זו תוכנית ברק ליציאה החד-צדדית מלבנון
היציאה מלבנון תתקיים - אם בהסכם, אם במהלך מו"מ עם
סוריה ולבנון, לקראת הסכם. לחילופין: אם המו"מ יתפוגג ללא תוצאות, תהיה יציאה
חד-צדדית: ישראל תכריז על קבלת החלטה 425, תודיע על כך לעולם כולו, ותצא. למה כדאי
לברק לא להרגיז בתקופה זו את הרמטכ"ל שאול מופז, ולמה הוא מתעקש על מו"מ
עם אסד. מה הבטיח ערפאת למובארק, קלינטון וכל העולם, ומה קרה באמת.
בן כספית
כולם דוצים לצאת.
הפגנת ארבע אימהות
מול משרד הביטחון בתל-אביב.
השבוע צילום:
יהונתן שאול
הנסיגה.
אהוד ברק כבר
מתכונן לעימות הגדול. הוא עלול לפרוץ מתישהו בסוף מארס, או תחילת אפריל, או אמצע
מאי. או אפילו בשבוע הבא. כשמערכת הביטחון תידרש לדעתה המקצועית, המלומדת,
הבלתי-משוחדת, בכל הקשור ליציאה חד-צדדית מלבנון. כשהרמטכ"ל, אלוף פיקוד
הצפון וראש אמ"ן (מגובה ברח"ט מחקר), ועוד קצינים רבים (ובכירים) וטובים
יידרשו בקבינט (ובציבור) לדעתם האמיתית בעניין (פה אחד - קטסטרופה).
ברק הוא שר הביטחון. יהיה לו קשה מאוד, אם לא בלתי-אפשרי,
לבצע מהלך כזה בניגוד מוחלט להמלצות המערכת תחתיו. כי אם יקרה משהו רע בעקבות
הנסיגה הזו, האחריות עליו. דמם של הקורבנות הצפויים, בראשו. מצד אחד, מסתער עכשיו
קהל גדול ורב, ושודד ממנו את תהילת היציאה העתידית מלבנון. ברק, שיזם את ההצהרה
ההיא, מוצא עצמו כעת מול שרים מתלהמים ודוברי אופוזיציה נמהרים, שדוחקים בו לצאת.
כאילו לא היה זה הוא (אם נשכח לרגע את יוסי ביילין) שהמציא את הסיפור הזה. מצד
שני, אף אחד מאלה שמנסים לחלוק איתו את התהילה, לא יהיה שם, כשיתעורר צורך דחוף
לחלוק את האחריות.
אהוד ברק מודע לגודל הבעיה. הוא כבר מטפל בה. בימים
האחרונים חדל ברק, סוף-סוף, להשתמש במלה "בהסכם" בכל פעם שהוא מצהיר
שיפרוס את צה"ל על הגבול הבינלאומי ב-7 ביולי. במקביל, החל הרמטכ"ל שאול
מופז להשתמש במלה הזו. בכך מזכיר הרמטכ"ל לשר הביטחון שלו את הנוסח המדוייק של ההבטחה המקורית. הנוסח שהושמע עד עכשיו ושמאחוריו,
ורק מאחוריו, עומד גם הצבא.
ברק פוגש בשבועיים האחרונים קצינים רבים. אלופים,
תתי-אלופים, בכירי מערכת הביטחון. הוא משקיע בהם הרבה זמן ואנרגיה. המטרה: לשכנע,
להסביר, לגייס את תמיכתם של המקצוענים במהלך היציאה מלבנון. גם אם יהיה חד-צדדי.
ונכון לעכשיו, עושה רושם שכזה הוא יהיה.
הנה הדברים שאומר ברק באוזניהם של הקצינים, הרחק מאוזנה
הכרויה של התקשורת: "אצל החיזבאללה הבשילו לאחרונה יכולות רבות. הם אוספים
מודיעין יעיל ומדוייק. הם למדו להפעיל טילים מדוייקים דור ב'. לנצל מזג אוויר, אמצעי ראיית לילה, להתקרב,
להסתתר. הם יכולים לעבור מפגיעה במוצבים בדרך זו, לפגיעה בשיירות. הצלחותיהם
מגבירות את תיאבונם. אנחנו, בפעולה האחרונה בלבנון, לא
מנסים לפגוע באיש החיזבאללה הבודד, אלא להעביר מסר אסטרטגי. האיתות שלנו עבר, אולי
אפילו יותר מכפי שציפינו.לא באנו לנסח הבנות חדשות ל'ענבי
זעם', אלא לפרוץ את הקיבעון שנוצר, לקראת יציאה מלבנון. אנו מעדיפים יציאה בהסכם
עם הסורים, אבל יכול להיות שלא יהיה הסכם כזה. ואז, ננסח איזשהו הסכם שנגזר מתוך
קבלתנו את החלטה 425 של מועצת הביטחון".
