האבא של ארבע אמהות
בילי מוסקונה-לרמן, מעריב, 8.6.00
יעקב גוטרמן, אביו של רז גוטרמן ז"ל: "אין
אפילו אידיאל אחד שלמענו צעיר בן 18 צריך למות"
לפני קצת יותר מ-18 שנה צעדו יעקב ורז גוטרמן, אב ובן,
בשביל שמוביל מהבית לחדר האוכל בקיבוץ העוגן ושוחחו. עברו חודשיים. רז גוטרמן היה
הראשון שנהרג בקרב על הבופור ביום הראשון של מלחמת לבנון. האבא, יעקב גוטרמן, זוכר
כל מילה בשיחה שהתקיימה בדרך מהבית לחדר האוכל:
רז: "איזה קיבוץ דפוק שכל פעם עוצרים פה את
החיים בגלל שמישהו מת. אם הייתי מת הייתי מבקש מחברים שלי להביא רמקולים, לנגן
ולשיר פינק פלויד".
יעקב: "תפסיק לדבר שטויות. אם היה קורה לך משהו
קטן, אפילו שריטה, אתה יודע שהייתי דופק לי כדור בראש".
-
עברו מאז 18 שנה, אפשר להגיד שמתת אפילו שלא רואים מבחוץ?
"אפשר להגיד ש-18 שנה אני סוג של מת. הייתי בן
אדם עם חדוות חיים, רקדתי ריקודי עם, שרתי. למרות כל מה שעברתי בחיים לפני רז,
הייתי אדם שמח. שכול הוא נכות נפשית, אני כבר לא אדם שמח. אני שומע יהודית רביץ
ופורץ בבכי היסטרי, רואה עץ מלבלב - בוכה, בית יפה בפריז - אומר לעצמי, רז לא יראה
אותו יותר. זאת, איך להגיד, תערובת מוזרה של געגועים עצומים וזעם על האיוולת של
בני האדם".
יעקב
גוטרמן. צילום: קובי קלמנוביץ'
"רז השאיר לי פתק: 'אחזור בשבת'"
"על
מותו של רז הודיעו לי באיחור של שלושה ימים. יום לפני פרוץ המלחמה הוא היה בטיול
שחרור מהצבא עם החבר'ה שלו באילת. הם ישבו מסביב למדורה כשאחד מהם קיבל טלפון
לארוז ולחזור. החברים של רז הלכו להתבודד באוהלים, הוא נשאר חשוף חזה ורקד עם
הבנות מול האש - את זה סיפרו לי אחר כך הבנות - כל הלילה נסעו חזרה.
"רז רצה להשאיר בבית את הקייק שלקח איתו ועצר
לכמה רגעים בקיבוץ. הגורל רצה שלא אהיה בבית, יצאתי עם מיכל בתי לטייל לאורך
החופים. רז השאיר לי פתק: 'אחזור בשבת'. הבופור לא היה בראש שלי, אבל הייתי מאוד
לא שקט, כי רז לא שיתף אותי במילה. כל מה שסיפר לי על הצבא היה שהם קוטפים תפוחים
בקיבוצי הצפון.
"ההפצצה התחילה בשבת. יצאתי החוצה לחושך, הסתכלתי
צפונה ואמרתי לעצמי, אני לובש מדים והולך לחפש את הבן שלי. ביום ראשון בחדר האוכל,
כשעמדתי עם מגש בתור, ניגשה אלי תמי, סחבה אותי הצידה ואמרה לי: 'סיירת גולני כבשה
את הבופור בלי נפגעים'. פרצתי בבכי ואמרתי לעצמי, הוא עמד בזה, הוא עמד בזה.
"רצתי מהר הביתה והתיישבתי מול הטלוויזיה לחזות
בחיזיון הנפוליאוני המביש, אריק שרון ומנחם בגין העלו מסוק כדי להודיע לעם בציון
כיצד הם שחררו אותנו מאימת הבופור ללא נפגעים. בגין, בזחיחות דעת, התפעל מאוויר
הפסגות. זה היה מחזה אבסורד. הוא עמד בלב לבו של יעד מבוצר עם חפירות מבוטנות ושאל
אם היתה להם פה מכונת ירי. מכונת ירי? בן אדם שמדבר במושגים ארכאיים כאילו הוא חי
בקולחוז פולני עם סוסים וחרבות.
