האיים שלפני החוות

מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, בביקורו החודש בביירות... הותירו את חוות שבעא בצד הישראלי, כלומר הסורי, הממתין להסכם שלום ונסיגה בין ירושלים לדמשק.

אמיר אורן, הארץ, 26.6.01

מה דינו של שטח שנמסר ממדינה אחת לאחרת ונכבש על ידי שלישית? האם, מתי ולמי חייבת הכובשת להחזירו?

הסוגיה התעוררה בשנה האחרונה, מאז השלים צה"ל את נסיגתו מלבנון (ואולי לא השלים - זה שורש המחלוקת). עוררה אותה, כידוע, אדמת המריבה של חוות שבעא - אחת העילות המרכזיות, אם כי לא היחידה, לפעילות חיזבאללה נגד צה"ל בגזרה זו, ששמה גויר בישראל והיה להר דב. הקרקע שייכת לסוריה, שהתירה ללבנונים לעבד אותה. על כן אפשר לטעון, לפי הנוחות, שזהו שטח סורי, כרשום במפות, או לבנוני, אם לאריסי החוות קמה חזקה כלשהי.

מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, בביקורו החודש בביירות, הותיר את הסוגיה סגורה מצד אחד ופתוחה מצד אחר. סגורה במחלוקת הישראלית-הערבית, כי למרות סיפוח הגולן לישראל אין ספק שהשטח יחזור בעתיד לאחת משתי המדינות הערביות; אך פתוחה בשאלה הפנים-ערבית, סוריה או לבנון. אנאן דיקדק בדבריו. מודדי האו"ם, שסימנו בקיץ 2000 את "הקו הכחול" בין ישראל ללבנון, הותירו את חוות שבעא בצד הישראלי, כלומר הסורי, הממתין להסכם שלום ונסיגה בין ירושלים לדמשק. אילו קבע כעת שהצדק עם לבנון, כלומר חיזבאללה, היה אנאן מוחה במו פיו את הבסיס המדיני לקו הנסיגה ומצית תגרה מחודשת.

גם לאחר השינויים בפריסת הכוחות הסוריים בלבנון אין סוריה מוותרת על ראיית לבנון כבשר מבשרה. בתקופת ממשלתו של אהוד ברק העמידה ישראל את סוריה למבחן: היא התירה לממשל קלינטון להודיע לנשיאים ממשפחת אסד, חאפז ואחריו בשאר, כי אם רק תמציא סוריה כתב ויתור והסתלקות מכל תביעה על חוות שבעא לטובת לבנון, יתפנה צה"ל גם משם. סוריה התפתלה ושתקה. עד כדי כך לא הרחיקה נדיבותה כלפי לבנון.

מאחר שהמחלוקת מתנהלת במגרש המשפטי, תמוה לגלות, שהמומחים במשרדי החוץ והביטחון שכחו כליל תקדים ממין העניין: איי סנפיר וטיראן, שבפתח מפרץ אילת. האיים נתפסו לראשונה במבצע קדש, אבל אז - למרות שיכרון ההכרזה על "מלכות ישראל השלישית" - התקפלה ממשלת בן-גוריון בתוך ארבעה חודשים מכל כיבושיה. ב-1967, כאשר סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי היתה עילת המשבר, השתלט צה"ל בשנית על האיים. הפעם השתהתה הנסיגה, ובעוד ישראל ומצרים נאבקות, מדינית וצבאית, הופנתה לירושלים תביעה אמריקאית - להחזיר את האיים, ומכל מקום את האי סנפיר, לבעלים החוקיים, סעודיה.

מארבע המדינות השוכנות על חופי מפרץ אילת, נוטה סעודיה להצטנע ולהשאיר את הזרקורים למצרים, ישראל וירדן (שלטובתה ויתרה על רצועה של כעשרה קילומטרים מדרום לעקבה). חוף ים סוף מעסיק את סעודיה בעיקר כאגף חשוף, הרחק ממרכזי השלטון והדת בממלכה. אזור זה גם אינו ניתן להגנה יעילה מפני תוקף, המסוגל לחסום את השיט אליו דרומה משם, בבאב אל-מנדב. הביטחון הסעודי נשען על הברית עם האמריקאים ועל הימנעות מהתנגשות ישירה עם מעצמות ערביות - מצרים ועיראק. גמאל עבד אל-נאצר התעמת עם סעודיה בתימן, אבל סעודיה, שמעולם לא כרתה הסכם שלום עם ישראל והסתפקה במגעים חשאיים אתה, העבירה למצרים את זכות השימוש באיים שביניהן. בהגיעו לאיים, ביוני 1967, מצא בהם חיל הים הישראלי סימנים לנוכחות צבאית מצרית: תותח ומעגן לכלי שיט מוסווה כאזרחי ועליו מחלקת קומנדו. הסעודים טענו, שעתה, בתום הקרבות, על האיים לחזור לריבונותם.

מבחינת הריבונות, המקרה הסעודי פשוט וברור מהלבנוני, אך למרות הלחץ האמריקאי, תוצאת עמדה משולבת של משרד החוץ בוואשינגטון וחברות הנפט, סירבה ישראל לפנות את האיים, שנותרו בעיקר מושבות ציפורים נדירות. הם המשיכו לארח ישראלים, בהם שר הביטחון משה דיין בירח הדבש השני שלו בשארם א-שייח. רק לאחר עשר שנים נוספות, שלוש מהן בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונו שארם א-שייח והאיים.

אנשי חיזבאללה פעילים ברצועת עזה (שם מיוחסת להם תגלית יעילותו של השימוש במרגמות) ובגדה המערבית (שם הניחו תשתית לפיגועים; צפוי שבקרוב גם יפעילו אותה). הם ממשיכים להילחם בישראל, מטעם עצמם ובשירות איראן, יותר משנה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון - נסיגה שדימויה היה רע ממהותה, בין השאר משום שחיל האוויר לא טרח להבליט את מלוא הצלחתו בהשמדת נשק וציוד שנטשו צה"ל וצד"ל. לדוד נסראללה היתה חווה, כעילה להמשך הלחימה; אם תישלל ממנו אמתלה זו, ימצא אחרת.