אש על אש

במטולה מחלקים נשק לתושבים, וכבר מתארגנות כיתות כוננות. במושבה למודת הניסיון בטוחים כי השקט השורר לאחר הנסיגה החפוזה מלבנון לא יימשך זמן רב. בנשקייה של מטולה רבים התאכזבו לשמוע כי "יש רק אם-16 ארוך"

שרון גל, הארץ, 2.6.00

כחודש לפני היציאה הבהולה של צה"ל מלבנון כינס ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל שוקי שחרור, את תושבי מטולה לשיחה בבית העם. כשהחל לדבר היו באולם יותר כיסאות אדומים ריקים מאנשים. במטולה הבינו באמת שהנסיגה קרובה רק למחרת בבוקר. שחרור אינו מתראיין. "הוא רוצה מאוד", מסבירים חבריו, "אבל האלוף גבי אשכנזי אוסר עליו".

בשיחה עם תושבי מטולה ניסה דובר צה"ל בכל מאודו לטרפד את בוא הכתבים. אזרחים כן, כתבים לא. כשהעיתונאים התעקשו איים פיקוד הצפון לבטל את המפגש. שחרור הודיע, כשעלה לבמה בתום הפארסה, כי "בשל נוכחות הכתבים איאלץ לומר פחות ממה שתכננתי", ופתח בסקירה היסטורית מפורטת על הלחימה בלבנון, ממבצע ליטני ועד ימינו. "החיזבאללה מעולם לא ניסה לשלוח את אנשיו לתוך שטח מדינת ישראל", ניסה להרגיע, "אני אומר לכם כתושב האזור, אני ישן בשקט בלילה, אין סיבה לדאגה". כשסיים את דבריו ספג מטח שאלות, השיב והלך. מטולה, המושבה הוותיקה והמדושנת, המשיכה בחיי שגרה.

בבוקר יום חמישי, אחרי הלילה הארוך של יציאת השיירות מדרום לבנון, כשדגלי החיזבאללה ואמל הונפו על הגדר של הכפר הנוצרי כילה, השכן למטולה, החלו התושבים להבין שהם התעוררו למציאות החדשה; בשביל הוותיקים זו מציאות חדשה-ישנה. מי שלא הבין זאת בשלושת הימים הראשונים החל להפנים את זה כשעל המסגד בכילה, הבולט בגובהו בנוף הכפרי הנשקף מצפון, הונף הדגל האדום-צהוב של הארגון השיעי.

אחמד בורור מכילה, שבנה את המסגד בשנת 83', לאחר חתימת הסכם השביר שהתגבש בין ישראל ללבנון, מוכר כידיד ישראל. אז גם החל לבנות את בניין הקזינו כשלושה קילומטרים מצפון למושבה כי סבר, שבעת שלום תפרח התיירות משני עברי הגבול. הבנייה לא הושלמה עד היום, ושלד הבניין היה למעין "סמל גבול". כמעט בכל במטולה מכירים את בורור. "אם הוא הסכים שדגל חיזבאללה יתנוסס מעל המסגד, אנחנו בבעיה", אמרו השבוע כמה תושבים.

גם יוסי גולדברג הוא סמל במטולה. 20 שנה היה ראש מועצה (98-78), וכיהן בכנסת ה-12. סבו עלה לארץ ב-1882 והיה ממייסדי המושבה, שהיום היא בת 104. כמפקד אזור במילואים עד שנת 78' מעריך גולדברג, שאכל עם אהוד ברק מאותו המסטינג בקורס הקצינים שסיימו יחד, כי "הטרור יחזור לפה. לא באותה הצורה, שכן הטרור משנה צורה כל הזמן. כל זמן שאין לנו הסדר עם סוריה, אין שום סיכוי שיהיה שקט".

הימים שאחרי הנסיגה מזכירים לו את שנות השבעים, "הקשות ביותר שהיו כאן". כאזרח היתה לו מרגמה עם 200 פגזים. בזמן אירוע טרור היה רץ למרגמה שלו ומתחיל לירות ולשתק את מקורות הירי. "מג"ב היו באים אחרי חצי שעה, שואלים מה קרה ומרססים שוב את מקורות הירי. הם היו מעירים מחדש את כל המושבה", נזכר.