"גם בגין וגם שרון היו כל כך זחוחי דעת שלא שמו
לב לסגן-משנה צעיר שניגש ומדי פעם לחש להם משהו על האוזן, נפנפו אותו עם היד
הצידה. מאוחר יותר הוברר שהוא לחש להם שלוש פעמים שיש לנו שישה הרוגים אבל הם לא
רצו לשמוע, זה היה מקלקל להם את החיזיון האפוקליפטי של הניצחון.
"בגין ושרון עמדו על הדם, אני לא אומר את זה
לתפארת המליצה. 40 יום אחר כך לקחו אותנו, המשפחות, לראות איפה הילדים נהרגו. צרור
ראשון פגע ברז ובאביקם. עמדתי מעל כתמי הדם המשחירים של בני וחברו. כשבגין ושרון
עמדו שם כתמי הדם עוד היו טריים".
"צרחתי כמו זאב"
"אחרי שלושה ימים ארבו לי מאחורי השיחים עם
רופא ומלווים וקציני עיר ואמרו: 'רז נהרג'. המשפט הראשון שלי היה: 'בכל זאת רצחו
אותו', ואחר כך התמוטטתי. זה נמשך שנים. אתה לא יכול לחיות עם הידיעה הזאת כל
הזמן, אבל כשזה מבליח לתוך ההכרה אי אפשר לעמוד בכאב. צרחתי כמו זאב. התחלתי להבין
את הזאבים, איך הם הולכים בערבה בודדים ומייללים. לפעמים הייתי עולה לבד על האוטו,
מגיף את החלונות וצורח.
"אני לא אדם דתי ולא מיסטיקן, ובכל זאת שלוש
שנים וחצי האמנתי שרז יחזור. בחדר אוכל ביום שישי הייתי יושב עם פנים אל הדלת, מול
החיילים שחוזרים הביתה. בטרמפיאדות הייתי מחפש אותו. הגעגועים שיגעו אותי.
"בלילה הראשון חלמתי שהוא שוכב על מיטה על
קומות בבסיס ואני אומר לו: 'אולי בכל זאת לא תצא לקרב הזה', והוא עונה לי: 'אבא
תסתום'. בחיים הוא לא דיבר איתי ככה, זאת לא היתה השפה שלו. לאט-לאט הפסקתי לתפקד,
זזתי הצידה מהחיים, בכיתי שעות. לא יכולתי לחזור ללמד חבר'ה צעירים, לא יכולתי
לראות בחורים בני 18. ביקשתי לעבוד ברפת, חלבתי את הפרות השותקות ובכיתי.
"כשהמצב היה ממש לא טוב, אשתי, הפגישה אותי עם
אדם בשם דוד גרין, הוא עזר לי. הייתי צריך ללמוד לעשות הכל מחדש. ללמוד לחייך,
ללמוד לענות כששאלו אותי מה שלומי. אחר כך לקחתי שלט גדול וכתבתי: 'בגין, שרון
ורפול: רצחתם את בני', ועל רגלי הפלסטלינה שהיו לי, בקושי עמדתי אז, יצאתי החוצה
להפגנות של שלום עכשיו. ואשה אחת בת 60 צעקה לי: 'חכם גדול, תלך אתה ללבנון!';
וכמה מכתבי שטנה קיבלתי".
"ההורים השכולים הם הדיוויזיה הכי דפוקה"
"פניתי יחד עם הורי החיילים ההרוגים
למטכ"ל לדעת למה תקפו בכלל את מבצר הבופור. נודע לנו שמבור המפקדה יצאה בערב
פקודה לא לתקוף את הבופור, מפני שמרבית כוחות צה"ל זרמו בציר המערבי ולא היה
צורך לגעת בבופור. הפקודה הזאת הגיעה ליעדה כששישה בחורים שכבו על האדמה.
"ובכל פעם שאנחנו פונים לאגף ההיסטוריה או לאגף
המטכ"ל אנחנו, הורי הנהרגים, מקבלים תשובה מנומסת: 'לכשתיגמר חקירת הקרב'. 18
שנה הם חוקרים את הקרב. כיבוש הבופור הוא אחד הסודות השמורים ביותר בצה"ל,
שמור יותר מסוד הגרעין. זה כואב לי.
