הלוחמים שנפלו עד תום מלחמת לבנון השנייה, מלחמת ההתשה בדרום לבנון מפירות מלחמת לבנון הראשונה. מי ייתן ומספרם ביום היציאה האחרונה מלבנון לא יהיה רב ממספרם עד היום.

העובדה הראשונה בדבר כל מלחמה היא מספר הנופלים בה. העובדה הראשונה, אבל לעולם לא היחידה. בצד הזיכרון המשותף של הנופלים כולם, חייב לבוא שמו הפרטי של נופל אחד. הזיכרון האמיתי מעוגן בחייו ומותו של אדם אחד, בשמו, בתמונתו, בחיוך שפתיו. העובדה השנייה בדבר כל מלחמה היא שנפל בה אדם מסוים שנולד בבית הזה וגדל בבית ההוא והיה חבר של אלה והתגייס כאן ולחם שם ונפל במלחמה.

בבוא היום להחזיר את החיילים הביתה בשלום מלבנון, אחת ולתמיד, יחיו בליבי 17 חיילים מסוימים שלא הגיעו הביתה בשלום, שלא חזרו. אחד מהם היה הלוחם הראשון שנודע לי על נפילתו בלבנון. מודיעים באו למשרד שלי כדי למצוא את אשתו, שהיתה תלמידה בתוכנית לימודים שניהלתי באותן שנים. ממנה שמעתי לראשונה את המילים הנוקבות "הוא מת לשווא", במלחמה ארורה ומיותרת ואיתן יהיו בי גם אביקם שרף וגוני הרניק וגיל בן-עמי ויוסי אליאל וירון זמיר ורזי גוטרמן, שהם "משפחת הבופור" האמיתית, ואיתם גם ארז ואלעד ודביר והרן וקותי, ויחד איתם עוד שלושה כמותם, וכל אחד מהם עולם מלא שחרב.