תהליך הנסיגה מלבנון יתחיל במאי, במשרדו של קופי ענאן
מאת
בן כספית, "מעריב", 14.4.00
הסדר
היסטורי עם אסד מתרחק, גם הסדר היסטורי עם הפלשתינים לא בדיוק בהישג יד. מה שנשאר
בטוח, כמעט לגמרי - הוא היציאה הישראלית מלבנון, בקרוב, בקרוב מאוד. המטרה: אישור
רשמי בינלאומי לקו הגבול החדש-ישן, שהוכר על-ידי האו"ם בשנת 1978. המוצבים,
גם אלה החורגים מעט פנימה, יוזזו אחורה
ממשיך לדבר על חתירה קדימה.
כל הזמן קדימה אהוד ברק
צילום: דו"צ
ברק.
אגף
האח"מים במטוסו של ראש הממשלה מורכב משני שולחנות מרובעים, אחד לצד השני,
לרוחב המטוס. סביב כל אחד מהם ארבעה מקומות ישיבה נוחים. בסך-הכל יש שם מקום
לשמונה אנשים. בטיסה לוושינגטון (דרך קהיר) שיצאה מתל-אביב, ביום שני האחרון, ישבו
שם שני השגרירים - מרטין אינדיק מארה"ב ומוחמד בסיוני ממצרים, ראש המטה דני
יתום, היועץ המדיני צבי שטאובר, המזכיר הצבאי תא"ל גדי אייזנקוט, יועץ
התקשורת גדיאל בלטיאנסקי וראש הלישכה, חיים מנדל-שקד.
כל אלה
הביטו, כמובן, בראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. הטיסות הללו מהוות הזדמנות
מצויינת לזכות ב'זמן איכות ראש ממשלה'. אינדיק, אחד השגרירים המקורבים והמוכשרים
ששירתו אי-פעם בישראל, רצה בוודאי לדבר איתו על השיחות הצפויות בוושינגטון.
בסיוני, שגריר-תושב למחצה, על המצב באזור ועל יוזמת התיווך המצרית. אייזנקוט רצה
להראות לו את החומר המודיעיני האחרון. גם יתום. בלטיאנסקי שאף להציג בפניו את כתבת
הפרופיל הענקית (חיובית למדי) שפירסם עליו ה'ניו-יורקר' היוקרתי. למנדל-שקד, שהולך
עם ברק עוד מהצבא, היו בוודאי בעיות משלו לחלוק עם ראש הממשלה.
אבל
אהוד ברק,בעולם משלו, התעלם מהסביבה. הוא ישב שקוע בתוך גליון טרי של 'מסע אחר',
וקרא. היו שם סיפורים על מסעות מופלאים לאוסטרליה (ממנה שבה זה עתה נאוה ברק), על
עולמות אחרים, שבטים נדירים ותופעות מוזרות. אז ברק שכח את אסד (ששוכח אותו
לאט-לאט בחזרה), את הנסיגה מלבנון, את ערפאת ואת משולם נהרי, התרווח על כסאו,
נישנש פירות טריים וקרא 'מסע אחר'.
בשלב זה
לא ברור עדיין לאן מוביל המסע של אהוד ברק. יעדיו משתנים כל הזמן. לוחות הזמנים
נקבעים בתנועה, מוחמצים, ונקבעים מחדש. גם כשנטרקת בפרצופו הדלת, ממשיך ברק לדבר
על חתירה קדימה, כל הזמן קדימה. מצב רוחו טוב. הוא יוצר סביבו אשליה של תנועה, כל
הזמן תנועה קדימה, בנחרצות, בנחישות. ובכלל, כל מלה שלישית בלקסיקון של ראש הממשלה
ואנשיו קשורה בנחישות. ברק הוא ממש נשוך-נחישות. אפילו לישון הוא הולך בנחישות
רבה. השאלה היא, לאן כל זה מוביל. בשלב זה, לא להסדר היסטורי עם אסד. אולי גם לא
להסדר היסטורי עם הפלשתינים. מה שבטוח, כמעט לגמרי, הוא שהמסע יוביל, בקרוב מאוד,
ליציאה ישראלית מלבנון.
