יפה זה לא יהיה

עפר שלח, המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", 12.5.00

רמטכ"לים וראשי ממשלה התחלפו, אבל דבר לא השתנה במערכת היחסים בין הצבא לדרג המדיני בישראל: צה"ל מבצע ומקטר, נסוג ומתאמץ להסיר מעליו את האחריות.

עוד חודשיים לתאריך האחרון ליציאה מלבנון, והשבוע החלו גורמים צבאיים בכירים לטפטף שמבחינתם, זה יכול וצריך לקרות עוד קודם. "התנאים חשובים הרבה יותר מהתאריך", אמר אחד מהם. כמו כל דבר שגורמים צבאיים בכירים מטפטפים בחודשים האחרונים, גם את האמירות האלה צריך לקחת בזהירות. ורק דבר אחד מתברר יותר ויותר מיום ליום, למי שעוד היה צריך הבהרה: מה שלא הולך לקרות שם, זה לא הולך להיות יפה לעין.

קחו למשל את צד"ל, הרבה מילים רמות נשפכו ויישפכו על קשר הדמים בינינו לבין מליצית הבית שלנו, אבל הצד"לניקים לא מאמינים במילים. השבוע פנה הגנרל לאחד בבקשת רחמים רשמית לממשלת ביירות, ונענה שבלבנון כמו בלבנון, אין רחמים. ספק אם לאחד, שכדרך אבירים ויתר על בקשת החנינה לו עצמו, צריך לדאוג לגופו שלו. אבל לאנשיו נשלח השבוע מסר ברור: אין חנינות מראש. מי שירצה לזכות בחייו ובכבודו אחרי הנסיגה, צריך כבר עכשיו לבחור בין הישראלים לבין אלו שיהיו שם אחרי שנלך. לא ברור כמה אחים לדם יסיקו את המסקנה המוכרת, לפיה מחילה וכפרה משיגים בהפניית הנשק לעבר מי שסיפק אותו. אבל כגוף מפקד וממלא משימות, צד"ל קיים פחות ופחות משבוע לשבוע.

ובישראל המשיך צד"ל לשחק את משחק ה"הכריחו אותי" שהוא משחק מאז ההחלטה על הנסיגה מלבנון. בסיפורים על העתיד השחור המצפה לנו אחרי הנסיגה, בהדלפות על הידיים הצה"ליות, שיהיו קשורות באוויר ובים מרגע שנתייצב מאחורי הגבול הבינלאומי, באמירות של הרמטכ"ל שהחלטת הנסיגה נפלה בלי לשאול אותו ואת אנשיו - בכל אלה המשיך הצבא לרחוץ את ידיו ממה שיקרה בגבול הצפון אחרי היציאה.

נסראללה לא משחק

לפני שנה וחצי, כשהשמיע אהוד ברק את ההבטחה לצאת מלבנון תוך שנה מכניסתו לתפקיד, חרקו בצבא שיניים. אף אחד לא אמר את זה בכל רם, אבל בעיני המופקדים על המלחמה בלבנון נתפסה ההבטחה הזו כמערערת על עצם ההצדקה של מה שהם עושים יום יום. לא רק שרעיון הנסיגה החד-צדדית לא היה מקובל על רובם, אלא שהם תהו כמעט בפומבי מה הם אמורים לומר לחיילים, כשאלה ישאלו אותם למה הם צריכים לצאת למארב ולהסתכן בלהיות ההרוג האחרון ברצועת הביטחון. אבל התאריך היה אז רחוק, צה"ל אינו בוחר, כידוע, את משימותיו, וגנרלים לא מעירים לפוליטיקאים הערות.

במקום זה הבטיחו המפקדים בשיחות פרטיות שהם יתבעו תנאים הולמים: זמן מספיק, תקציבים כמו שצריך, תכנית של ממש. הם ירצו לדעת מה הם אמורים לעשות ביום שאחרי, ויעמדו על כך שהתנאים שלהם ליום הזה יקוימו. הם יתבעו שפעם אחת ולתמיד תהיה לישראל החלטה מקדמית על מקרים ותגובות, מה עושים אם יש פיגוע ואם נופלת קטיושה, ושסוף סוף נעמוד על תנאים לנסיגה - כולל פתרון לצד"ל, כולל גיבוי בינלאומי חיוני - שיאפשרו לא לצאת עם הזנב בין הרגליים. הם ירצו, בקיצור, שפעם אחת הדרג המדיני יהיה באמת אחראי למה שהוא מחליט, ויספק לצבא את כל מה שנגזר מהאחריות הזו.

את כל זה אמרו אנשי הצבא בתקיפות ובנחישות - אחד לשני, ובשיחות רקע עיתונאיות. לברק לא היה להם מה לומר, שכן ראש הממשלה הרי דיבר על נסיגה בהסכם, ולא הסכים לשמוע על אפשרות אחרת. הכל חיכה עד שיחליט אסד מה הוא רוצה. וכולם, כו-לם, שיחקו את משחק ה'נדמה לי', לפיו מי יודע, אולי באמת יהיה הסכם ונוכל כולנו להיות גם עשירים וגם בריאים.