רוב השנים לא ידעה מטולה שקט. ממלחמת השחרור ועד שנת 67' היו בגבול אירועים חבלניים, בעיקר גניבות חקלאיות והנחת מוקשים. אחרי מלחמת ששת הימים נורו אל המושבה קטיושות ובזוקות אר-פי-ג'י בידי ארגונים פלשתיניים והבעת העיראקי; אחר כך הקים הבעת הסורי מועדוני מפלגה בכפרי דרום לבנון. בשנות השבעים היו חדירות מחבלים; ביולי 81' נחתו 1,200 טילים ופגזי תותחים על המושבה. אחר כך ידעה המושבה את מלחמת שלום הגליל ופיגועים נוספים.

"בלבנון פעלו כעשרים ארגוני טרור. הקושי העיקרי היה בשנות השבעים, כשחדרו לכאן מחבלים מתאבדים. מזל שחיסלנו אותם מעט אחרי שחצו את הגדר. ידענו לשמור ולסכל פיגועים". גולדברג נזכר באירועי השבוע שעבר כשאלפי כפריים לבנונים ואנשי חיזבאללה ואמל חגגו את נסיגת צה"ל על הגדר.

יומיים הסתפקו המפגינים בהנפת דגלים וגידופים אל כל מי שרק עבר בצד הישראלי. אחר כך החלו ליידות אבנים ובקבוקים, וביום הרביעי לנסיגה כבר ניסו חמישה אזרחים לבנונים לחדור לשטח ישראל. הם נורו ונפצעו. "כל מה שקרה שם לא היה לטובתנו", הסביר גולדברג, "בעצם בשבוע הזה, בשל האיפוק שנהג צה"ל בהנחיית הדרג המדיני, נולדו עוד 3,000 תומכי חיזבאללה ו-1,000 מחבלים".

אירועי הגדר שינו את המציאות במטולה. מועדון "אקו", האנגר השוכן מול המסגד של אחמד בורור, איבד מהפופולריות שלו לטובת הנשקייה היישובית. בתיבות הדואר של התושבים חולקו טפסים לקבלת נשק. אמיר שושני, רכז הביטחון השוטף של מטולה, קיבל למחרת החלוקה 30 טפסים חתומים.

"השקט השורר מאז שהסתיימו ההפגנות על הגדר הוא שקט לא בטוח", אמר עמי אבלס, שבא אל שושני כדי לחתום על רובה, אבל התחרט כששמע שאין בנשקייה רובי אם-16 מקוצרים והבטיח לחתום ביחידת המילואים שלו בעוד כחודש. בינתיים יש לו אקדח. "אבל צריך לחתום בינתיים על אם-16 ארוך, אני רוצה להעמיד כיתת כוננות", ניסה שושני לשכנעו, "יחליפו לנו, הבטיחו לי בחטיבה שבתוך כמה ימים נקבל חדשים". אבל אבלס, בוגר אחת הסיירות, לא מוכן להסתובב עם רובה באורך של מטאטא. "פעם היה מי שישמור עלינו, גם לפעמים, כשלא היה שקט, היתה הרגשה בטוחה. חזרנו 25 שנה אחורה", אמר אבלס. "אמנם עוד אין חדירות, אבל אין ביטחון. אתה נוסע על המערכת וזורקים עליך אבנים, אני כבר לא יכול לעבוד בלי שיאבטחו אותי".