* * *
לבנון
אהוד
ברק משקיע בעניין הזה את כל מעייניו. הבטחת הבחירותההיא הפכה למטרה אמיתית, מסוכנת
ומאתגרת. ברק, בשיתוף פעולה הדוק של דוד לוי, מתכנן את צעדיו בקפידה. הוא מכיר את
הסכנות, מודע לפוטנציאל הריסוק של המהלך, פועל להצלחתו. הנסיעה לוושינגטון השבוע,
שמקורה בשיחת טלפון בין ברק לקלינטון (במהלכה לא הזמין קלינטון את ברק, כפי
שפורסם, אלא ברק היה זה שהציע לבוא), באה לספק לישראל מטריה אמריקנית. רק תמיכה
בינלאומית גורפת, בגיבוי אמריקני, תהפוך את היציאה הישראלית לכזו שאפשר לחיות
איתה.
זו
התוכנית: היציאה מלבנון תוכרז, בעצם, בהודעה שישים שר החוץ דוד לוי על שולחנו של
מזכ"ל האו"ם קופי ענאן. המועד המתוכנן: תחילת חודש מאי. אחרי פסח.
"ממשלת ישראל מתכוונת להוציא את צה"ל מלבנון על-פי החלטות 425-426 של
מועצת הביטחון", יהיה כתוב בהודעה הישראלית. הכדור (הלוהט) יונח לפתחו של
האו"ם.
בינתיים,
עושים ברק ולוי את כל ההכנות הנדרשות. השבוע קיבל ברק את הגיבוי האמריקני, לוי
עובד על שרי החוץ האירופים. ישראל תיסוג לגבול שהוכר על-ידי האו"ם בשנת 1978,
בעקבות הנסיגה יגיעו לכאן מפקחים מטעם האו"ם, יסקרו את הגבול ויבדקו אותו.
המטרה: קבלת אישור רשמי בינלאומי, באמצעות האו"ם, לקו הגבול החדש-ישן.
המוצבים, גם אלה החורגים מעט פנימה, יוזזו אחורה. "אם יהיה צורך לזוז כמה
מטרים כאן או שם, נעשה את זה", אמר השבוע מקור מדיני בכיר במטוסו של ראש
הממשלה. הכוונה, אגב, היא גם לגדר של משגב-עם, למשל. לקבלת אישור בינלאומי לקו
החדש יש חשיבות עצומה. הנסיגה הישראלית חייבת לקבל לגיטימיות בינלאומית ברורה.
בינתיים,
כמעט כרגיל, מונחות בפניהם של מקבלי ההחלטות בירושלים שתי הערכות מצב שונות. אחת
של המוסד, השניה של אמ"ן. על-פי המוסד, היציאה מלבנון היא שעת המבחן של איראן.
האם אכן מתחולל שם שינוי משמעותי? ברק וקלינטון דיברו לא מעט על העניין הזה השבוע.
האם יורו האיראנים לחיזבאללה להמשיך את האש ולרדת לגדר?
הערכת
אמ"ן שונה בתכלית. המשחק האמיתי, טוענים מעריכי אגף המודיעין של צה"ל
(ובמיוחד תא"ל עמוס גלעד) הוא משחק סורי. לחיזבאללה יש מספיק נשק, תורת לחימה
ותחמושת שהתקבלה מאיראן, לירי של חצי שנה קדימה. השאלה היא אם הסורים ידחפו את
חיזבאללה לפעול, אפילו במסווה של אירגוני סירוב פלשתיניים, נגד ישראל לאחר הנסיגה.
זו אחת
הסיבות בגללה דיברו ברק וקלינטון, ביום שלישי השבוע, על בעיית הפליטים, זמן רב
כל-כך. המאמץ הקרוב יהיה להשיג הסכם מסגרת בין ישראל לפלשתינים. בהסכם הזה אמור
להיות פתרון הצהרתי לבעיית הפליטים. בצורה כזו, לא תהיה ל-350 אלף הפליטים
הפלשתינים בלבנון סיבה לשחק לידי סוריה והחיזבאללה ולהמשיך את המאבק המזויין נגד
ישראל לאחר הנסיגה. ברק הבהיר לקלינטון שישראל לא תתיר זכות שיבה לתחומיה, ולא
תכיר באחריותה המוסרית לבעיית הפליטים, אך תסכים להשתתף בייסוד מנגנון בינלאומי
רב-עוצמה לשיקומם. בראש המנגנון תעמוד קנדה, שכבר הסכימה לקלוט 15 אלף פליטים.