ואז קרס ההסכם המיועד עם סוריה, עד להודעה חדשה, ופתאום התברר שהפעם לא יילך, נצטרך לבחור בין העושר לבריאות, ואולי להסתדר בלי שניהם. אנשי הצבא שאמרו שעד דצמבר יצטרכו להיות תקציבים, ועד אפריל יצטרך להיות ברור להם למה בדיוק ראש הממשלה מתכוון כשהוא מדבר על מדיניות חדשה, גילו - שלא להפתעתם - שהתקציבים עוד לא חולקו ומדיניות אין.

את התוצאה אפשר לראות יום יום בגבול הצפון, שם העבודות רחוקות מלהתקדם בקצב שאנשי הצבא עצמם טענו שהוא דרוש לייצוב גבו ללא הסכם; ואפשר היה לראות אותה בפעמיים האחרונות בהם התחמם הגבול. לאחר ששבעה חיילים נהרגו בתוך שבועיים בפברואר, ביקשו הגנרלים מברק רשות להפצצה רבתי: לא רק המשחנים במבצע "לפיד איתן", אלא גם מטרות תשתית אחרות. ברק אישר רק חלק מן המטרות, בטענה שאי אפשר להתחיל במלוא הכוח, וצריך להשאיר גם משהו להמשך, במידה שהחיזבאללה יגיב בקטיושות.

החיזבאללה, כזכור, נצר את האש, ואנשי הצבא שהביעו מורת רוח גלויה מהסירוב הזה של נסראללה לשחק את המשחק, אמרו לעצמם ולתקשורת שלפחות נקבע סולם ראוי של הרתעה: מעתה אמור, בכל פעם שנחליט להפציץ נתחיל בתחנות הכוח, ובשלב הבא - שאלוהים ישמור אותם.

וראה זה פלא, קצת יותר מחודשיים אחר כך, והמדיניות היא אחרת לגמרי.

החיזבאללה יורה קטיושות - מה שלא עשה, יש להזכיר, באירועי פברואר - וישראל מגיבה במכת פתיחה משלה, תחנות כוח ומחסן תחמושת וחור גדול בכביש בירות-דמשק. החיזבאללה מגיב שוב, אבל כל מי שמצפה לדם ואש ותימרות עשן, מקבל במקום זה את ראש הממשלה מודיע שהכל נגמר. איפה המדיניות שגרסה שבסופו של יום, אנחנו נאמר את המילה האחרונה; איפה הרהב של מי שאמר שמי שישלח יד אל מעבר לגבול - יקבל אותה חזרה מינוס האצבעות; איפה האמירות על כך שישראל אותתה איתות ראשון מה תהיה המדיניות שלה יום אחרי הנסיגה. איפה כל אלה ואיפה סיומו של יום חמישי שעבר, שבו היה מנצח אחד, והוא לא היה אנחנו.

קיטורים של גנרלים

עימות נמוך עוצמה כמו זה המתנהל בלבנון נוטה לכווץ את המבנה ההירארכי - שר הביטחון מגיע למוצב ומזיז את הש.ג, אלוף הפיקוד מנהל בקשר היתקלות כיתתית. וגם בעניין הנסיגה, לובשי המדים היו על תקן של מבקשי בקשות ומזהירים בשער, לא יותר. אנשים שכשמשתפים אותם אומרים תודה, וכשלא משתפים אותם בעיקר מקטרים. הקיטורים האלה לובשים דמות מכוערת כשאנשי צבא אומרים שלמחרת הנסיגה יהיה רע, ושלא שאלו אותם בזמן אמת מה הם חושבים.

אלה דיבורים כמעט לא דמוקרטיים, אבל לברק הרי לא איכפת: קודם כל, הוא האחרון שיכול לבוא לדרג הצבאי בטענות על דברים שהוא עצמו הירבה לעשות בהיותו במדים, ושנית, מי כמוהו יודע שאנשי הצבא רק רוצים להוציא אוויר, להרחיק מעצמם אחריות. הוא הרי כתב את הספר בעניין.

צמרת צה"ל התנגדה ברובה לנסיגה בדרך שבה היא נעשית עכשיו. כשנכפתה עליה, יש לה שתי אפשרויות: לומר בגלוי שזו לא דרך נכונה (ולהסיק את המסקנות האישיות המתבקשות) או לשתוק ולבצע. אבל במערכת היחסים המסורתית בין הצבא לדרג המדיני בישראל, שמופז לא המציא אותה וכמה מהשותפים הבכירים לה בשנים האחרונות יושבים עכשיו בממשלה, מתרחשת האפשרות השלישית, הישראלית כל כך: צה"ל מבצע ומקטר, נסוג ומתאמץ להסיר מעליו את האחריות.

גם במובן הזה, כמו במובן הפיזי העומד להתרחש לנגד עינינו בחודשים הקרובים, יפה לעין זה לא יהיה.