גדיל'ה, יצאנו מלבנון
פעם התבייש הפלמ"חניק באמו וראה בה מטרד, כיום
החייל אינו מפסיק לטלפן אליה. עוד ידובר רבות על חלקו של ארגון ארבע אמהות בשינוי
הערכי הקיצוני בסטריאוטיפ הוותיק
יעל דר, הארץ, 2.6.00
החייל הישראלי שיצא מלבנון הוציא משם גם את אמו.
"אמא, יצאנו מלבנון לת-מיד", דיווחו שוב ושוב חיילים שצולמו מעבירים
טלפונים סלולריים זה לזה. בכך חשפה היציאה מלבנון דימוי פומבי חדש של 
אמהות
בתוך המרחב הצבאי. ובעצם: בכך חשפו החיילים צדודית לגיטימית חדשה בפרופיל החייל
העברי: ה"בן של אמא".
בשנים האחרונות היו האמהות לחלק בלתי נפרד מסיפור
הכיבוש בלבנון. כל עלייה של חייל ללבנון כללה גם סיפור על אם דואגת, לא ישנה,
ממתינה לשיחת טלפון כדי לדעת שגם אתמול היה בסדר. אמהות, ולא אבות או חברות המחכות
בבית, הן שייצגו את הצד הפגיע, האנושי, של החייל בלבנון, את הילד שבו. האבות
המודאגים נשארו במידה רבה מחוץ לסיפור הצבאי של החיילים. אולי כי גם הם, באופן זה
או אחר, חיילים.
איור:
ערן וולקובסקי
אמהות ואבות תמיד דאגו לבנים שלהם שיצאו למלחמה. אך
עד לעשור האחרון לא היה לכך ייצוג אמפתי כל כך, לא בתרבות הנוער ולא בתרבות
הצה"לית. כדי לבחון את הדרך הארוכה שעברה אם החייל העברי, עד לרגע שבנה צולם
מתקשר אליה מיד עם צאתו מלבנון, אפשר לבדוק את תרבות הנוער בעשורים האחרונים.
התרבות הזאת באה לידי ביטוי, בין היתר, בספרים שבני הנוער בחרו לקרוא שוב ושוב.
מפקדי הצבא הוותיקים, שהיו נערים בשנות הארבעים
והחמישים, גדלו על דימוי של אם מיותרת לחלוטין במרחב הנוער הצברי האמיץ וההרפתקני.
בסיפור המלחמתי על החייל-הצבר בדרך כלל לא היתה אמא. אליק, הפלמ"חניק המובהק
מ"במו ידיו, פרקי אליק" (1951), שכתב משה שמיר, מהבולטים בסופרי דור
תש"ח, "נולד מן הים". היו לו כמובן הורים, אך עוד בילדותו היו
מקניטים אותו בני משפחתו בטשטוש הזה של הבית. כמו גיבורי ספרות רבים עזב אליק את
הבית לטובת חוויית הקולקטיב העברי (בית ספר חקלאי) עוד כשהיה בן 16. משם היתה
ההתנדבות לפלמ"ח דבר מובן מאליו; היא לא היתה כרוכה בהצגת עימות רגשי כלשהו
עם ההורים. יתרה מזאת: ההפיכה לחייל חייבה במידה רבה את עזיבת הבית הטוטלית הזאת.
אך לא תמיד נעדרה אם החייל העברי מהסצינה הצבאית
שהנוער קרא עליה. לפעמים היא הופיעה שם כדמות נלעגת בעודף הדאגנות שלה, מין יידישע
מאמע שפשוט לא מבינה עניין. בחוסר השייכות שלה היא בעצם סימנה את גבולות הקולקטיב
העברי הצעיר.
אחד הספרים הנקראים בקרב הנוער בשנות החמישים
המאוחרות ובשנות השישים היה "חבורה שכזאת" של פוצ'ו (1958). בתוכו נפרשת
אחת הדוגמאות הבוטות לבושה ולגיחוך המתלווה למפגש בין אם לבנה החייל. בלא התרעה
מופיעה יום אחד אמו של יוסיניו, המגויס הטרי, במחנה ההכשרה של חבורת "חבורה
שכזאת". כשהגיעה לא היה יוסיניו באוהל, ואחד החברים (המספר) יוצא לחפשו.
יוסיניו נמצא לבסוף טבול בבור השתן ברפת. וכשזה שומע שאמו הגיעה לביקור הוא מגיב
כך: "...דימיתי שהוא מבכר ליפול חזרה לבור. 'מה פתאום באה? לך תגיד לה
שתחזור. מה אני, תינוק? אמרתי לה שלא תבוא. שלא תעז. לך תגיד לה שתחזור... אני לא
רוצה, כל החבר'ה יצחקו עלי'".
יוסיניו המדוכדך הולך להתקלח. ובינתיים, האם השומעת
שנפל לבור ממהרת אליו בדאגה, היישר למקלחת. "הקריאה 'יוסיניו' שפרצה מפי האם
הדהימתהו. הוא הרים ראשו, ולמראה האשה הנכנסת איבד את שיווי משקלו. אינסטינקטיווית
ניסה להיאחז בבגדיו התלויים על הקולב, הצליח לרגע להחזיק מעמד, אך הבגדים נחלצו
ונגררו אחריו אל הרצפה הלחה. 'יוסיניו, אתה חי?' קראה בשמחה וחיבקתהו מבלי שים לב
לזרם המים. הוא הדפה מעליו ושאל בכעס: 'למה באת?'"