"ההורים השכולים הם הדיוויזיה הכי דפוקה. אין
לנו כוח לדפוק על השולחנות, וזה גם לא יחזיר ציפורן שבורה של הבנים, אבל זה חשוב
לנו. אם קצין פישל בבופור ועכשיו הוא שר או סגן שר, שיהיו לו ביצים להגיד מה קרה.
אנחנו לא נתלה אותו. 18 שנות ההתחמקות של צה"ל מפנינו, ההורים השכולים, הן
כיסוי תחת הכי זול, הכי נמוך שאפשר.
"אני מחכה בנימוס ובסבלנות שמישהו ייתן לי
תשובה: אין לי עם אחר, אין לי צבא אחר, ואני חלמתי על הארץ הזאת מתחתית הבור
בשואה".
"בן שש עם צלב על החזה וזהות בדויה"
"נולדתי בפולין, בפלוצק, 120 קילומטר מגדות
הוויסלה. כשפרצה המלחמה הייתי בן ארבע. אני זוכר את הצבע האדום של האוטו מפח שאיתו
שיחקתי. אני זוכר ילדות מאושרת. ואחר כך, בבת אחת, טרור, חדרון עלוב מלא פשפשים,
עבודות כפייה, שנתיים עם ההורים בגטו, יריות, הוצאות להורג, התעללויות, ואבא, אדם
מפוכח, שצופה השמדה טוטאלית.
"זרקו אותנו מהמחנה, התגלגלנו, כולם גורשו. קרש
הצלה ראשון הושיט לנו הפולני ששניאק, שגרנו אצלו כדיירי
משנה. תמורת כסף הוא מכר לנו תעודת לידה אמיתית של בת דודה שלו בשם ולדיסלאבה. לשם
כך נסע לכפר נידח, סיפר לכומר סיפור על בת דודה שמתה ונתן לאמא שלי את התעודה.
"מאותו רגע אמא שלי קיבלה זהות פולנית ונקראה
ולדיסלאבה. נשארה בעיה איתי ועם אבא, ובשארית כספנו קנינו ניירות מזויפים. נקראתי
סטאשק דודה והפכתי להיות ילד נוצרי שמצטלב בוקר וערב ומתפלל למריה הקדושה. ילד
קתולי בן שש עם צלב על החזה וזהות בדויה.
"מרגע זה התחילה האודיסאה הארוכה של
ההסתתרויות. בריחה ממקום למקום, מעיר לעיר, מכפר לכפר, כשאנחנו נסחטים על ידי כל
מי שחושד בנו. פסע בינינו ובין הכיליון. אני זוכר לילות אר וכים בתוך רכבות לילה,
נוסע עם אמא מפה לשם, משם לפה, כדי להעביר את הזמן. וכשנכנס שוטר לבדוק תעודות,
הלב שלנו הולם. 'קארטה ביטה' (כרטיסים בבקשה). המרווח שבין היותך חי להיותך מת הוא
מזערי. אף פעם אתה לא יודע אם תעבור את הלילה או לא. אלו רגעים שנשארים חרותים
עמוק בזיכרון.
"כילד בן שש אני חי את הזהות הדוויה שלי בתודעה
מלאה. חיינו אז אצל טבח שיכור בוורשה שהתרברב בפנינו כל יום איך יש לו חוש ריח
ליהודים ואיך הוא הלשין אתמול על יהודייה שנכנסה למסעדה וקיבל בתמורה בקבוק שני
ליטרים וודקה".
"אבא יצא לקרב ולא חזר"
"ב-44' הטרור בוורשה היה נורא. אנשים כל יום
נורו. העיר שרצה 'שמלצובניקים', פולנים שהתמחו בתפיסת יהודים. עיר קשה ואכזרית,
ואבא שלי הפך את העולם כדי להרחיק אותי. הוא יצר קשר עם נזירה קתולית שהכיר וביקש
ממנה שכשהיא נוסעת לבקר את קרוביה בכפר שתיקח אותי. היא הסכימה ויום אחד מצאתי את
עצמי בגן עדן. ביער, עם שדה חרוש, שמים כחולים, פרות ופלג מים זורמים.
"באותה תקופה אבא הסתפח לאחת המחתרות הפולניות.
ידעתי שהוא במחתרת. כל פעם שבא לבקר היינו נועלים את הדלת והוא היה חולץ נעליים
ומוציא נאום אחרון של צ'רצ'יל או מפה קטנה ומסמן איפה הגרמנים נסוגו. אלה היו
הרגעים החשובים בחיינו - היתה בהם תקווה לעתיד. הרגעים האלה היו אפילו יותר חזקים
מהלחם שהיינו אוכלים באותו יום.
