על הברכיים

יעקב גוטרמן, הארץ, 2.6.00

כשבועיים אחרי נפילתו של בני רז וחמשת חבריו לסיירת גולני בלילה הראשון של מלחמת לבנון בקרב על הבופור, כתבתי מכתב גלוי שמיענתיו "אל מנחם בגין, אריאל שרון, רפאל איתן והשרים שידם הורמה בהצבעה על מלחמת לבנון".

במכתבי הצבעתי על האיוולת הנפשעת שביציאה למלחמה צינית ומיותרת, מלחמה שכל מניעיה לא היו אלא פוליטיים לאומניים, ומחיתי נגד הרג הצעירים התמימים שלנו במלחמת ההונאה, אשר את מותם המיותר בה ראיתי כרצח.

מכתבי, שעורר הדים, משך אליו אש. מכתבי שטנה שקיבלתי טרפו את שנתי בלילות; בגין, "איש ההדר", גרע אותי מרשימת מקבלי מכתבי התנחומים ששיגר למשפחות. אנשי ימין פרסמו מודעה לאורכו של עמוד באחד העיתונים הנפוצים תחת הכותרת: "סכנה אורבת - מבפנים", בה כתבו לאמור: "שאלה: האם היו מרשים האנגלים לאוהדי הנאצים להסית הורים שכולים לספסר בדם ילדיהם כל עוד הלחימה נמשכת? התשובה היא לאו מוחלט!".

מכבש תעמולת הכזב, אשר הזכיר את המשטרים האפלים ביותר בתולדות האדם, עבד במלוא הקיטור. הממשלה התאמצה להציג את המלחמה הנפשעת, שבאה אחרי שנה שלווה ביותר בגבולותינו, כ"מבצע שלום" שתכליתו להסיר מעל ישראל לא פחות מאשר "סכנה קיומית"; בגין זחוח הדעת הבטיח לכל ש"הארץ תשקוט ארבעים שנה", שרון נופף מול המצלמות בציניות מקיאוולית ב"הסכם הנפלא" עם המארונים (זוכרים?), ההמון הנבער מדעת שר בקול ניחר "אריק מלך ישראל", והאמהות והאבות, שעתה זה נהפכו לשכולים, ביכו בלילות את בניהם שלעולם לא יזכו לראות אור שמש.

נדרשו 18 שנים ארוכות עקובות מדם, הרג של אלפי צעירים, ישראלים וערבים, של אלפי פצועים ונכים, של אלפי משפחות שחרב עליהן עולמן, כדי שהעם היושב בציון יתפוש סוף סוף מה עוללו לו "זקופי הקומה" הלאומיים.

כל עם נאור היה מעניש פוליטית כל מדינאי אשר עולל לו טרגדיה מעין זו. לכן מצמרר להיווכח, כיצד אריאל שרון, למשל, אחד ממחולליה הראשיים של הטרגדיה הלבנונית, נבחר לעמוד בראש מפלגתו. ולא די לו בכך, אלא בחוסר רגישותו המשוועת עט הוא ללא כלימה על כל הזדמנות להשיא עצות... בעניין "מומחיותו" הלבנונית.

את מכתבי מ-22.6.1982 סיימתי במלים אלה: "ואם יש בכם ולו שמץ של מצפון ולב אדם בקרבכם, ירדוף אתכם יגוני התהומי, יגונו של אב בישראל שחרב עליו עולמו וניטל ממנו טעם חייו, בשנתכם ובהקיצכם ובקומכם ויהיה כאות קין על מצחכם עד עולם!"

כעבור 18 שנה של הרג חסר שחר ובכי אמהות ואבות, אני כבר חף מאשליות: בכיים לא ידריך מנוחתו של איש, ודי היה להביט בכל גמדי החזון הפופוליסטיים הללו, אלה שפתחו בהתלהבות במלחמה האווילית הנוראה ההיא ביוני 1982, כיצד בהתהפך עליו רוח העם, מיהרו לקפוץ עתה על רכבת "הקונסנסוס" המקודש, כדי להצטייר כשותפים לסיומה.

לכל עלובי הנפש הללו, בתום 18 השנים הנוראות בחיי, שנים מרות של שכול, יגון וגעגועים ללא קץ, אני אומר עתה: על הברכיים! על הברכיים, כל שקרני "ארבעים הקילומטר", מכזבי "ארבעים שנה תשקוט הארץ", להטוטני ההונאה של "הסכנה הקיומית", אווילים לאומנים, אשר במקום לתור בכל מאודכם אחר פתרון פשרה מדינית לדורות, שילחתם באורח נפשע גייסות אל מול פני האש והמוות.

עם צאת אחרון החיילים מאדמת לבנון, היה עליכם לכתת רגליכם אל בתי הקברות הצבאיים בישראל, היה עליכם ליפול על ברכיכם, לחגור שק אבלים, כמנהג ישראל העתיק, אפר על ראשיכם, ולבקש סליחה ומחילה מכל צעירי ישראל המומתים, אשר באורח כה נפשע ניצלתם את תמימותם ואת אהבת מולדתם, צעירים שביקשו לחיות כמו כל נערי העולם, להקים משפחות, לטוות את ארג חייהם על האדמה הזאת, תחת שמים זוהרים אלה, ואתם, באיוולתכם הסומאת, שילחתם אותם אל מלחמה חסרת שחר ומיותרת, שבה הם נפלו ירויים, מרוטשים ברימונים, מרוסקים בטילים ובמטעני צד, לכודים ושרופים בטנקים, ועתה שוכבים הם דוממים תחת הפרחים.

איש מכם לא כרע על ברכיו, איש מכם לא חגר שק אבלים, איש מכם לא הלם על חזהו בבקשת סליחה ומחילה. איש מכם לא נטל על עצמו כל אחריות, ולו חלקית ומזערית, למה שאירע, ואיש טרם נתן את הדין.

אך העם למד לקח, ובדרך הקשה והכואבת ביותר. אפשר שבניו ישכילו בעתיד להישמר כמפני מכוות אש מן הלאומנות הכוחנית, אשר בכל אתר ובכל עת בהיסטוריה משכילה לעטות על עצמה אצטלה של פטריוטיות הדואגת "לטובת העם", אך תמיד מותירה מאחוריה שובל ארוך של הרס, חורבן, דם ודמעות.