השיא הקומי הוא בסצינה הבאה, שבה דורשת האם לדבר עם
המפקד. כדי למנוע את הבושה מתחזה יוסקה למפקד ומשוחח עמה בכובד ראש על דאגתה
המיותרת לבנה. "לפנים הייתי לו כחברה, ועכשיו הוא מתבייש מפני. אפילו הפסיק
לכתוב הביתה", היא קובלת בסצינה שבעיניים של היום נראית אכזרית להדהים.
אך לא רק ספרות נוער, גם ספרות הילדים שבני דור
תש"ח קראו בילדותם ויתרה מרצון על נוכחותה התבונית והאהודה של אמא. בניגוד
מוחלט לספרות הילדים שנכתבת בעשור האחרון, כל הרפתקה צברית ראויה לשמה החלה במקום
שאמהות נעדרו ממנו. כזה הוא גם הספר "שמונה בעקבות אחד" (1945) שכתבה
ימימה אבידר-טשרנוביץ', המגולל בעצם הרפתקה חצי-צבאית של קבוצת ילדים: הילדים
תופסים מרגל גרמני ובכך מסייעים להגנה על גבול הצפון בשנותיה הראשונות של מלחמת
העולם השנייה. כל זה נעשה במרחב נקי מהורים, ובעיקר נקי מאמהות. חגי, ילד מחיפה,
בא לקיבוץ כדי להימלט מהפצצות האיטלקים על ערי החוף. שם הוא חובר לקבוצת
"אילה", ומכאן פתוחה הדרך להרפתקה. בעיצומה של הדרמה, כאשר ילדי החבורה
עוקבים במרץ אחר הד"ר ברג, מקבל פתאום חגי הודעה שאמו אמורה לבוא לבקר
בקיבוץ. חגי מתחלחל: "מה אעשה עכשיו? הן אם אמא תבוא, הרי אבוד הכל... עלי
יהיה לעזוב את המערכה". כדי למנוע את הביקור משקר חגי לאמו בשיחה טלפונית
בהולה: "מה אני עושה? לא כלום... יושב בבית... לומד הרבה מאוד... חדשות? לא,
אין כאן כל חדש". מעכשיו אפשר להמשיך במערכה ולהסתכן, אגב כך, בסכנת חיים.
גם בשנות השישים עמדה הדאגה האימהית בניגוד מובהק
לאומץ ולהרפתקנות של הצבר. השיר הידוע "רק חיימ'קה שלי" של דן אלמגור
ומשה וילנסקי (1964, שרה רחל אטאס) בונה על האופוזיציה הזאת בין "ילד של
אמא" לחייל אמיץ. השיר מושר בפיה של אמא אחת, יידישע מאמע מוחלטת, המציגה
בגאווה את החייל המאוד לא הרואי שלה, חיימ'קה. בין היתר כדי להסביר מדוע הוא צועק
לה פתאום מתוך המצעד בעודו צועד ברגל הלא נכונה, היא אומרת: "כי כל החיילים
שונאים את אמא כל העת. רק חיימ'קה שלי, רק חיימ'קה שלי, אוהב את אמא באמת".
שריד לדימוי הקומי הזה של אמהות החיילים הוא הפרסומת
ל"קולה של אמא" בגלי צה"ל, המשודרת גם בימים אלה. "גדי'לה,
שכחת את הגרב, ואל תשכח לשתות הרבה", מצווחת אשה אחת באוזני בנה החייל.
רק בשנים האחרונות, הרבה בגלל פעולתו הציבורית של
ארגון "ארבע אמהות", קיבל סטריאוטיפ הדאגנות האמהית תפנית ערכית. נשות
ארבע אמהות בנו את טיעוניהן על אותה התכונה הנשית הסטריאוטיפית של הדור הקודם. אלא
שזו איבדה את האיכויות הנלעגות שלה והיתה לכלי לקידום ערכים המנוגדים לקונסנסוס
הביטחוניסטי הישראלי.
על מקומו של ארגון "ארבע אמהות" בהחלטה
לצאת מלבנון עוד ייכתב וייחקר. חוקרי היסטוריה, סוציולוגיה ותרבות בכלל ינסו לבחון
את אסטרטגיית הכניסה האטית, הכמעט בלתי מורגשת, של קריאתו לצאת מלבנון אל
הקונסנסוס הלאומי הישראלי העיקש והמצ'ואיסטי. וצריך גם לנסח זאת אחרת: חוקרים ינסו
לבחון את נכונותה הגדלה והולכת של החברה הישראלית לאמץ אל תוך הקונסנסוס שלה את
קריאת ארגון הנשים הזה, המזהה את עצמו כארגון של אמהות לחיילים.
כך או כך, אין ספק שהלגיטימציה הציבורית שהארגון הזה
קיבל בשנים האחרונות היא חלק משינוי בדימוי החייל העברי ואמו בתרבות הישראלית בכלל
ובתרבות הצבאית בפרט.