אותם כללים, אותן קטיושות

צבי בראל, "הארץ",7.5.00

התקפת הקטיושות על ישראל בימים חמישי ושישי שייכת עדיין לכללי המשחק של טרם נסיגה. אחרי שבשבוע שחלף תקף צה"ל מטרות בשטח לבנון, תקף חיזבאללה בעוצמה עמדות של צד"ל וירה באינטנסיוויות על מוצב ליבנה שבקו הגבול הצפוני. אחר כך השתלט על מוצב צד"ל בערמתא והרג ארבעה אנשי צד"ל. צד"ל, הנציג העצמאי של צה"ל בלבנון, הגיב בלא אישור בירי תותחים והרג אשה בת 80 ואת בתה, בת 40. בנוסף לכך, טעות פטאלית של טייס ישראלי אשר הטיל פצצה על כפר גרמה לפציעת כמה עשרות אזרחים.

חיזבאללה הגיב לפי הספר: ירי קטיושות שהרגו חייל ופצעו כ-18 תושבים בקרית שמונה. גם הפצצתן של מטרות אזרחיות בלבנון על ידי צה"ל לא חרגה מן הנוהל הרפלקסיווי. "שום מדינה לא תסכים שאזרחיה יותקפו בקטיושות", חצב ראש הממשלה את דבריו כאשר ביקר בליל שישי במה שמכונה "אתרי הנפילה". שום מדינה גם לא תסכים שאזרחיה יותקפו בידי מטוסים, יכול היה נשיא לבנון לענות לו מארמון בעבדה. חיזבאללה השיב במקומו. לשתי המדינות, ישראל ולבנון, יש הרי צבא שליחים המטילים על הממשלות אחריות שלא תמיד משרתת את האינטרסים שלהן.

המלחמה בלבנון לא נגמרה. היא גם לא תיגמר ביולי. אם לא ייחתם הסכם עם סוריה ולבנון, ישרור גם אחרי 7 ביולי, מועד הנסיגה הרשמי, מצב לוחמה בין ישראל ללבנון. אמנם על פי כללים חדשים, בלי הבנות ענבי זעם, בלי הגבלה על מטרות תקיפה ועם יכולת איום ישיר על מטרות סוריות אם יהיה צורך בכך. מול האיום הישראלי, ימשיכו הקטיושות גם אחרי הנסיגה לשמש נשק שעוצמת הרתעתו אינה נופלת מזו של הפצצת תחנת כוח בביירות. אבל אלה יהיו אז כללי מלחמה "נורמליים" הנהוגים בין שתי מדינות אויבות.

צה"ל נערך, אם כן, על קו הגבול הבינלאומי לא כחלק מתהליך שלום אלא כדי לשנות את שיטת המלחמה אחרי שרצועת הביטחון נהפכה לנטל. אותו שדה קרב, שישראל סברה שיוכל לשמש שדה הריגה מוסכם ומתוחם, נהפך לצנטריפוגה שהטיחה את רכיביה הרבה מעבר לגבולותיה. הוא עדיין מהווה מקור לחיכוך יום-יומי עם החיזבאללה. החיכוך הזה מוליד שאיפת נקם ופעולת תגמול, אלה מניבות הסלמה שסופה ירי קטיושות והפצצת תחנת כוח. מטרת הנסיגה היא לסלק את החיכוך הזה, כדי שהמלחמה תהיה בין מדינות ולא בין מדינה לארגון. כדי שצה"ל לא ייאלץ להילחם מלחמת גרילה שבה הוא מפסיד. זו מטרה טקטית ולא מדינית, שהרי הניסיון לתפוס עליה טרמפ מדיני לא צלח בינתיים, ומוטב להסתפק ביעד הקרוב הזה.

אלא שנדמה שהשאפתנות הישראלית ליצור לבנון חדשה לא דעכה מאז מלחמת "שלום הגליל". כמו המלחמה ההיא, שמטרתה הטקטית היתה לסלק את האיום הפלשתיני אבל היא התפתחה להזיה אסטרטגית על סדר חדש בלבנון - כך גם הפעם. זו עילתה של דחיית הנסיגה מלבנון עד יולי, דחייה שנועדה להאיץ את שובו של אסד לשולחן הדיונים. לולא כן יכול היה צה"ל, כפי שמתברר עכשיו, לסגת בתוך חודשיים אילו התקבלה ההחלטה המדינית הנכונה.

עכשיו כבר אין לצה"ל ברירה. לוח הזמנים שלו מוכתב על ידי קצב נסיעתם של נהגי הבולדוזרים והקבלנים המתקינים את הגדר החדשה ואת קו המוצבים; קצב האש בגבול תלוי יותר ויותר בהחלטות של מפקדי צד"ל המריחים כבר את חופש הפעולה, והחלטות הקבינט מושפעות יותר ויותר מקריאות העידוד של קיביצערים שמבקשים לראות דם: שרים וחברי כנסת המבקשים לנצל את "ההזדמנות האחרונה" להכות היטב בלבנון. להראות לה למה אנחנו מסוגלים. להחדיר בה את "תודעת ההרתעה" לפני שהקרקס הלבנוני יקפל את אוהלו.