"אבא היה אוטודידקט. הוא היה קונה את העיתונים
הכי נאציים וקורא בין השורות. כשהיה כתוב שהצבא הגרמני הגיבור עוזב את העמדות אבא
היה מסביר לנו שהם חטפו בתחת בצורה משפילה והם בורחים.
"ביום הראשון של המרד, ב-1 בספטמבר 44', הוא
קיבל כובע פלדה ודגל פולני, רובה מאוזר עם כמה כדורים, יצא לקרב ולא חזר. סיפרו
לאמא שהוא נפל ביום הראשון של המרד. הוא היה אדם עם כישרונות רנסנסיים. הוא ידע
לרקוד, לצייר, לכתוב מחזות ביידיש עם נאומים של צ'מברליין ולכתוב סאטירות.
"כל שנות המלחמה הוא השיג פיסות נייר ארוכות
מכורכי ספרים, מילא אותם בכתב זערורי ביידיש, גלגל את הנייר, הכניס לבקבוקים, פוקק
וסגר עם שעווה. מכיוון שהוא האמין שאני אשרוד הוא היה יורד איתי למרתף הבית ומטמין
את הבקבוקים מתחת לרצפה. 'יבוא יום', הוא אמר, 'ואתה תוציא אותם'.
"אחרי המלחמה ציירתי מפות קטנות לאנשים שנסעו
לפולין, אבל הבקבוקים לא נמצאו. בשנות השישים נמצא בקבוק אחד, שהגיע אלי בשנות
השמונים. הנייר הדק, המגולגל והכתוב נמצא שמור היטב על ידי בעל בית אחד שהחליף את
רצפת ביתו בוורשה.
"במגילה הארוכה והמרתקת הזאת תיעד אבא יום אחרי
יום את המכניזמים של הטלת טרור על אוכלוסייה שלמה. הטקסט תורגם לצרפתית, לגרמנית,
להולנדית ולאיטלקית והשנה יופיע בעברית.
"46 שנה לא נסעתי לפולניה, אבל מהפעם הראשונה
שנסעתי, בשנת 88', נסעתי ללא הפסקה שנה אחרי שנה. ובכל פעם שאני מגיע למוזיאון
היהודי בוורשה אני מתרגש מחדש מהפגישה השנתית עם אבא שלי, כשאני פותח את הקופסה
ומחזיק את הנייר המגולגל".
"חברי קפצו עירומים לבריכה ואני המצאתי
תירוצים"
"הייתי
בכפר כשאבא נהרג, וערב פסטורלי אחד הזמינה אותי הנזירה לשיחה רצינית. היא הסבירה
לי שמתחוללים קרבות נוראיים בוורשה ואין ספק שאמא ואבא נהרגו. היא טענה שקשה יהיה
לי לחיות ללא גב רציני והפצירה בי להצטרף לצוות האחים והאחיות של הדת הנוצרית על
ידי תהליך לא נורא של התזת מים. 'למה לך לחיות ככה בשקר נורא?', היא שאלה. 'תצטרף
אלינו לעדה הגדולה'.
"תוך כדי שהיא דיברה התחלתי לבכות. הייתי בן
תשע. בבת אחת נהרגו לי הורי ומציעים לי להיות נוצרי. הרמתי את הראש, אמרתי שאני
מודה לה אבל נולדתי יהודי ואני רוצה להמשיך להיות יהודי. בשנים האחרונות חשבתי
הרבה על המשפט הזה שעניתי לה. ניסיתי להבין מה הסתתר במוח של ילד בן תשע שעונה ככה
לנזירה שמציעה לו חיים שקטים. הגעתי למסקנה שבאותו רגע הרגשתי שאני עשוי לבגוד
בהורי ואת זה לא יכולתי להעלות על הדעת.
"הנזירה כיבדה את בקשתי והציע לי לעבור לכפר
אחר, תחת זהות נוצרית כמובן, ולעבוד כרועה. צורפתי למשפחה שחיה בעוני נורא, אבל
מסביבי שוב היה יופי עצום של טבע. אני זוכר את עצמי לבוש כותנות כותנה ומכנסיים,
לא היו נעליים, ואני לא זוכר סבל נפשי, אם כי הייתי צריך לשמור על עצמי כל יום
מחדש. למשל, חברי הרועים קפצו עירומים לבריכה ואני המצאתי תירוצים.