זוהי, אם כן, תוכניתו של ברק: לצאת מלבנון בהסכם, או במהלך מו"מ עם סוריה ולבנון, שיאפשר יציאה
שקטה (לקראת הסכם). לחילופין: אם המו"מ יתפוגג ללא תוצאות, לצאת בהסכם
חד-צדדי: ישראל תכריז על קבלת החלטה 425, תודיע על כך לעולם כולו, ותצא.
ח"כ אורי סביר הציע השבוע, בכנסת, מהלך דומה: ישראל
תכריז על "הסדר ביניים חד-צדדי" שיסתמך על החלטה 425 והבנות 'ענבי זעם',
תודיע על כך רשמית לארה"ב (המשמשת כערבה בינלאומית לאותן הבנות), שתודיע על
כך ללבנון, סוריה ומועצת הביטחון. ישראל תדרוש הצבת כוח בינלאומי גדול באזור שיפונה,
תודיע על זכותה להגנה עצמית מגבולותיה, תיסוג לגבול הבינלאומי ותתנה את חידוש
המו"מ עם סוריה ולבנון בהפסקת אש מלאה. ואז, כך סביר, תיזום ישראל מהלך מואץ
להסכם עם הפלשתינים. רק מהלך כזה, אסטרטגיית "ערפאת תחילה", יעקור
סוף-סוף את הסורים מרבצם.
ברק, בשיחותיו עם בכירי צה"ל, מסביר להם את יתרונות
היציאה מלבנון: "יהיה לנו הרבה יותר קל להסלים את המצב, אם נידרש לכך,
כשאנחנו על הגדר. נהיה משוחררים, לא מוגבלים בתגובות. כשפוגעים בתשתיות, המצב
בשליטה עד שהפצצה הראשונה יוצאת משליטה. יכול להיות שהסלמה של המצב והידרדרות כוללת
תביא דווקא לאפקט הפוך וחידוש המו"מ עם הסורים. יכול להיות שלא. בסך-הכל, אני
מאמין שיש קצת יותר מ-50 אחוז סיכוי שהוא יחודש ויבשיל להסכם. לא יותר, גם לא
פחות".
בשיחות הללו משתדל ברק להסביר את עקרונותיו האסטרטגיים.
כולל העובדה השולית מבחינתו, ש-300 או 400 מטר לכאן או לכאן, יחסית לקו ה-4 ביוני
(שכלל אינו קיים על המפה), אינם צריכים להוות מכשול כשמדובר ביצירת נכס אסטרטגי
אדיר, כמו שלום כולל במזרח-התיכון.
ולבסוף, יש לו סוכריה מיוחדת:
"בשנה הבאה אני מתכוון להגדיל את תקציב הביטחון", אומר ברק, "אמרתי
את זה גם לאמריקנים".
ברק יודע על מה הוא מדבר. האמריקנים, אגב, התלוננו בפניו כי
בעוד הוא מבקש מהם להגדיל את נטל ביטחון ישראל על משלם המסים האמריקנים, הוא מקטין
את הנטל המונח על משלם המסים הישראלי. ברק הרגיע וענה: זה היה מהלך חד-שנתי. בשנים
הבאות התקציב יגדל, לנוסח צרכי הביטחון המאמירים.
מופז.
הרמטכ"ל מקשיב לשר הביטחון בעניין רב, ורושם את הדברים
לפניו. מאורעות השבוע הוכיחו פעם נוספת שרב-אלוף שאול מופז אינו נמנה עם סוג
הרמטכ"לים אליו הורגלנו ב-15 השנים האחרונות. מופז הוא חייל. מתרחק
מפוליטיקה, לא מתחכך עם פוליטיקאים, לא מתעניין. אהוד ברק, כשהיה רמטכ"ל (ותיכנן להיות ראש ממשלה), נהג להגיע לישיבות הממשלה ולהשתתף
בהן עד סיומן. מופז בא, מדווח והולך. הוא רואה עצמו נציג החיילים, מעין יו"ר
ועד העובדים של הלוחמים, אמון על שלומם ורווחתם. מכיוון שבניגוד לקודמיו, לא גדל
באווירה פוליטית אלא נשם חאקי טהור כל ימיו, אין הוא נגוע בשיקולים זרים כלשהם.