אבלס הוא סגן מנהל מחלקת המים במועצה, והוא נע לעתים קרובות לאורך גדר הגבול. "הנה, בגוש ד' מול הגדר, פוצצו לנו באבנים שעון מים. אני לא יכול לנסוע להחליף אותו בלי אבטחה של כמה חיילים". אחרי שאבלס הלך באו שני צעירים לבית הקפה של משפחת שושני, נקודת המפגש לפני היציאה לנשקייה הנמצאת לא הרחק משם. גם הם מתאכזבים למשמע הבשורה ש"יש רק אם-16 ארוך". אבל אולי בשל גילם הצעיר, שחר גמליאל בן 24 וליאב אייזנברג בן 21 וחצי, הם מסכימים לחתום. מהר, לפני שיתחרטו, מניע שושני את הג'יפ שלו ומסיע את השניים לנשקייה, מבנה קטן ישן ומגודר ברחוב צדדי. "לפחות תן לי רובה עם מדפסים עגולים", מבקש שחר. "צריך לשפצר את הרובה", אומר ליאב כשהוא מקבל אותו לידיו. "למה לא קלצ'ניקוב", הם שואלים כשהם רואים את הרובה הרוסי מונח לצד רובי אם-16. "כמה מחסניות אתם רוצים?", קוטע שושני את הדיון ומוסר להם את הכדורים.

אחר כך החתים אותם על שלושה טפסים ושינן את הוראות הפתיחה באש. "אתם יורים רק בתגובה לירי לעברכם", הסביר. "אש על אש בלבד. אם מישהו זורק עליכם אבן אתם לא יורים", הבהיר. "שמישהו לא יעשה איזו שטות, יפתח באש, יפגע בילד, קטיושות על קרית שמונה, שני הרוגים וחבל על הזמן". "ומה עם בקבוק תבערה?", שאלו. "אפשר לפתוח באש", השיב להם הרב"ש. "אני בכוונה אלך לגדר", סינן שחר ויצא מהנשקייה. השלושה חזרו אל הג'יפ ויצאו לסיור ליד גדר הגבול.

שושני ביקש לגמול להם על היענותם לחתום על אם-16 ארוך ולקח אותם לביקור באזור, שרק מעטים יכולים לבקר בו בימים אלה שכן השבוע הוכרז כשטח צבאי סגור. "הלוואי שניתקל", אמר שחר כשהג'יפ דהר לכיוון הגדר. הוא שירת בגולני שנה וחצי והשתחרר מצה"ל בגלל בעיות רפואיות. בלבנון הספיק לשרת חודשיים, במוצבים ציפורן וטייבה. "זה לביטחון האישי שלי", הסביר ונופף ברובה. "הגדר פה לידינו, יש חשש לחדירות. אני זוכר את ההורים שלי עולים עם הנשקים להגן על הבתים. חוץ מזה, נשאר הרעל של השירות הצבאי, אני אוהב את כל האקשן הזה. כשקיבלתי את הטופס עבר לי בראש תסריט, שאחרי שאחתום תהיה חדירה ואז אפגוש את מי שצריך לפגוש". עד לפני שבוע וחצי היה אפשר לשמוע אמירות כאלה במטולה מפי חיילים שעשו את דרכם ללבנון, כשקיבלו מספרי ברזל בחניון היק"ל לפני העלייה למשאיות הממוגנות.

"בשבוע שעבר היתה מהפכה אמיתית", סבור גולדברג. כשהיה ראש מועצה, בשנת 76', נפתחה הגדר הטובה. הוא גאה שהיה חלק מהמהלך. "אחרי עשרים וארבע שנים אין עוד תנועה בגדר הטובה", קונן ונזכר ברב"ש של שנות השבעים, שמואל אבידן. "הוא היה יוצא מהבית עם מרגמה ובזוקה", סיפר. "עכשיו מסתובב במטולה הקוריוז על אחת מנסיעותיו דרומה. בעכו עצר אותו שוטר במחסום ושאל אותו 'מה יש לך מאחור'. הוא ענה, 'מרגמה, בזוקה, מקלע'. אז השוטר הסתכל עליו לרגע ואמר לו 'סע, סע'.

"אני לא מתגעגע לימים האלה, אבל הם חוזרים. תהיה פעילות חבלנית, זה יתחיל בירי פה, ירי שם. רק בימים של הסלמה יחזרו הקטיושות. חדירות לא יהיו בשלב הראשון, רק במקרה של הסלמה. אבל אני רואה את האור בכל מקרה. אנחנו לא על תנאי פה, בכל הממשלות ובכל התנאים. יש קבוצה קטנה בגבול הצפון, שהיא כזאת. אם הממשלה לא תבין את זה, ייגרם לצפון נזק כבד".