כבר שנה…
אהרון ברנע, ידעות אחרונות, מוסף יום העצמאות, כ"ו בניסן תש"ס
1 במאי 2000
שנה כבר עברה מאותו יום. חזרנו אז הביתה
מביקור אצל הסבתא הקשישה, שנאבקה בשארית כוחותיה כדי לזכות לעוד כמה ימי חסד. ידענו כי הבלתי נמנע בפתח. מחזור החיים
הטרגי עמד להיסגר, והסבתא, שבעת הימים והתלאות, עמדה לעזוב אותנו, כפי שנאמר
"בדרך כל בשר". אך המכה השטנית נחתה עלינו ללא רחם – "בנכם נועם נפל היום, בשעה 16:30 בלבנון
ממטען שפוצץ החיזבאללה." זאת הייתה הודעה שמסרה לנו משלחת צה"ל בצורה
מקוטעת ובעיניים מבוהלות.
כך ניגרפנו למציאות הלא-נורמלית שלנו מתוך
אשליית הנורמליות שבה חיינו עד לאותו רגע.
ופתאום אתה מגלה כי משימת חיינו, גם הפרטית,
גם הלאומית, היא להכניס "נורמליות אנושית", וכי בעיית הבעיות שלנו היא
בכך, שחסרים אנו נורמליות אנושית זו….
מותו של נועם, הלא צודק, הבלתי ניתן להבנה, מוות שלא ככל בשר, משליך אותנו, את
האנשים שזכינו לחיות בחברתו כל כך מעט, למעין חובה להבין את מציאותנו, המאפשרת
שאבסורד כזה יתחולל.
להבין זהו התנאי ההכרחי לעשייה, לגיוס
הכוחות לשנות, להתמודד.
לאיזו "נורמליות אנושית" עלינו
לחתור…?
ראשית, לנורמליות של מחזור החיים, על פיו
ילדים חיים נפרדים מהורים נפטרים ולא להיפך. למצב שהמוות הוא סיום של חיי אדם
שמיצה עצמו ואת היכולות שהוא ניחן בהן. תנאי הכרחי לקיומה של נורמליות זו – השגת השלום, ומכאן הצבת השלום בראש סולם
העדיפויות הלאומי, כלומר דחיקת כל תביעה שאינה קיומית לעדיפות נמוכה יותר.
שנית, לנורמליות שמשמעותה הסרת אי-השוויונות
בתוך תוכה של חברתנו, ובראשם אי-השוויון המשווע בחובת השרות הצבאי, ההופך את חיינו
לגהינום, ומקפל בתוכו זרעי ההרס הפנימי.
שלישית, לנורמליות של חברה בוגרת, משמע חברת
אנשים אחראיים למעשיהם ולמחדליהם, שמשמעותה סוף עידן ה"סמוך", סוף עידן
חוסר ההקפדה, ההשלמה עם חוסר הדיוק.
נועם האהוב שלנו היה הקרבן של שלושת
"מצבי חוסר הנורמליות" הללו. בשני הראשונים –
המשסעים את חברתנו בשסעים רעיוניים ופוליטיים, נאבקנו בכלים שחשבנו לראויים לכך,
כלים חינוכיים ופוליטיים. זו הייתה אולי חשיבה תמימה, אך אנו סבורים כי אין אחרת.
המחדל השלישי, מחדל ה"סמוך"
והטיפול המרושל וחסר האחריות, היה זה שהרג את נועם ביום ובמקום הספציפיים שבהם הוא
נקלע, ערב יום השואה והגבורה של שנת תשנ"ט, 12 באפריל 1999. צה"ל נכשל
במבחן זה. הוא נכשל גם בטיפול שלאחר מעשה, בכך שהוא לא תבע אחריות והתייצבות ברורה
למחדלים שהביאו את נועם אל מותו ואת משפחתו אל תהומות הייאוש. צה"ל השלים, גם
הפעם, עם בינוניות ועם חוסר אחריות. את זאת אנו קובעים למרות כי הודענו שאין אנחנו
מתכוונים לנקוט בצעדים משפטיים וכי אין אנו מחפשים נקם. כי שום דבר לא יחזיר לנו
את הבן ולא יתן מזור לכאבנו. אנחנו גם מודעים ומלאי הערכה לתופעות מופלאות שגילינו
בצה"ל גם בשנה הזו. הרעות ללא גבולות וללא חשבון שביחידה, מסירות הנפש וחוש
האחריות שמביאים בחורים מוכשרים כשדים, לשוב מחיים אזרחים מלאיי פיתויים בחזרה
לשרות, מתוך תחושת שליחות, הגורמים המטפלים במשפחות השכולות וגם, למה לא לומר זאת,
הרמטכ"ל, הבא לחלק את מצוקותיו עמנו, ואנחנו מבינים גם מבינים כי המציאות
מורכבת יותר, מזו המצטיירת דרך העיניים הדומעות של הורים שכולים. נחמתנו היחידה היא כי מאבקנו
להוציא את צה"ל מלבנון מגיע סוף סוף אל קיצו, מבחינתנו באיחור של חיי בננו,
שהוקרב על מזבח הטיפשות והיהירות של פוליטיקאים ואסטרטגיים קצרי רואי, יחד עם רבים
רבים אחרים. אנו מקווים כי לפחות ייחסכו דמעות וכאב ממשפחות אחרות. ואם לא – נדע כי מתוך עמדה של כוח מוסרי ובתמיכת העם כלו,
אנו עומדים על נפשנו.