כמו ברק וליפקין-שחק אצל רבין,
גם למופז אין שר ביטחון במישרה מלאה. בניגוד לברק וליפקין-שחק, שהסתופפו בצלו של המנכ"ל דוד עברי, פועל
היום מופז בחלל ריק ונוח. סגן שר הביטחון, אפרים סנה, מעניק לו גיבוי מלא. מופז
שולט בצבא ללא מצרים, מעורב, מסתובב בשטח, צובר פופולריות. את סגנו, האלוף עוזי
דיין, העלים מהשטח כמעט באיבחה אחת. מישהו ראה את דיין
לאחרונה (הוא מונח בדיוק היכן שהונחה המועצה לביטחון לאומי מאז עזיבתו של דוד עברי
לוושינגטון: בהקפאה עמוקה)? מופז היה זה שטירפד את
כוונתו של ברק למנות את דיין לנציג צה"ל במו"מ. כשברק ניסה לעשות פעולה
דומה כרמטכ"ל (מינה את דיין, רבין העדיף את ליפקין-שחק),
רבין כופף אותו. הפעם, ברק לא כופף את מופז. אולי כי הוא יודע היטב עד כמה יזדקק
לו בקרוב. מופז, שלא שכח את הכתף הקרה של דיין במאבקו לרמטכ"לות,
מנע ממנו את ההופעה המסורתית במסיבת העיתונאים השנתית, בה מציג סגן הרמטכ"ל
את תוכנית העבודה הצה"לית (מופז הופיע במקומו), לא משגר אותו לוועדת החוץ
והביטחון או להופעות דומות, מקפיא אותו בלישכתו, הרחק
מעין הציבור והתקשורת. ברק, שדיין הוא חביבו הגדול ומועמדו הבטוח לרמטכ"לות הבאה, מביט בנעשה בעיניים כלות, אבל מתאפק.
הוא, שהיה רמטכ"ל, נזהר בכבודם של רמטכ"לים. ובכל זאת, מתנהלת בין שניהם
מערכת יחסי עבודה טובה ופוריה.
כשישב הרמטכ"ל ביום רביעי בישיבת הקבינט, הוא לא התנצל
בפני השרים, אלא הבהיר את דבריו יום קודם, בכנסת. הוא סיפר על לוחמי צה"ל
"המבוססים במוצבים ובעמדות כשהם עומדים במים עד ברכיהם, חוטפים מאות פגזים
ועשרות טילים, צריכים לספוג, להדוף ולאתר את מקורות הירי", וכל זאת ללא
גיבוי. ברק, שלא כעס על מופז באמת ולו לרגע, הינהן. הוא
ידע שדבריו בישיבת ועדת החוץ והביטחון לא היו מיועדים רק לקהל הישראלי, אלא גם
לאוזניו של השליט הסורי.
אסד.
ההערכה המלומדת בסביבתו של ברק היא כי אסד יחזור בקרוב
למו"מ. ברק משקיע מאמץ אדיר במסלול הסורי. שליחים חשאיים (ביניהם גם
העו"ד גלעד שר), פקסים, טלפונים, הצעות ונוסחאות ממלאים את סדר יומו של ראש
הממשלה, שיודע כי רק מו"מ מהיר עם סוריה יביא לפריצת המצור ההולך ומתהדק
סביבו.
כששאלו אותו כמה קצינים בשבוע שעבר מדוע לא לחכות לחילופי
השלטון בסוריה, ולכרות שלום עם יורשיו של אסד, ענה ברק: "יש לנו הערכה,
שאי-אפשר להוכיח באופן מדעי, לפיה רק דור המנהיגים הזה מסוגל לעשות ויתורים לצורך
שלום עם ישראל. מי שיחליף את אסד, ייקח לו שנים להתבסס, אם בכלל. אותו דבר לגבי
ערפאת. רק לו, לערפאת, יש מספיק דם ישראלי על הידיים כדי שיוכל להתפשר, למשל,
בעניין ירושלים. כל מי שיחליף אותו יצטרך להוכיח שהוא קשוח לא פחות. לכן, אני לא
בטוח שהזמן פועל לטובתנו".
