לכבוד
מכתבים למערכת
בתגובה
ל"שלוש אמהות", הארץ, 17.10.00
אורית
לבנין-דגני, כפר תבור, 19.10.00
הנני אחת
מ"ארבע אמהות" שאתה מלגלג עליהן אבל אני גם אמא לחייל שמיום גיוסו, לפני
שלוש שנים, שומעת ללא הרף את האזהרה בדבר סכנה של חטיפה; בארץ, בשטחים ובזמנו גם
בלבנון.
ואתה, שהיית שר
בטחון ומכיר זאת ויודע היטב שרק מזל הוא שלא קרה אירוע שכזה בזמן השהייה בלבנון,
לא מתבייש להשתמש בו לצורכי הדמגוגיה שלך. אתה הוא שלא חס על שלוש האמהות שאיתרע
גורלן להתמודד עם מציאות נוראה זו. אתה הוא זה שמשתעשע עם המספרים שלוש וארבע אמהות
אבל אתה לא מעז לציין שחייהם של לפחות עשרה חיילים ניתנו להם בזכות הנסיגה!
(להזכירך שהממוצע היה כעשרים וחמישה הרוגים בשנה).
ביהירותך,
שאין לה גבול, אתה מרשה לעצמה להניח שאנחנו לא דואגות לאותן אמהות. האם אתה, מר
ארנס, דואג להן כמונו? וגם לעשרות האמהות השכולות הערביות שהמדיניות הממש שקולה
שאתה מצדד בה גרמה להרג בניהן? האם גם עבורך אמא היא אמא בכל זמן ובכל מקום?
אני מזמינה אותך
למדוד את רמת ההיסטריה שלך ושל סביבתך ביחס לנו, הנשים, בכל עת ויותר מכל במאבקנו
ההכרחי ליציאה מלבנון.
האמן לי שבהשוואה
לשמחת המלחמה שלכם וצחצוח החרבות הבלתי נגמר אנחנו גלולות הרגעה.
וחבל, הוי, כמה חבל
שאתם לא נוטלים קצת מהגלולות הללו.
בברכה
אורית לבנין-דגני
פעילה לשעבר
ב"ארבע אמהות"
כפר תבור
06-6760640