בקש שלום ורדפהו

אסור לשכוח את קול הציונות הקלאסית שלא רואה בשלום את "קץ הציונות" ו"כפרת עוונות"

הרב מיכאל מלכיאור, מעריב, 1.8.00

אחד הפסוקיס הידועים ביותר, גם בישראל החילונית של המאה ה-21, אומר "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב... בקש שלום ורדפהו". ללמדנו, ששלום פירושו "חיים", ויש לא רק "לבקש" את השלום אלא גם "לרדוף" אחריו. התלמוד הירושלמי (פאה א, א) מוסיף: "בקשהו במקומך, ורדפהו - במקום אחר", היינו : שלום מבית "במקומך", ושלום גם עם שכנינו "במקום אחר".

"בקשת השלום" של ראש הממשלה בקמפ-דיוויד לוותה ברגשות מעורבים. הקולות שנשמעו משני צדי המפה הפוליטית יצרו משוואה מעניינת. בימין אמרו כי הסכם שלום נוסח ברק הוא "אנטי יהודי" ויביא את "קץ הציונות". בשמאל אמרו כי ללא הסכם שלום מדינת ישראל תיתקע עם סדר עדיפויות מעוות, נוסח "לנצח תאכל חרב". משמאל נשמעו גם קולות שחייבו הכללת סעיף בהסכם, שמבטא קבלת אחריות לגורלם של פליטי 48', מעין כפרה מאוחרת על "החטא הקדמון" של הקמת המדינה היהודית. בימין נשמע הקול כי לראש הממשלה "אין מנדט" והמהלך שיזם הוא "אנטי דמוקרטי" שאפילו לעם אין לגיטימציה להכריע.

ובתוך המהומה נאלם לרגע קולה של הציונות הקלאסית, ובעצם קולם של מרבית אזרחי ישראל. אנשים שאינם רואים בשלום "קץ הציונות" ו"כפרת עוונות", אלא מרכיב בסיסי וחיוני בהווייתה היהודית והציונית של מדינת ישראל. עקרון יסוד במורשת ישראל, שעליו, לפי חז"ל, עומד העולם כולו.

מאז ומתמיד שאפה הציונות להגיע לשלום עם שכנינו, גם במחיר של כאב אמיתי ומסירת חלקים מארץ ישראל ועקירת מתיישבים. זה היה הכוח שהניע את תומכי תוכנית "החלוקה", זה היה הכוח שהניע את מנחם בגין לוותר על סיני.

גדול כאב השכול מכאב העקירה. הסכסוך הישראלי-ערבי גבה מחיר יקר. למען ילדינו אסור להחמיץ את השעה, ולהעלים עין מהסיכוי אפילו יש בו סיכון. במקביל אסור לשכוח כי אחים אנחנו וכי עלינו לשמור על לכידותנו בכל מחיר.