ערפאת.
בסביבתו של אהוד ברק שואלים השבוע האם יאסר
ערפאת מעוניין, ברצינות, בהסכם עם ישראל. יכול להיות שהוא מעדיף לקבל את הפעימה
השנייה, לנסות לקבל גם את השלישית, ולתת להיסטוריה (וללחץ הבינלאומי) לעשות את כל
השאר.
רק עכשיו מתברר עד כמה קשה היתה הפגישה האחרונה בין ברק
לערפאת במחסום ארז. ברק הודיע לו שלא יקבל את אבו-דיס והציע לו להשלים את הפעימה
השנייה מיד. ערפאת סירב. ברק הבטיח מו"מ מיידי על הפעימה השלישית (אותה קבעה
ממשלת נתניהו למקסימום אחוז אחד). ערפאת סירב. ברק דיבר על הארכת לוח הזמנים.
ערפאת סירב. "איך אתה מדבר על שותפות בינינו, איזו שותפות זו אם אתה קובע הכל
לבד?", שאל המנהיג הפלשתיני בזעם. "אתה הורס את האמון בינינו, במקביל,
אתם ממשיכים להתנחל ולהרוס כל חלקה טובה".
ואז נסע ערפאת לבית הלבן. לקראת הנסיעה הופעל עליו מכבש
לחצים להגיש לנשיא קלינטון נייר פלשתיני "הגיוני", שיאפשר לאמריקנים
לפתוח במו"מ אמיתי בין הצדדים. מי לא לחץ על ערפאת? קלינטון, מובארק, דניס רוס. ערפאת התחייב בפני נשיא מצרים כי כך יעשה. שלוש קבוצות
מיועציו הכינו לו שלושה ניירות שונים (שהתבררו בדיעבד ככמעט זהים). בינתיים הגיע
לכאן אהרן מילר מצוות השלום, הציץ באחד הניירות הללו, נבהל מתוכנו הנוקשה, והציע
לפלשתינים שאם מדובר בעמדות כאלה, עדיף לא להציג אותן.
בדרכו לוושינגטון עצר ערפאת אצל מובארק, וזה חידש את הלחץ:
תן לקלינטון משהו ממשי ביד. ערפאת הינהן. במטוס הציע
אבו-מאזן לכתוב מיד נייר חדש כזה. ערפאת סירב. בפגישה עם קלינטון הוא לא הגיש דבר
בפורום המורחב, והמתין לשיחה בארבע עיניים. כשדניס רוס אישר, באזני אבו-מאזן, שאין מניעה להכניס רשם שיחה
אמריקני, התנגד ערפאת בתוקף. הוא העדיף להישאר עם קלינטון לבד לגמרי.
בסופו של דבר נותרה מבוכה אחת גדולה: ערפאת סיפר לאנשיו
ולשגריר המצרי בוושינגטון שהגיש לנשיא מסמך. אינדיק התקשר למוחמד בסיוני, סיפר שהמסמך הוגש על-ידי סאיב
עריקאת דווקא, שנתן אותו לקלינטון, שנתן אותו לסנדי
ברגר. מהבית הלבן מסרו לאוסאמה אל-באז שלא היה מסמך
והפגישה הוגדרה כ"אסון". אולברייט עצמה אמרה
את הדברים. המתורגמן של קלינטון, גמאל, סיפר שהפגישה
היתה איומה, קלינטון מתוסכל וזועם, אין שום מסמך.
ואז עשה ערפאת שגיאה קשה ועצר בקהיר גם בדרכו חזרה. שם חטף
ממובארק על הראש: "הצעתי לך להגיש נייר, הבטחת שתגיש, לא הגשת. סיפרת לשגריר
שלי שכן הגשת, כולם יודעים שלא. אתה מנסה להטעות אותי?"
מה המשחק של ערפאת? לא ברור. עודד ערן ויאסר
עבד-רבו נפגשו כבר 23 פעמים. אבו-עלא ואבו-מאזן נפגשו עם שרים ישראלים (רמון,
ביילין, בן-עמי, ליפקין-שחק, פואד,
לוי) אין-סוף פעמים. כל זה לא הוביל רחוק מדי.
