געגועים לצה"ל

חיזבאללה כלוא בתסכוליו, עם מרחב תמרון כמעט אפסי, נזכר בערגה בימי הזוהר שלו, כאשר צה"ל היה שבוי בקורי העכביש שטווה סביבו בלבנון

גיא בכור, וואינט, 23.10.01

בישראל נוטים לייחס לחיזבאללה של היום עוצמות שאין לו. חידוש הירי שלו אתמול בגזרת הר דב רק מעיד עד כמה לכוד החיזבאללה בעמדת חולשה מתסכלת מבחינתו.

כל אופציה שיבחר חיזבאללה מול ישראל היא אופציה מפסידה: מצד אחד, אין לו לגיטימציה אצל ממשלות לבנון וסוריה לחדש את הירי על גבול ישראל, ולכן הוא עושה זאת לעיתים מרוחקות, בגזרת הר דב, וחוטף למחרת על הראש מהסורים ומהלבנונים. מצד שני, אם לא יעשה דבר בחזית הצבאית מול ישראל, הרי שהוא הולך ומתכווץ לממדים הטבעיים שלו, כעוד מפלגה לבנונית, ולא החשובה שבהן. מן הבחינה הזו טרם התאושש החיזבאללה מן המכה שניחתה עליו בשל יציאת צה"ל מלבנון.

אם בעבר היה חיזבאללה מכתיב את סדר היום הלאומי בלבנון, הרי שהיום סדר היום הכלל-לבנוני מכתיב את צעדיו, ואפילו את גודלו ואת מידת חשיבותו. ואם עד לנסיגה של צה"ל היה חיזבאללה סמל ההתרסה מול ישראל והמערב, הרי שהאינתיפאדה, ומאוחר יותר בן-לאדן, גזלו ממנו את הסמליות הזו, למגינת ליבם של מנהיגיו. כך כלוא חיזבאללה בתסכוליו, עם מרחב תמרון כמעט אפסי, נזכר בערגה בימי הזוהר שלו, כאשר צה"ל היה שבוי בקורי העכביש שטווה סביבו בלבנון. זהו פרדוקס: חיזבאללה שלחם מלחמת קיום בישראל, נזקק לה עכשיו, גם כן לשם קיומו.

בכלל, לכל הצדדים המעורבים בגבול הצפון יש כיום מרחב תמרון מינימלי, דבר שבדיעבד אינו גרוע כל כך. סוריה, שהצטרפה כעת למועצת הביטחון, משחקת את המדינה האחראית ולכן התפרעות של חיזבאללה היא פגיעה ישירה בתדמיתה החדשה; לבנון, תחת הנהגתו הפרגמטית של רפיק אלחרירי, כמהה להצטרף מחדש את המערב, ושתי המדינות מקוות לעשות זאת באמצעות הקואליציה המערבית המתגבשת; אירן, הטרודה בחישובי החישובים של המלחמה העולמית בטרור, וישראל המסובכת בשטחים, שגם לה אין לגיטימיות עולמית להגיב יותר מדי בלבנון.

לשם מה בכל זאת מורה נסראללה לירות על הר דב? כדי למשוך אותנו פנימה ולסבך מחדש את ישראל בלבנון. אם תגיב ישראל בעוצמה יוצאת דופן או תיכנס מחדש לשטח לבנון, הרי שבכך תגאל את חיזבאללה מתסכוליו, כפי שעשינו במשך שני עשורים. יש רק לקוות כי ישראל לא תיפול למלכודת הפתאים הזו.