"סך הכל התייחסו אלי יפה במשפחה. כל ערב היתה
עולה לשולחן קערה עם תפוחי אדמה וכד עם חלב חמוץ, כל אחד שלף כף ולא עשו אפליה
ביני ובין הבן של בעלת הבית, להפך. היא התפארה באוזני השכנות איזה קתולי אדוק אני,
איך אני מתפלל בדבקות כל ערב למריה, ושוב ושוב הייתי צריך לספר על אבי שהיה קצין
פולני מפואר.
"יום אחד הלכתי בשדה עם הפרות שלי ושרתי, כמו
שהייתי רגיל, בקולי קולות. מעבר לפלג של הנהר ראיתי אישה בחליפה אפורה. זה היה
נדיר לראות חליפה עירונית בכפר. התקרבתי וזאת היתה אמא שלי.
"התברר שהבית שבו גרה בוורשה חטף פצצה וקרס,
ואמא שרדה כשהיא יושבת במרתף תשעה שבועות ארוכים. המשפחה הכפרית שלי שמחה מאוד
להכיר את אמא של סטאשק שלנו. 'יש לנו', הם אמרו, 'שתי תרנגולות, שני חזירים, עדר
פרות, ונמצא מקום גם לגברת'.
"בשנת 95' נסעתי עם צוות טלוויזיה להתחקות אחר
עקבות הבקבוקים ונסענו גם לכפר. כשהגענו למקום שבו ראיתי את אמא מעבר לנהר,
התמוטטתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אמא שלי עדיין ישבה שם".
"איש לא חיכה לנו בנמל חיפה"
"אחרי כמה חודשים הגיעו הרוסים, חזרנו לוורשה,
התארגנו והפלגנו לישראל. ב-50', כשאני בן 15, לצד אמי ואבי החורג, עגנה האונייה
גלילה בנמל חיפה בארץ ישראל.
"התמונה הראשונה שראינו היתה של חרא. באתי אמנם
מארץ דלה וענייה אבל אירופית. בשבוע האחרון לפני שעלינו עוד ראינו הצגות תיאטרון.
כשהלכתי לסרט בוורשה ראינו ביומן איך כורי הפחם הפולנים חוזרים למולדת. בתחנת
הרכבת ניגנו להם המנון ונערות זהובות שיער רקדו לפניהם. זאת היתה התמונה שלה
חיכיתי.
"אבל איש לא חיכה לנו בנמל חיפה. החום היה בלתי
נסבל, האוכל על האונייה היה בלתי אכיל, הצפיפות איומה. מישהו תפס אותי בצווארון
החליפה החגיגית שאמא תפרה בשבילי אצל החייט הכי טוב בעיר ופיזר לתוך צווארון הז'קט
200 גרם אבקת די.די.טי.
"זה היה בתחילת חודש אוגוסט, האדמה בהקה מחום,
אדמת טרשים. עצר לנו אוטובוס שנראה לנו כמו גרוטאה והוריד אותנו במחנה "שער
עלייה". אנשים בפיג'מות, מעבר לגדרות התיל, עמדו והסתכלו עלינו כשעל העור
שלהם פריחה איומה של אבעבועות רוח. אמא שלי היתה חיוורת כמו סיד. לא היתה מסוגלת
לרדת מהאוטובוס.
"היא לא רצתה לזוז מוורשה. שנתיים שכנעתי אותה
לעלות לארץ ישראל. הרגשתי אשם. איך אני גומל לה על הסבל שעברה כשהצילה אותי
במלחמה? בו ביום החלטתי לכתוב לנשיא פולין, להסביר לו את המשגה האיום שנעשה ולבקש
ממנו לחזור לפולין מולדתנו.
"המכתב הזה מעולם לא נכתב. במקומו היו מסטינגים
חלודים, זיתים מרים, מעברה וחורף נורא בעכו. משם הגעתי לקיבוץ עין-חרוד. שנים
חלמתי על קיבוץ. זה היה גן עדן, פגשתי אינטלקטואלים עובדי אדמה. חרשנו תלמים לרגלי
הגלבוע ושוחחנו על מרקס ושפינוזה. זה היה מבחינתי היהודי החדש, לא היהודי הגלותי
שהיה מלך הקומבינות".
