הכיבוש הסמוי מן העין
רק
עכשיו מתחילות לטפטף עדויות ראשונות על אופי הכיבוש הישראלי בדרום לבנון
אביב לביא, הארץ, 2.6.00
בעיניים ישראליות לבנון היא קופסה שחורה; בדרך כלל
אנחנו לא יודעים מה קורה שם, ואם יודעים - לא מבינים. בנסיבות האלה, אין פלא
שישראלים רבים התקשו להבין השבוע את ההתקהלויות הנזעמות ליד שער פאטמה. יצאנו משם,
אז מה הם רוצים מאיתנו עכשיו? אי ההבנה הזאת היא תוצאה ישירה מהתמונה הסלקטיווית
שהביאה התקשורת הישראלית מלבנון במהלך שנות הכיבוש הארוכות. שלטון הטרור והפחד
נשמר רחוק מעין הציבור הרחב; זה קרה בגלל ההקפדה של מערכת הביטחון שלא לאפשר
לעיתונאים ישראלים להסתובב בחופשיות בדרום לבנון, ולא פחות מזה - בגלל שהעיתונאים
לא ממש התאמצו להביא את המידע.
כמה פעמים סופר בתקשורת הישראלית סיפורו של כלא אל
חיאם, מתקן חקירות אכזרי וחשוך במיוחד אפילו בקנה המידה של המזרח התיכון? את מי זה
בכלל עניין? אל חיאם, צריך לזכור, הופעל על ידי צד"ל בפיקוח ישיר ורצוף של
ישראל. הקשר ההדוק הזה (שתועד גם בתמונות שפורסמו ב"הארץ") אף אושר
רשמית במהלך דיון בבית המשפט העליון, לאחר שבמשך שנים ישראל ניסתה להכחישו. השבוע
הפכה מצודת האבן הצרפתית לשעבר למוקד עלייה לרגל של אזרחי לבנון; אחרי שהם מבקרים
שם, הקושי שלהם לגלות חיבה כלפי השכנים מדרום קצת יותר מובן.
גם בימים אלה העיתונות הישראלית עושה מאמץ קלוש בלבד
לעמוד על הלך הרוח מעבר לקו הגבול החדש: בלט לטובה "מעריב", שבשלוש
הזדמנויות שונות פירסם כתבות שמאירות את עולמם של אזרחי לבנון והאופן שבו ישראל
נתפסת על ידם. פעם אחת – כשבמוסף "סופשבוע" פורסם ראיון עם נציגת ארגון זכויות האדם "Human Rights
Watch",
שחקרה ותיעדה את מוראות הכיבוש הישראלי בלבנון; פעם שנייה - כשהיה לעיתון הישראלי
היחיד ששליח מטעמו – אלדד בק – הגיע ללבנון וכתב משם;
ופעם נוספת, כשפירסם קטע מאת רוברט פיסק, שליח ה"אינדיפנדנט" בלבנון,
שסייר ב"אל חיאם" הפרוץ יחד עם תושבי הסביבה.
הכתבה המלאה של פיסק פורסמה למרבה הצער רק בעיתון
המקור, ביום חמישי שעבר. אחרי שקוראים אותה, ההתגרויות בגדר הגבול מצטיירות לפתע
כמו הוצאת קיטור כמעט ילדותית. וזה מה שפיסק ראה בכלא: "המענים עזבו זה עתה,
אבל הזוועה נותרה. היו שם עמוד ההצלפות, שבכות החלונות אליהן נקשרו העצורים ערומים
למשך ימים, ונשטפו במי קרח בלילות. היו שם המוליכים החשמליים של הדינאמו הקטן - את
המכשיר עצמו סילקו החוקרים לישראל - שגרר את העצורים לצווחות כאב עם כל מגע של
האלקטרודות באצבעות או באיברי המין. והיו האזיקים שמסר לי אסיר לשעבר אתמול אחר
הצהריים. בתוך הפלדה היו חרוטות המלים: 'החברה לאזיקים המעולים, ספרינגפילד
מסצ'וסטס. ארץ ייצור – ארצות הברית'. ותהיתי אם המוכרים מספרינגפילד מודעים לטיב
השימוש שנעשה באזיקים הללו.
"במשך שנים כבלו בהם את ידי העצורים לפני
חקירות. יומם ולילה היו האסירים כבולים כשבעטו בהם, והבעיטות היו לעתים קשות עד
כדי כך שהיה צורך לכרות אחר כך את זרועו של סולימאן רמדאן. המכות המיתו גם את רגלו
של אסיר אחר - מצאתי את קביו אתמול בכלא חיאם לצד ערימות מכתבים שהעצורים ביקשו
לשלוח באמצעות הצלב האדום, ואילו סוהרי צד"ל לא טרחו כלל להעביר. בין הכלואים
- אלפים במספר במשך עשרים שנות קיומו של חיאם - היו לוחמי גרילה, היו קרוב משפחה
של לוחמים, היו אזרחים חפים שפשוט סירבו לשתף פעולה עם ישראל או צד"ל, או
סירבו לספק לישראלים מידע על צבא לבנון.
"כיסויי הראש שבהם כיסו את ראשי הנחקרים היו שם
עדיין: שקים גדולים ותכולים מקורדרוי, מגבות בתוכם - חלק מן המגבות הובאו מחיילי
יוניפי"ל נורווגים עם סמל הגלובוס של האו"ם רקום עליהם - וגם כבלי ברזל
שבהם היכו אסירים, כולל נשים. כבלים עגולים, עבים, כרוכים בפלסטיק כחול. במגורים
של הסוהרים מצאתי חוברות פורנוגרפיות, חוברות קומיקס זולות, ספרי תשבצים. בתאי
הנשים מצאתי מזכרות של נערות, וגם שמות: למשל איסמאהאן עלי חליל, בת 19 בלבד
כשנגררה על ידי צד"ל למקום הנורא הזה. "רבות טיפות הדם שנשרו לאדמה הזאת
ולא הצמיחו פרח", כתבה על הקיר. וגם: "זיכרו אותי".
"אי אפשר היה להתעלם מן הזוהמה של המקום, מן
הצחנה, השירותים הסריחו, תאי הכלא היו מרוחים צואה. הצינוק לגברים הוא מאורה עם
חור מבטון לאוויר. אלת שוטרים מעץ היתה זרוקה בחוץ, שבורה. עבדללה עטייה, שהיה
כלוא במקום, הוליך אותי לנקודת המשמר שעל החומות והשקיף על האדמה וההרים שנמנעו
ממנו בתקופת המאסר. 'המקום הזה', אמר, 'צריך להישמר כעדות נצח להיסטוריה
שלנו'".