דיון שזמנו עבר

חדירה אחת של מחבלים משכיחה מליברמן ומאור את הישגי הנסיגה מלבנון

בזמן כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור האם המחבלים שהתקיפו שלשום מכוניות נוסעות בכביש שלומי-כברי באו מלבנון או מן השטחים, השתייכו לג'יהאד האיסלמי ורק התאמנו אצל החיזבאללה, או היו חברים בארגון הלבנוני הזה. כך או כך, טביעות האצבעות הטבולות בדם של החיזבאללה ברורות לחלוטין. אחרי כמעט שנתיים של שקט שב הארגון הזה ליזום פיגועים כנגד ישראל, הפעם בתוך גבולות הקו הירוק.

העובדות הללו הספיקו לשוללי הנסיגה החד-צדדית מלבנון (זוכרים? היה פעם ויכוח נוקב בשאלה הזו), לחדש את המתקפה שלהם כנגד אותה נסיגה. כך, למשל, השר המתפטר אביגדור ליברמן, כך, אפילו, במילים רפות יותר עקב מעמדו החדש כיו"ר התעשייה האווירית, האלוף במיל. אורי אור. כמעט שנתיים של שקט נמחקו כלא היו. חייהם של עשרות אלפי אנשים החיים לאורך גבול הצפון בשלווה-יחסית, אחרי עשרות שנים של איום קטיושות מתמיד, נשכח כמו נישא עם הרוח, והעובדה שישראל מנהלת מערכה רק בחזית אחת במקום בשתיים, גם היא הפכה בבת אחת לבלתי רלוונטית. אהה! אמרנו לכם שיהיה רע אם ניסוג חד-צדדית מגיא ההריגה של רצועת הביטחון. נכון, זה לקח שנתיים, אבל בסוף הצלחנו להשיג ראיות לצידקת דברינו. הוא שאמרנו, עדיפה דרך המלחמה על דרך הנסיגה לגבולות ידועים מראש. עדיף לשבת בתוך השטח שלהם, גם אם מדובר על קורבנות רבים, מאשר להגדיר גבול ולנסות להגן עליו מתוך שטחינו.

וזוהי, ככל הנראה, רק יריית הפתיחה לוויכוח נוקב יותר בשאלת ההפרדה החד-צדדית. במידה ויסתבר שהמחבלים אכן הצליחו לפרוץ את גדר המערכת הבנויה לתלפיות שנסללה לאורך גבול הצפון, והושקעו בה אמצעי הגנה מתקדמים ביותר, כי אז יזקרו שוללי ההפרדה אצבע מאשימה כנגד התומכים, ויאמרו את המובן מאליו: אמרנו לכם! ומכאן המסקנה, גם היא מובנת מאליה, של חזרה אל דרך הכוח וההכרעה הצבאית. תמיד זה חוזר אל הנקודה הזו. מי שמאמין בדרך המלחמה תמיד ימצא סיבות כנגד הדרך האחרת, ושרק לא נבלבל אותם עם העובדות.

שכן, העובדות הן שהפיגוע הרצחני והמתועב הזה התרחש שעה ש-20 אלף חיילי צה"ל נמצאים בעומק השטחים, במה שמכונה מבצע מתגלגל, שאת סוף גלגולו קשה לראות. זה נכון גם לגבי פיגוע הירי ליד הישוב קציר וגם לגבי הפיגוע בבר-המצווה באשדוד, וכולי וכולי וכולי. העובדות הן שבמשך חודשים ארוכים שרר שקט מוחלט בגבולה הצפוני ביותר של ישראל, ורק מי שחי שנים ארוכות תחת אימת הקטיושות שנפלו יום ולילה, יודע להעריך זאת. וטרם דיברנו על החשוב מכל - חיי החיילים שהתבצרו במוצבים, עושים כל מאמץ רק להגן על עצמם, רוב הזמן ללא הצלחה.

לא הנסיגה החד-צדדית מלבנון היא שהביאה עלינו את המלחמה עם הפלסטינים, אלא קוצר ראותם וחזונם של המנהיגים הפלסטינים, כמו גם 35 שנות כיבוש והקמת התנחלויות בלב אוכלוסייה ערבית. אי-אפשר יותר לעקוף את שורש הבעיה ולכסות אותה בשמיכות לא לה. שניים או שלושה מחבלים, שהצליחו להגיע אל אחד מכבישי הצפון ולרצוח אזרחים ישראליים, אינם מהווים שום הוכחה שהדרך שהוציאה אותנו מן הבוץ הלבנוני הייתה שגויה. את הוויכוח צריך לשמור לנושא המרכזי, שהוא נסיגה לגבולות 67' גם מן השטחים. על-כך צריך לדון היום ברצינות, ולא להחזיר אותנו אל דיון שמזנו עבר.