העיקר שיישבו בלבנון בשקט, יקבלו את הדין ויאפשרו לצה"ל לשוב בשלום הביתה.
אגב
שיבה הביתה: אף אחד לא אומר את זה בקול רם, אבל היציאה מלבנון לא תתבטא רק בשיירות
של נגמ"שים, משאיות וטנקים. חיל האוויר, למשל, לא יוכל לשוטט עוד להנאתו בשמי
ביירות והסביבה. נגמרו גיחות ההפצצה היומיות, נגמרו טיסות הסיור השיגרתיות. לבנון
אמורה לחזור ולהיות מדינה ריבונית וצה"ל לא יוכל לטוס בשמיה או לשייט במימיה.
הבעיה
הזו, קשה מאוד מבחינה מודיעינית ומבצעית, מונחת עדיין לפתחם של מקבלי ההחלטות
בירושלים. שהרי כל בום על-קולי בביירות יכול לגרור בעקבותיו בומים חזקים יותר
בקריית-שמונה (או בקריות).
* * *
אסד
ברק
וקלינטון לא דיברו על אסד יותר מדי. שניהם, עושה רושם, איבדו בו עניין. מאז
הטראומה ההיא, בז'נבה, אסור להזכיר את שמו של אסד ליד קלינטון בלי אישור מוקדם.
היה זה הנשיא האמריקני שפוצץ את המפגש ההוא, הורה לאנשיו לאסוף את הניירות ולהסתלק
משם. בחדר סגור גער קלינטון לא רק בחברי צוות השלום, אלא גם בבוסית שלהם. שרת החוץ
מדלן אולברייט לא שמעה את הנשיא שלה מדבר אליה בצורה כזאת כבר הרבה זמן.
בוושינגטון,
ערכו ברק וקלינטון פוסט-מורטום למה שארע בז'נבה. הם הסכימו שחאפז אסד, במצבו
הנוכחי, אינו פרטנר למו"מ. כל הערכות המודיעין והנחות העבודה היסודיות, עליהן
נשען ברק ואליהן גרר את קלינטון, קרסו בקול רעש גדול. "אני לא מבין את האיש
הזה", אמר הנשיא האמריקני על עמיתו הסורי, וברק לא הצליח להסביר לו.
עכשיו
מחכים. הדלת, כפי שהגדיר זאת אחד ממקורביו של ברק, עדיין פתוחה. החריץ הולך
ומצטמצם. אסד עדיין יכול להידחק דרכו, אבל לא ברור אם הוא רוצה. יכול להיות
שהנסיגה הישראלית הממשמשת ובאה מלבנון וההכרה הסורית שבעקבותיה יתחיל העולם
(בגיבוי אמריקני) לדחוק גם בסוריה לצאת, ישנו את המצב. ויכול להיות שלא.
אז
מחכים. למי? יש למי לחכות. על הירושה מתמודדים שניים: בנו של הנשיא, בשאר אסד,
ואחיו הגולה ריפעת אסד.
בירושלים
לא יודעים את מי להעדיף. בשאר הוא איש העתיד, רופא עיניים, גולש אינטרנט, אדם
הנראה כמי שיכול להוביל את מדינתו לשינוי הנדרש על-מנת לעשות שלום עם ישראל. מצד
שני, הוא חסר נסיון פוליטי, נעדר כריזמה, סובל ממחסור חמור בתמיכה פנימית, אינו
בעל עבר צבאי מיוחד (תכונה נדרשת ראשונה במעלה למי שרוצה להיות שליט סוריה) והססן
מדי.
ריפעת
אסד, האח הצעיר, הגולה בספרד, יכול להוות אלטרנטיבה מעניינת. ישראל מקיימת איתו,
בשנתיים האחרונות, קשר חשאי מרתק. זה החל בתקופתו של ראש הממשלה הקודם, בנימין
נתניהו. אסד הצעיר שיגר שליחים מטעמו למקורביו של נתניהו. באמתחתם היתה תוכנית
שלום מפורטת, מעניינת, שהציע אסד. "איתי יהיה לכם קל לעשות שלום", אלה
היו מסריו של ריפעת אסד מספרד, "אני רוצה להצעיד את האזור ואת סוריה קדימה.
נוכל לכרות ברית, לייסד ציר גיאו-פוליטי, להפוך את המזרח-התיכון לאזור
משגשג".