"הייתי בן 30, אלמן, עם שני ילדים"
"כשהתחלנו להסתגל אמא שלי חלתה בסרטן ומתה. זאת
היתה מכה. אחר כך הכרתי בחורה שהתאהבתי בה, רותי מחדרה. התחתנו. היא לא רצתה ללכת
לקיבוץ. זאת היתה אהבה גדולה. התגוררנו בחדרה. ב-61' נולד רז, ב-65' נולד טל.
"כשרז היה בן ארבע וטל בן חצי שנה, רותי חלתה
בסרטן ונפטרה. הייתי אבא ואמא, החלפתי חיתולים ופרנסתי. ראיתי שאני לא יכול לעמוד
בזה. הייתי בן 30, בחור צעיר, אלמן, עם שני ילדים. פניתי, כמורה לספרות, לקיבוץ
העוגן. כעבור שנה הם הציעו לי להיות חבר קיבוץ, הצעה נדירה למשפחה חד הורית.
"אחרי כמה שנים הכרתי את אנני, דיילת אוויר,
שנולדה בדנמרק, כבר היתה בכל העולם והגיעה לראות מה זה קיבוץ. 'את משוגעת', אמרתי
לה, 'להתאהב באלמן עם שני ילדים?'.
"היא באה לשלושה שבועות ואנחנו סוגרים 32 שנה
ביחד ושתי בנות".
"אני ישן בשקט כשהכור ישנו"
"את כל החיים שלי אני שופט בצל השואה. אתמול
היה ויכוח בחדר אוכל על נשק גרעיני. אני ילד שואה ואני מודה שלמרות שזה לא פופולרי
ולא אופנתי, הנשק הגרעיני שיש לנו, כמו שאומרים, מרגיע אותי. אני מחשיב את עצמי
אדם רציונלי, אבל בקרקעית הקורקבן יושב יענקובל'ה מרחוב ז'לבדה. אני ישן בשקט
כשהכור ישנו. אני שמח שיש לי את הגלולה לשעה שחרב תונף על צווארי, בדיוק כמו שכל
יהודי שכיבד את עצמו עלה על הרכבת כשכדור של ציאניד תפור אי שם לבגדו.
"אדם שראה השמדה טוטאלית והיא נגעה בבשרו לא
יכול לשחק ביפיות נפש. יחד עם זה אני נגד כיבוש ומוכן להחזיר כל סנטימטר של אדמה
ערבית. אני מסתפק בגבולות המסורתיים של ישראל עם הסכם שצבא זר לא יעבור את הירדן,
כשהמטרה היא להשתלב בסביבה עם הסכמי שלום והסכמי מים והסכמי חקלאות.
"אבל זאת מדינת האיוולת. כשברברה טוכמן כתבה את
הספר היא כנראה התכוונה למדינאים הישראלים, ואני לא מבחין בין ימין לשמאל. כל
הפוליטיקאים הבולטים שלנו החמיצו את ההזדמנות ההיסטורית להגיע לפשרה אמיתית עם
הפלסטינים ועם מדינות ערב האחרות. תמיד שלטה בנו ההתנשאות הכוחנית וחוסר הרצון
להתפשר, קוצר ראות והיעדר חזון לטווח רחוק.
"האישים היחידים שהבינו שנשרוד רק אם נשתלב,
אבא אבן ומשה שרת, הוזזו הצידה על ידי מדינאים שהאמינו שהכוח יפתור את הכל. ראשונת
הטיפשים היתה גולדה מאיר. גם ברק רוצה שלום אבל רוצה להשאיר את זה ואת זה ואת זה.
כמו נתין רומאי שרוצה לעשות שלום כשהאויב כורע על ברכיו. זאת ארץ מלאה במגלומנים".
"לשרון לא הייתי כותב אפילו לא מכתב"
"כשהרחתי שמלחמת לבנון בפתח כתבתי בראש מכתב
למנחם בגין כדי להתחנן על נפשו של רז. אכלתי את עצמי אחר כך שלא כתבתי את זה
במציאות. אם המכתב הזה היה נכתב זה היה מכתב מניפולטיבי. ידעתי שבגין הוא אדם
לאומני שמעריץ כוח, והמכתב שלי, שכתבתי בעל פה, היה כולו אמוציונאלי. הייתי כותב
לו על ההיסטוריה השואתית שלי ומסביר לו כמה אני אוהב את בני ומסביר לו שהמלחמה
שעומדת לפרוץ היא חטא בל יכופר. כי כל אותה שנה לא נורה מעבר לגבול אפילו לא קפצון
אחד, ולא כמו שמנסים להציג את זה היום בכל מיני אלבומים, שנכנסו לשם בגלל פעולות
איבה. לא היו שום התגרויות, הגבול היה לגמרי שקט.
