ארבע
אמהות וצבא אחד
ברוריה שרון,
אשדות יעקב איחוד, 24.5.05
נאמר בכנס לציון "חמש שנים לנסיגה מלבנון" שנערך
בבית איל.
אני מקדישה את השיר לפדי
קאזמל ז"ל ולהוריו, לעמית אלכסנדר ולהוריו, לאיל שמעוני ולאימו אורנה, ההורים
השכולים שהתגיסו בכל מאודם למאבק למען היציאה מלבנון.
החיילים המתים צעירים
מאת ארצ'יבלד מקליש
תירגמה מאנגלית רנה ליטוין
(השיר נכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה)
החיילים המתים צעירים אינם מדברים.
אף-על-פי-כן שומעים אותם בבתים הדוממים.
(מי לא שמע אותם?)...
שתיקתם מדברת בשמם בלילה וכשהשעון מונה
הם אומרים:
היינו צעירים. מתנו. זכרו אותנו.
הם אומרים:
עשינו מה שיכלנו. אבל עד שלא תם
לא נשלם.
הם אומרים:
הענקנו את חיינו, אבל עד שלא תם
איש לא ידע מה חיינו העניקו.
הם אומרים:
מותנו אינו שלנו:
שלכם הוא:
משמעותו היא מה שתעשו ממנו.
הם אומרים:
אם חיינו ומותנו היו למען שלום ותקוה חדשה
או לחנם
לא לנו לומר:
עליכם מוטל לומר זאת.
הם אומרים:
אנחנו משאירים לכם את מותנו:
תנו לו את משמעותו.
היינו צעירים, הם אומרים. מתנו. זכרו אותנו.
ארבע אמהות וצבא אחד
תנועת
"ארבע אמהות" קמה לאחר שנפלו 73 חיילים צעירים אל מותם באסון
המסוקים. הזמן היה סמוך לפסח ומכאן ניתן לנו שמנו. וכפי שנהוג בפסח, שאלנו קושיות
ודרשנו תשובות.
בראשונה
שאלנו מהי המטרה לשמה צה"ל יושב בלבנון?
התשובה
שניתנה "כדי להגן על יישובי הצפון", התגלתה כתשובת סרק, שצה"ל שינן
לחייליו ואף קבע אותה מעל המשקופים בכניסה לכל מוצב בגבול. תשובה חלולה שאין
מאחוריה לא מחשבה ולא שיקוף של מציאות כיוון שעצם ישיבתנו בלבנון היא זו שחוללה
והזינה את המלחמה בגבול הצפון.
הקושיה
השנייה היתה מדוע צה"ל הוא המייעץ והפוסק היחיד בסוגיית לבנון?
כפי
שהסתבר לנו מהפוליטיקאים אלינו פנינו בבקשה לתשובות אחרות מהתשובה של הגנת יישובי
הצפון.
קושיה
שלישית נשאלה כשגילינו בתדהמה, כי כנסת ישראל, מערכת השלטון האזרחית שלנו, לא
התכנסה אף לא פעם אחת, במשך חמש עשרה שנים לדון בשאלה מה בעצם אנחנו עושים שם (מאז
כניסתנו ללבנון ביוני 1982 ועד אפריל 1998).
הקושיה
הרביעית נשאלה בלחש בחדרי חדרים מתוך בושה ומתוך פחד מהתשובה אותה נקבל. שאלנו האם
יתכן כי נערים צעירים עולים קורבן לחוסר מחשבה של מנהיגי המדינה, כאילו היו חומר
גלם זול הנתון בידיה לעשות בו כרצונם. האם תתכן מידה כה רבה של רשלנות וחוסר
מחויבות לשמירה על חיי אדם?
שאלנו
שאלות, תבענו תשובות ולעיתים אף סיפקנו אותן, ופעלנו ללא הרף אל תוך החברה האזרחית
שלנו. פנינו אל דעת הקהל בנחישות והתמדה ואכן הציבור החל אט אט להבין ולעכל את
הצורך בחזרה הביתה מלבנון והרעיון צבר עוד ועוד תומכים עד שלבסוף הוביל את ברק
להחליט על מהלך היציאה מלבנון.
צדק
היסטורי
אותו
ברק שלאורך כל הדרך בתפקידיו בצבא כולל רמטכלותו, ובאזרחות בדרך לראשות העובדה,
התנגד נחרצות חד משמעית ליציאה מלבנון. אני מצטטת: "אין אפשרות לעזוב את
רצועת הביטחון", ומהרביעי בינואר 1999 בכנס... "אתם לא מבינים את
השגיאה שביציאה חד-צדדית מלבנון". כל זה נכון עד לרגע בו זיהה באמצעות סקרים
שנערכו בעיתונים בארץ, כי מעל ל-70% מהציבור תומכים בחזרה מלבנון.
רק משהבין זאת, רק אז עלה על הגל וקטף את את פירות הפעילות הציבורית שלנו ושל
אורנה ובאומץ לב אזרחי הודיע כי אם ייבחר יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה.
מנקודה זו החלה הנסיקה של ברק שעד אז דשדש יחד עם ביבי ונקרא בתקשורת "ברק
שאיננו ממריא". ברק החליט לצאת מלבנון בעזרת רוח גבית של אזרחי המדינה.
