למר חגי סגל שלום.

 

הנידון : תגובה לנסיגה מלבנון

 

כמי שתמך ביציאה חד צדדית מלבנון אני רואה לעצמי חובה להתייחס למאמרך מיום שיש האחרון ד' כסלו. (על אף שטרם ביקרתי את משפחת חליל טהאר ז"ל שנפל בגבול הלבנון ).

 

תא"ל מיל' חיים יפרח שתמך ביציאה חד צדדית מלבנון הסביר מיד עם שחרורו מצה"ל בינואר 99 בראיון מקיף במוסף השבועי של עיתון הארץ שאחד הבעיות של הנסיגה מלבנון תהיה הצורך להסביר את הקטיושה הראשונה לאחר הנסיגה שכן עד אז ישכחו את הקטיושות הרבות שנפלו על קריית שמונה עד הנסיגה. (4000 בתחום המוניציפלי של קריית שמונה מאז מלחמת של"ג  (ד.ר)).

אוסיף במילים שלי שמאמרך מדגיש פעם נוספת שהאויב הקשה ביותר של היותר טוב הוא המושלם.

 

לשהיית צה"ל בלבנון לא היו מניעים אידיאולוגיים וכל ראשי הממשלות הצהירו שאין לנו כל תביעה מלבנון. צריך, לכן, לבחון את שהיית צה"ל בלבנון רק בהיבט המעשי של מתן הגנה ליישובי הצפון (כפי שהוגדר על ידי צה"ל ונתלה כסיסמה בכל מקום) במינימום מחיר ותוך שמירת חופש הפעולה המרבי של הדרג המדיני.

 

כפי שציינתי נפלו בשטח ישראל אלפי קטיושות על אף מבצעים כמו 'חוק וסדר' ב-988 , מלחמת המפרץ ב-1991, מבצע 'דין וחשבון' ב-1993, מבצע 'ענבי זעם' ב-1996 והפצצת התשתיות ביולי 1999. אמנם המבצעים שהוזכרו הביאו לרגיעה זמנית אך התפתחה בצפון אוכלוסייה מוכת קטיושות, פגועה כלכלית ונפשית וחיה בחרדה לעתיד. צה"ל למעשה כשל במשימתו 'הגנת יישובי הצפון'. זאת דרך כל הממשלות השונות ודרך כל שלל השיטות והאמצעים. כמובן שמגבלות בין לאומיות והחשש למלחמה אזורית הגבילו אותנו לפעמים אך על אף זאת גרמנו ללבנון ולסורים בלבנון נזק עצום בנפש ורכוש ללא הועיל.

 

הנה לראשונה לא שמעו 80 אחוז מתושבי הצפון מעל לחצי שנה ירית רובה או רעם תותחים מלבנון. (אני כתושב הצפון הייתי רגיל לקום כל בוקר לרעם התותחים מסוללת טבק, ליד שתולה, ולפי קצב הירי ללמוד על המצב ברצועת הביטחון). אפילו זקני קריית שמונה לא זוכרים תקופה כל כך ארוכה וכל כך שקטה. נכון יש עננים קודרים באופק אך גם כאשר היינו בלבנון היו העננים קודרים ומפחידים.

אמנם יש לחיזבאללה, כך טוענים, קטיושות שמגיעות עד חיפה אך כך ניטען גם לפני הנסיגה מלבנון ובכל אופן רוחבה של רצועת הביטחון, 3 ק"מ בנקודות הקריטיות, לא שינה מהותית את אופי האיום המסוים הזה. אין אף איום שהוחמר כתוצאה מהנסיגה מלבנון, גם לא איום החוליות החודרות, אך יש איומים רבים שסולקו מדרכנו והעיקרי שבהם האיום על צירי התנועה שבשימוש צה"ל בארץ אויב ובלב אוכלוסייה שרובה עוינת, איום שגבה קורבנות רבים ולעולם לא נמצאה לו תשובה מלאה.  במשימה העיקרית 'הגנת יישובי הצפון' לא הגענו למושלם ולא למצוין אך הגענו לשיפור משמעותי גם נוכח האפשרות להחמרה בעתיד.

 

לשאלת המחיר. בחצי שנה האחרונה לשהייתנו בלבנון היו בלבנון 650, אני חוזר, 650 אירועי הפגזת מרגמות, כ-40 אירועי מטענים כולם מורכבים ורבי עוצמה. שתי מכוניות תופת, כ-35 אירועי ירי של טילים נגד טנקים על כוחותינו (לא כולל ירי על צד"ל). בזמן זה נהרגו שבעה חיילי צה"ל (לא כולל 20 חיילי צד"ל) ונפצעו כ-40 אזרחים וחיילים חלקם נכים לכל החיים. הנזק הכלכלי הישיר היה מעל 120 מיליון שקל בנוסף לסכומים גדולים שהושקעו במיגון בתוך רצועת הביטחון.