ד"ר
עוזי ארד, מי שהיה יועצו המדיני של נתניהו, אישר בפני השבוע את המידע הזה. לדבריו,
הקשר אכן נוצר, באמצעות מתווכים. עוד אמר, שלא היתה פגישה ישירה בינו לבין אסד, אבל
היו בהחלט חילופי מסרים. ארד הגדיר את תוכניות השלום של אסד, שהגיעו לירושלים,
כ"מפורטות ומעניינות".
בירור
נוסף העלה כי ריפעת אסד המשיך במגעיו אלה עם ישראל גם לאחר חילופי השלטון. אולי
אפילו ביתר שאת. מקורות מדיניים רמי דרג טוענים שפגש נציג ישראלי (אורי שגיא?) כזה
או אחר. במפגשים הללו גולל את תוכניות השלום שלו.
רשמית,
ירושלים מכחישה. שלא לציטוט, יש בישראל 'סורולוגים' הסבורים שריפעת אסד לא אמר
עדיין את המלה האחרונה במאבק הירושה בדמשק. לדבריהם, ירידה פתאומית של חאפז אסד
מהבימה תותיר בידי העלווים ברירה כואבת: למלא את מצוות המנהיג ולהכתיר עליהם את
בנו, תוך סכנה ממשית לנפילת השלטון העלווי, או לחזור אל השועל הוותיק, האח הגולה
בספרד, הגנרל רב הנסיון והתושיה, שסיכוייו לשמר את השלטון העלווי בסוריה טובים
לאין ערוך מסיכויי אחיינו הצעיר. המשחק, אומרים בירושלים, פתוח לגמרי.
אלא מה?
בינתיים אנחנו תקועים עם האסד המקורי, הלא נכון. קלינטון סיפר לברק השבוע, שבז'נבה
אסד היה ממוקד ומרוכז, בשום שלב של השיחה לא 'התפזר' לצדדים, לא גימגם ולא פישל.
חוץ מהפאשלה הגדולה ההיא, כמובן.
* * *
ערפאת
לראשונה
זה זמן רב, מאמין יאסר ערפאת שסתימת הגולל על הערוץ הסורי מפיחה רוח חיים אמיתית
בערוץ שלו. בעוד פחות משבוע יגיע לוושינגטון וימצא שם נשיא אמריקני שש אלי
מו"מ. כדאי מאוד לערפאת להפגין בחדר הסגלגל שבבית הלבן אותה גמישות שהופגנה
בו שבוע קודם, על-ידי ברק. קלינטון מקווה שיוכל להרכיב קומבינה סבירה ממה שישמע
משני המנהיגים הללו, באמצעות מסמך גישור אמריקני נוסח שפרדסטאון.
בינתיים,
ממשיך הערוץ החשאי, עליו דווח כאן בשבועות האחרונים, בפעולתו. שלמה בן-עמי ואמנון
ליפקין-שחק פגשו פעם נוספת את אבו-מאזן ואבו-עלא (בסך-הכל פעמיים). ועל מה דיברו
שם הארבעה? על מה לא.
ככה: הם
דיברו על ש"ס, על הקואליציה של ברק, על סוריה, על היציאה הישראלית מלבנון.
בזמן שנשאר, דיברו קצת על המו"מ בין ישראל והפלשתינים. מסתבר שערפאת עוקב
ודואג למשולם נהרי לא פחות מברק (אולי אפילו יותר, וזו בעיה). ערוץ השיחות הזה
מכונה בירושלים 'הערוץ הפוליטי' ומוחזק על-ידי ברק במצב הכן לפריצת דרך.
הפלשתינים, אגב, מאמינים שפריצת דרך תגיע, אם וכאשר, רק בפורום 'השלושה': קלינטון,
ברק, ערפאת. וזה יקרה לקראת סוף מאי, בוושינגטון.
בינתיים
הביע בשבוע האחרון שלמה בן-עמי את התנגדותו למה שהוצע בהסכם ביילין-אבו-מאזן בנושא
חילופי שטחים עם הפלשתינים. בן-עמי סבור שאסור לגעת בקווי 67'. הוא נשען על
נימוקים עקרוניים-פילוסופיים וגם על מה ששמע מאבו-מאזן, שבדק לאחרונה אצל ערפאת,
שמתנגד לחילופי שטחים, כי שמע שברק פסל את האפשרות הזו על הסף. נשאלת השאלה, מי
קדם למי.