ישראל, נכון להיום, מציעה לפלשתינים כופר משמעותי על מנת
לקנות מהם זמן: גורמים ישראלים רשמיים מאשרים כי ישראל מוכנה לבצע פעימה שלישית,
לאחר שתשלים את השנייה. וזה לא הכל: הפעימה הזו, אומרים הגורמים, תהיה גדולה הרבה
יותר מכפי שהחליטה הממשלה הקודמת (אחוז אחד, כאמור). מדברים על שניים, אולי אפילו
שלושה אחוזים.
זאת ועוד: ישראל מוכנה לחילופי שטחים עם הפלשתינים, ומסרה
על כך רשמית. גם פשרה בעניין המעברים בין המדינה הפלשתינית העתידית לבין ירדן
ומצרים מקובלת על ישראל: לא שליטה ישראלית אבסולוטית, אלא ביקורת משותפת.
מדובר, כמובן, בכסף קטן. ערפאת יודע, ואומר את זה
לאמריקנים, שכל עוד ברק מחכה לאסד, אין לו מה להתרגש. אין סיכוי, אומרים
האמריקנים, לוויתורים פלשתינים לפני שיתברר מה קורה במסלול הסורי. ולכן, כולם
יושבים ומחכים לחאפז אסד. ירצה, יקפיא את ערפאת לזמן ממושך. לא ירצה, יופשר ערפאת
במיקרוגל ויקפוץ הישר לתוך המו"מ. מה שבטוח, ועל זה מוכנים בעזה לתת ערבות
בנקאית, זה שערפאת יכריז על מדינה פלשתינית עצמאית ב-13 בספטמבר השנה. יעלה כמה
שיעלה.
בינתיים מצטברות הצעות גישור שונות ונכתבים ניירות עמדה.
כך, למשל, הצעת טיוטה להסכם מסגרת, שניסח גורם ישראלי המקורב למו"מ (אך אינו
נושא תפקיד רשמי כלשהו), ובה פתרונות יצירתיים לכל הבעיות האפשריות. הנה דוגמה
לפתרון בעניין ירושלים:
"1. ירושלים תהיה עיר פתוחה, עם גישה חופשית לכל
המקומות הקדושים לבני כל הדתות והלאומים.
2. בעיר המאוחדת של ירושלים יהיו שלושה תחומי שיפוט:
א. האזור היהודי, שיוכר כבירת מדינת ישראל.
ב. האזור הפלשתיני, שיוכר כבירת מדינת פלשתין.
ג. אזור המקומות הקדושים, שיכלול את העיר העתיקה והר
הזיתים, שיהיה במעמד מיוחד, עליו יוחלט בין הצדדים, ותוקם יחידה פונקציונלית נפרדת עבורו בה יוגדרו זכויות וחובות כל הצדדים.
3. שתי עיריות נפרדות (ישראלית ופלשתינית) ינהלו את
העניינים המוניציפליים של האזורים השונים. גוף ישראלי-פלשתיני משותף יוקם,
וסמכויותיו יוגדרו בהסכם הקבע. עקרונות לתוכנית פיתוח בת 10 שנים למען ירושלים
יצורפו להסכם".
הפתרון הזה לא מקובל על אף צד. הוא מבוסס על מדידה מדויקת
של עמדות שני הצדדים, ומציאת הנקודה המרוחקת משניהם באופן שווה, באמצע הדרך.
בנוסף, מתרוצצים בין הצדדים אין-סוף מסמכים נלווים: כך, למשל, השאירו הפלשתינים
רשימת שאלות לצד הישראלי בתום הפגישה שהתקיימה אצל מרטין
אינדיק, לפני שבועיים (עודד ערן לא משיב: "מה אני, תלמיד תיכון בבוחן
פתע?", הוא שואל), או "מסמך ביטחוני" ישראלי ובו עקרונות הביטחון
של מדינת ישראל לקראת הסדר הקבע.
כל הניירות הללו יצהיבו במגירות השונות, עד שתיפול ההחלטה
האסטרטגית הגדולה. אהוד ברק יחכה עד ה-1 באפריל. זה הדד-ליין שלו. אם אסד לא יבוא,
יילך ברק אל ערפאת.