סליחה, טעות בהפצצה

אביב לביא, "הארץ", 11.5.00

איך משפיעה התקשורת על תודעתם הכוזבת של תושבי הצפון.

אי אפשר להאשים את כלי התקשורת בהעלמת העובדות על הנסיבות של ירי הקטיושות האחרון על יישובי הצפון. כולם דיווחו על פציעתם של 14 אזרחים לבנונים מפגז של צה"ל שנחת על בית מגורים, כולם דיווחו על מותן של שתי נשים מאש צד"ל. השתלשלות האירועים הכרונולוגית נמסרה כהווייתה: אזרחים לבנונים נפגעו, החיזבאללה הגיב בירי קטיושות. ישראל הפגיזה תחנות חשמל וכבישים בלבנון, החיזבאללה שוב הגיב בירי קטיושות. ישראל החליטה לא לפתוח סיבוב מהלומות נוסף, החיזבאללה הצטרף לשתיקה. ולמרות שאלה העובדות, והן לא כל כך מסובכות, איך זה שהתקשורת, והציבור איתה, מתנהלים בתחושה של קורבן חסר אונים, כאילו אנחנו שבויים בידי החיזבאללה ובידי החלטותיו השרירותיות - לירות או לא לירות? איך זה שרוב תושבי הצפון מפצירים בצה"ל להגיב, ובחומרה, בעוד סדר הזמנים מראה בבירור שאם צה"ל מגיב (ובעצם יוזם סיבוב חדש) החיזבאללה שוב משגר קטיושות, ואם צה"ל מניח את נשקו משתרר שקט?

יש כנראה פער תיווך בין העובדות לתודעה. בתודעה של התקשורת והאזרחים בישראל - בהחלט לא רק של תושבי הצפון - אנחנו לעולם לא פותחים באש ראשונים. אנחנו רק מגיבים לאש החיזבאללה, שמפעם בפעם מחליט להתעמר בילדי קרית שמונה ושלומי. לתקשורת יש כמובן תרומה נכבדה לפער הזה, למלאכת ההדחקה. קחו, למשל, את הדיווחים בכלי התקשורת הישראלים על נסיבות פציעתם של 14 האזרחים הלבנונים: הפצצה - דיווחה התקשורת הישראלית מקצה ועד קצה - שוגרה בשגגה. ומבחינתנו, ברגע שפצצה שוגרה בשגגה, היא לא חלק ממעגל האלימות. מה, אסור לפספס לפעמים?

אבל מאיפה התקשורת הישראלית כולה יודעת שהפצצה שוגרה בשגגה? כמובן, דובר צה"ל אמר. האם אפשר לפקפק בדובר צה"ל? האם לא כל מה שצה"ל גרס אי פעם התגלה כאמת לאמיתה? בעיניים לבנוניות זה בטח נראה אחרת. שבעי הפגזות וגיחות, טעויות קטלניות (כפר קנא) ומטחים מכוונים, די קשה ללבנונים להתייחס ברצינות להצהרותיו של דובר צה"ל, מה עוד, שגורמי הביטחון בלבנון טוענים בתוקף שהירי דווקא היה מכוון היטב לביתו של אחד מבכירי אמל. ספק אם יש לבנוני אחד שמאמין לדובר צה"ל יותר מאשר לדובר משטרת לבנון. וגם אם יש מישהו שמאמין שמדובר בשגגה, אז מה: האם אנחנו היינו עוברים לסדר היום על פגיעה בילדי קרית שמונה, גם אם החיזבאללה היה אומר עשר פעמים "סליחה, טעות"?

כשפצצה ישראלית נוחתת על בית מגורים לבנוני ופוגעת באזרחים, תפקידה של תקשורת אובייקטיווית הוא לדווח על האירוע, ולהוסיף את תגובת דובר צה"ל בתוך מרכאות: "דובר צה"ל טוען שמדובר בטעות". התקשורת הישראלית אימצה את גרסת דובר צה"ל, הפכה אותה לגרסתה שלה, הציגה אותה כעובדה, ובכך סייעה ליצירתה של תודעה כוזבת בציבור. לפעמים מרכאות הן כל ההבדל בין תקשורת לתקשורת מגויסת.