זו
התוכנית: תחילת שירטוט טיוטות על-ידי צוות עודד ערן ויאסר עבד-רבו, ניסוח מסמך
גישור אמריקני, כינוס פיסגה בסוף מאי וניסוח טיוטת הסכם מסגרת. ישראל והפלשתינים
יחתמו על ההסכם הזה בתחילת יוני, מה שיקל על נסיגת צה"ל מלבנון, ביולי.
אחר-כך יימשך המו"מ, ושם חבויות הבעיות האמיתיות. הסכם המסגרת לא יכלול
טריטוריה ובעיות קשות נוספות. אם לא יושג הסדר קבע, תבוצע התוכנית שסוכמה על-ידי
ברק וערפאת בנמל התעופה בן-גוריון: הכרזה על מדינה פלשתינית ללא שטח מוגדר, הכרה
ישראלית והמשך מו"מ.
* * *
קלינטון
אהוד
ברק וביל קלינטון מסתדרים לא רע ביחד. פגישה שאמורה היתה להימשך שעה וחצי, מקסימום
שעתיים, הפכה למרתון של ארבע שעות. לקלינטון לא היה שום דבר בלו"ז אחר-כך
(יכול להיות שגם לו משריינים 'זמן גמישות'?), לברק לא בער שום דבר. במהלך השיחה
נתקף הנשיא ברעב. הוא התקשר למזכירתו הנאמנה, בטי, וביקש אוכל. היא שאלה אותו מה
בא לו. הוא ענה. "דווקא זה נגמר, אדוני הנשיא". קלינטון, מאוכזב, ביקש
תפריט של המסעדה הקטנה שמנהל הצי האמריקני לא רחוק מהבית הלבן. התפריט הובא.
קלינטון בחר המבורגר. גם ברק.
הם
דיברו על הכל, כולל ביבי נתניהו. קלינטון הצהיר שביקש מעוזריו לתייק ולתייג את כל
המתנות שקיבל בשמונה שנות כהונתו כמו שצריך. אחר-כך, ליד הדלת, התעכבו עוד שעה
ארוכה. נאחזו ברגע. אחד הבכירים האמריקנים שעמדו שם, אמר: "טוב, פתרנו את כל
הבעיות. הפלשתינים רוצים שטח, ניתן להם את המדבריות של יוטה. הסורים רוצים אגם, אז
ניתן להם את סולט-לייק, אגם המלח הגדול של יוטה. הכל יהיה בסדר".
הכימיה
הזו, בין ברק לקלינטון, אמורה היתה להצעיד את המזרח-התיכון לעידן חדש תוך כמה
חודשים. בינתיים, מתברר שהחלום הסורי נגוז.נשאר רק ערפאת. ברק עובר עכשיו את מה
שרבין ז"ל עבר לפני שבע שנים. בחודשים הקרובים ישקיעו הוא וקלינטון את כל מה
שיש להם במסלול הפלשתיני. הישג, או לפחות הסכם מסגרת, יוכל לנפק לקלינטון את פרס
נובל, לברק את הבחירות הבאות ולג'ונתן פולארד את החופש. אבל העניין הזה, שיחרורו
של ג'ונתן פולארד, הובטח כבר לא מעט פעמים ובכל פעם התפוצץ מחדש. בירושלים, בינתיים,
מסרבים להתייחס.
* * *
כסאות
אהוד
ברק אמר השבוע, בכמה הזדמנויות אינטימיות, שבקרוב יערוך שינויים בממשלתו ובלישכתו.
רעיון ההצרחה בין בייגה שוחט ליוסי שריד כבר פורסם השבוע. רעיון נוסף הוא הצנחתו
של דן מרידור למשרד התקשורת, כשפואד בן-אליעזר עובר לתחבורה (שיתפנה, כך מעריכים
בירושלים, די בקרוב).
המטרה:
פואד ישלים בקרוב את המשימה הסיזיפית של פתיחת שוק התקשורת לתחרות, השקת הערוץ
השלישי והערוצים הייעודיים והמעבר לפס אינטרנט רחב. אחר-כך יוכל לעבור ברצון לתחום
התחבורה, שם נדרשת עבודה סיזיפית לא פחות, עם רכבות ותשתיות לרוב. מרידור יוכל
למצוא עניין רב בשוק התקשורת המתעורר והעתידני, וכולם יהיו מרוצים.