סמוך, תהיה נסיגה

צבי בראל, "הארץ", 16.4.00

מי שמשקיף משער הגדר הטובה לעבר לבנון וסופר את הימים שנותרו עד הנסיגה, יכול רק להתפעל ממבחן היעילות שצה"ל יידרש לעבור. איך, בתוך שלושה חודשים, אפשר יהיה להספיק לפרק את כל האנטנות, להעמיס את הציוד הרב ולסלק את מלאי התחמושת? האם יפוצצו את המוצבים שיישארו או שמא יפרקו גם את אבני הגזית ואת שכבות הפיצוץ שמכסות אותם? צריך גם לבנות את גדר המערכת באותם מקומות שהיא חדרה לתחום לבנון, הרי לא מדובר בחומה ומגדל אלא בפרויקט אדיר.

מתברר שתוכניות לנסיגה קיימות למכביר, ואפילו דוללו כוחות צה"ל בתוך לבנון, אבל העבודות בשטח מתנהלות כאילו הנסיגה אינה אלא קלף מיקוח. "עובדים בשטח אבל לא במהירות שלוח זמנים של נסיגה כזאת מחייב", אומר מקור צבאי.

אם העבודות הפיסיות מתקדמות בעצלתיים, אולי הטיפול בעתיד אנשי צד"ל נכנס כבר לקצב מסחרר? הרי סגן שר הביטחון, המאיים כי "דבר אחד ברור שיקרה (אחרי יולי), או שיהיה שלום או שתהיה מלחמה" - הבטיח לאנשי צד"ל כי "בשני המקרים אנחנו נהיה יחד". אפשר להניח שמי שמודאג כל כך ממוסריות יחסה של ישראל אל מי ששיתף אתה פעולה, יטרח מאוד בשלב הזה להבטיח את עתיד הלוחמים ובני משפחותיהם.

אבל מתברר כי גם בתחום זה הנסיגה נראית כאילו מדובר בתרגיל על שולחן חול. "איש לא דיבר אתנו ולא מכין אותנו לקראת מה שמצפה לנו ביולי", אומרים פועלים לבנונים במפעלים ישראליים. "אולי מדברים עם המפקדים הבכירים, אבל לא אתנו".

גם את חיילי צד"ל איש אינו מכין. "מספרים לנו כל הזמן שאנחנו אחים לוחמים ושלא יזניחו אותנו, ולנו לא נשאר אלא להאמין, מה נעשה, אנחנו יכולים לאלץ את צה"ל לספר לנו את תוכניותיו?" חייל צד"ל הוותיק האומר את הדברים קובע שבעצם אין הבדל בין ממשלת לבנון לממשלת ישראל: "אף אחד אינו יודע מה הולך לקרות לנו".

נראה כי גם למפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לאחד, אין מגלים מה יהיה עתיד צבאו. קצינים ישראלים בכירים בדימוס שדיברו אתו התרשמו כי "כנראה קיימת איזושהי מדיניות שלא לספר להם מה התוכניות. אבל איך אפשר מצד אחד לומר שאנחנו נדאג להם ושהכל יהיה בסדר, ומהצד האחר לא לשתף אותם בעתידם? יש כאן חוסר הגינות יסודית. הרי האנשים הללו צריכים להתארגן, למצוא אולי מקומות עבודה חלופיים, להחליט אם הם רוצים לעבור לישראל או למדינה אחרת, ואילו אנחנו ממשיכים בשיטת ה'סמוך'".

למדיניות האי-ודאות שרק מגבירה את חששותיהם של אזרחי דרום לבנון ושל חיילי צד"ל יש לא רק היבט מוסרי מפוקפק, היא גם מנביטה מסר מדיני תמוה. בלבנון ובסוריה מתקשים להאמין שצה"ל אמנם מתכוון לסגת. ההצהרות הפומביות של מדינאים ושל פרשנים קובעות, כי מדובר רק בתרגיל שנועד ללחוץ על סוריה וכי ברגע האחרון תפנה ישראל עורף ליוזמתה לסגת. חיזוק להערכה הזאת יכולים הלבנונים והסורים לשאוב מכך שאין תוכניות ישראליות לעתיד צד"ל ומזחילת העבודות בשטח. הרי אין מדובר במידע סודי, הם יכולים לראות משם בדיוק מה שרואים מפה.

ממשלת ישראל כבר החליטה כי הנסיגה מלבנון לא תהיה תלויה בהסכם כולל עם סוריה; המסר האחרון מוואשינגטון הוא שהסכם כזה אינו צפוי בקרוב; מלכתחילה, ההחלטה לסגת מלבנון לא נולדה ככלי מיקוח אלא משום שיותר מדי חיילים נהרגו שם. על רקע זה אין סיבה שלא להקדים את הנסיגה, אבל אם יולי הוא אמנם תאריך קדוש, כי כך נקבע, מדוע לא להכין לפחות את צד"ל לקראת עתידו?