"לשרון לא הייתי כותב אפילו לא מכתב. אני מתפלא
על הורים שכולים שהסכימו לפגוש אותו. בכיתי מול המרקע כשראיתי את האווילים בוחרים
בו לאחרונה לראש תנועה פוליטית גדולה ומכובדת. איך הם יכולים לרדת לשפל כזה? אדם
שגרר אותנו לטרגדיה איומה, שוועדת כהן טבעה אות קין על מצחו. ואיזה נזקים כלכליים
הוא גרם לנו, ואיזה קרע בעם, ואיזה נזקים במורל, וכמה גברים הלומי קרב, נכים
נפשית, שלא מתפקדים. בין כל מדינאי הגוש הלאומי מצאו דווקא את האיש הזה? והוא מעז
להניף אצבע מול ברק בקרית-שמונה ולהגיד לו שיש לו עוד מה ללמוד בנושא לבנון? אם זה
היה מחזה אבסורד הקהל אפילו לא היה צוחק. אדם שהשכיב מאות בחורים מתחת לפרחים רוצה
להיות ראש ממשלה".
"חשבתי שלאומנות ויהדות לא הולכים יחד"
"בבית אצלנו ספג רז את ההכרה שמוכרחים ללכת
לפשרה. שמוכרחים להשתלב. גם כשהיה בצבא הלך להפגנות של שלום עכשיו. התרגשתי יום
אחד כשאמר לי: 'אבא, זאת היתה השבת הכי מחורבנת שהיתה לי בצבא. היינו צריכים להיות
מול אזרחים בלבנון, ובא אוטו עם יולדת, ולא נתנו לו לעבור'. המפגש עם האוכלוסייה
היה בשבילו טראומטי.
"אני מתעב לאומנות. פשיזם ונאציזם. כשאני נוסע
כמורה עם הילדים לפולין אני נזהר מפני כל אינדוקטרינציה. אני מנסה להעביר רק דבר
אחד, שהילדים האלה יישמרו מלאומנות. מגיל ארבע אני סובל ממנה. מהנאצים שהביאו
לשואה, אחר כך מהלאומנות הפולנית, ועכשיו אני ממשיך לסבול מהלאומנות כאן בארץ,
כשהחברים הכי טובים שלי וגם בני כבר אינם.
"לא האמנתי שזה יקרה לי. חשבתי שהעם הזה, שעבר
כל כך הרבה סבל, שעבר רדיפות על רקע היותו זר, חשבתי שהעם הזה שנחשב חכם ועתיק
ילמד משהו מההיסטוריה הדפוקה שלו. חשבתי שלאומנות ויהדות לא הולכים יחד. תמיד
התפארתי שהלל הזקן אמר: 'אל תעשה לרעך מה שעשו לך'. זו תמצית ההומניזם מבחינתי.
"50 שנה אני חי פה ואנחנו יותר ויותר לאומנים.
מאמינים פחות ופחות בקדושת החיים. ואני אומר: אין אפילו אידיאל אחד שלמענו צעיר בן
18 צריך למות".
* * *
תגובה
דובר צה"ל: "רז גוטרמן ז"ל נפל במבצע
של"ג בקרב על מבצר הבופור בלבנון. בזמן מלחמה לא נעשים תחקירים מבצעיים
פרטניים ועל כן לא נמסר למשפחה תחקיר מבצעי ו/או כלשונם - מסקנות ועדת החקירה.
"מבירור עם קצינת הנפגעים של גולני ומעיון בתיק
שנמצא במחלקת נפגעים עולה כי לא נעשתה כל פנייה לאכ"א מצד המשפחה בדבר קבלת
תחקיר על הקרב שבו נהרג בנם.
"עם זאת, בעקבות פניות המשפחה הופנתה היום בקשה
לענף חקר קרבות במחלקת היסטוריה על מנת לקבל פרטים על אודות הקרב. עם קבלת התחקיר
הוא יועבר למשפחה על ידי קצינת הנפגעים החטיבתית".