ואז
הגיע ליל "יציאת לבנון".
מה
נשתנה הלילה ההוא מכל הלילות?
שבלילה
ההוא ניצח מהלך אזרחי ומחשבה אזרחית את
ההגמוניה של המחשבה הצבאית.
שבלילה
ההוא חזרנו לגבולות המדינה וחזרנו להיות סוף סוף מוסריים, צודקים ואפקטיביים מתוך
גבולנו.
שבלילה
ההוא בו צעקו הבנים "אמא – חזרתי הביתה" – תם תפקידה של תנועת ארבע
אמהות, אך לא תם תפקיד האזרחים במדינה זו שלנו, בה נדרשים חיילים צעירים שנה אחר
שנה, בסוף הטירונות, להשבע אמונים להקריב את חייהם למען מדינה שאיבדה את מטרתה
ומוסרותיה.
אנחנו
שנחשפנו לדרך התנהלותם של קברניטי המדינה יודעות שהאחריות לפעולה מוטלת על כתפינו
האזרחים ואיננו יכולים לברוח מפני אחריות זו, כי אין לאן.
לקחי
לבנון
הלקח
הראשון שלקחנו איתנו הוא האחריות האזרחית האומרת שכל אחד יכול, עלינו מוטלת
האחריות – וכל אחד יכול.
הלקח
השני – להתבונן במציאות באומץ, להעיז לשאול את השאלות העולות ואז לפרוץ באומץ את
התבניות המחשבתיות המקובלות ואת דרך ההסתכלות הקבועה, המקובעת והשגורה, לחשוב
יצירתית ולשבור פרדיגמות.
נשים
בשיח הצבאי – לבנון נתפשה בישראל רק כעניין צבאי, ומכאן ברור שרק אנשי צבא מבינים
מה צריך לעשות כשהם שבויים במחשבה הצבאית. לכן, אין זה מקרי שנשים המשוחררות מדרך
חשיבה זו הן שקראו ראשונות את הקריאה לצאת מלבנון והן אלו שהובילו את היציאה
מלבנון – הובילו את הציבור, והניחו אותה כפרי בשל לפתחם של הפוליטיקאים.
מטרה –
לבנון היתה המקום אליו התנקזו כל ערכי הלאומיות שלנו, ערכי הגבורה וההקרבה שלנו,
ללא סיבה וללא מטרה.
מכאן
למדנו שעלינו לברר תמיד וראשית-כל מהי המטרה וממנה לגזור את הצעדים.
היתה
לנו מטרה ברורה – לצאת מלבנון וכל הזמן בדקנו האם פעולותינו ב"ארבע
אמהות" מקדמת אותנו אל המטרה או מרחיקה.
גבולות –
הבנו שהמדינה צריכה הגדרה של גבולות. המלחמה צריכה להתנהל מתוך גבולותינו ולא מתוך
גבולות מדינה אחרת. כמו ילד שגדל ללא גבולות, גדל להיות מבולבל, מאבד את דרכו,
אדיש לסביבתו ואף אלים כלפיה – כך גם מדינה ללא גבולות, צמחה להיות מבולבלת, אדישה
לסביבתה, נטולת מטרה ונוקטת אלימות כפתרון לכל בעיה.
דרכים
דמוקרטית – פעלנו באופן דמוקרטי מתוך תפיסות דמוקרטיות. הקריאה לבנים בצבא היתה:
"אתם תעשו את תפקידכם ואנחנו את תפקידנו". הבנו שאנו פועלים מול ממשלה
נבחרת וכל ממשלה נבחרת בדמוקרטיה היא לגיטימית, וכל רעיון שעולה בדמוקרטיה בתנאי
שהוא בגבולות החוק הוא לגיטימי.
כאן
בדיוק נעוץ ההבדל בין אופן הפעולה של "ארבע אמהות" כתנועת מחאה לבין
תנועת גוש אמונים והמתנחלים, שדרך פעולתם, שיטתם, היא שיטת הדה-לגיטימציה של
השלטון, שיטת הדה-לגיטימציה של כל מי שמתנגד לדעתם ושיטת הדה-לגיטימציה של כל
הדמוקרטיה עצמה, אם מפריעים להם בדרך. לסיכום, אנחנו ב"4 אמהות" הלכנו
בדרך הדמוקרטיה והקפדנו עליה עד אחרון נימיה. והמתנחלים הולכים בשיטת
הדה-לגיטימציה, החסימה, ההפחדה וההשתקה של קולות השונים מקולם, עד לפאשיזם.
אינטרסים,
חד-צדדיות, יוזמים ולא מגיבים
ההשלכה
החשובה ביותר מלבנון המסכמת את הדברים, היא שעלינו לפעול תמיד מתוך האינטרסים שלנו
במדינת ישראל, לאור המטרה – "מדינה יהודית דמוקרטית", להיות פועלים
לקראתה, יוזמים ואקטיביים ולא נגררים ומגיבים תמיד למעשיו של האחר (יהא זה
החיזבאללה, נסראללה, ערפאת או המחבל מרמאללה). כדי להוביל ולא להיות מובלים עלינו
לפעול באורח חד צדדי ואז איש לא יוכל לעצור אותנו מלהגיע אל המטרה.
ונאמר
דיינו.