מאז נסוגונו היו בגבול הלבנון 9 אירועים 4 מהם אירועים חמורים. גם עם נייחס משמעות קשה לאירועים שהיו הרי עוצמת הלחימה בגבול הלבנון של היום היא עד 3 אחוז בלבד מעצמת הלחימה לפני שנסוגונו. לא מושלם ולא מצוין אבל הרבה יותר טוב מהמצב כאשר היינו בלבנון. למעשה כל האירועים בגבול הלבנון מאז הנסיגה לא ימלאו יומן מבצעים יומי של חטיבה באיו"ש.

באשר לסדר הכוחות הוא כמחצית בלבד מסדר הכוחות לפני הנסיגה . כוחות אלו שהתפנו מלבנון נוטלים חלק בלחימה באיו"ש וחוסכים ימי מילואים יקרים.  גם במחיר בכוחות, בחיי אדם, אזרחים וחיילים ובכסף. היציאה מלבנון הביאה לשיפור משמעותי (גם אם נביא בחשבון את עלות המיגון בגבול הקיים שטרם הושלם).

 

מלחמת לבנון שאבה אותנו לא פעם, שלא מרצוננו, להתדרדרות ביטחונית אזורית.

הרבה פעמים נאלצו המעצמות להתערב להרגעת המצב, לא פעם על פי בקשה מפורשת שלנו,  וככל שהרבו להתערב במצב כן הוגבל חופש התמרון המדיני וגברה תלותנו במעצמות ובעיקר בארה"ב. הייתה הסכמה בינ"ל שמלחמה בישראל בתחומי לבנון היא לגיטימית ואינה נחשבת, אפילו על ידי ארה"ב, כמעשה של טרור בינ"ל. למעשה התמקדה הפעילות הבינ"ל בניסיון להגביל את הלחימה לתחומי לבנון בלבד. המלחמה בתחומי לבנון הביאה לפגיעה בלתי פוסקת באזרחים לבנונים ויצרה לחץ מתמשך על ישראל לרסן את עצמה (ראה כפר קנא באפריל 1996 "ענבי זעם"). הטיעון שהפגזת קריית שמונה היא תגובה לפגיעה באזרחים לבנונים התקבל לא פעם בהבנה בקהילייה הבין לאומית. ישראל גם נחשבה למפירה סדרתית של החלטות האו"ם ובסך הכל הגבירה נוכחות צה"ל בלבנון את בידודינו הבין לאומי לכדי ידידה אחת בלבד ארה"ב.

 

מאז יציאת צה"ל, בהתאמה להחלטות האו"ם, הלחץ הבין לאומי לשמירת השקט על הגבול מופעל על ממשלת לבנון וסוריה. הלחץ מלווה בעיקוב של סיוע נרחב שמיועד לשיקום הדרום ומשפיע מאד על שיקולי הגורמים הנוגעים בדבר ומהווה בלם מסוים, לא מושלם, לפעילות נגדנו מלבנון.

 

תאר לך שבעצם ימי האנתיפד'ה הנוכחית היינו מסתבכים בעוד סבב של הפצצות וקטיושות בצפון, הרי הסכנה למלחמה אזורית הייתה הופכת למוחשית ביותר ותחושת המועקה בציבור הישראלי לחריפה.

אכן המצב בגבול הלבנון רחוק מלהיות מושלם אך בהחלט מאפשר לישראל שיקול דעת מדיני, תגובה מאוחרת וחשאית לאירועים ושליטה מסוימת על גובה הלהבות. גם בתחום זה מצבנו בהחלט טוב משהיה. אני מודע שליציאה מלבנון הייתה השפעה רוחנית מחזקת על ערביי השטחים אך לא שמעתי מאיש הטוען ברצינות שהמהומות הם תוצאה של היציאה מלבנון.

 

מאחר שאנחנו חיים במזרח התיכון, למורת רוחם של הערבים, כנראה ששלום מוחלט עם ביטחון מוחלט הם עדיין חזון רחוק. אף ראש ממשלה ואף מדיניות לא הצליחו להביא להפסקה מוחלטת של הטרור נגדנו מאז ראשית החזון הציוני. בינתיים עלינו לנהל את היום יום בצורה הטובה ביותר שניתן במינימום נפגעים ובמינימום חיכוך מיותר.

היציאה מלבנון, על אף שטרם הביאה אותנו לאחרית הימים,  בהחלט שיפרה את מצבנו.

 

אגב, הדברים שכתבתי לך לא מקבלים את תוקפם המוסרי מהעובדה שביקרתי,  או לא, את משפחת חליל טאהר ז"ל .

 

שלך

דני רשף

3.12.00