חקיקה מתלהמת וחסרת מעצורים

הצעת החוק לכליאתם של דיראני ועובייד אינה מוסרית ואינה חוקית

זהבה גלאון, הארץ, 18.2.02

בימים הקרובים תצביע הכנסת על הצעת החוק ל"כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים". זו הצעת חוק התפורה למידותיהם של מוסטפה דיראני והשייח עובייד. אלא שהתפרים גסים, המחטים פוצעות, והבסיס המשפטי שהיא מבקשת לספק להחזקתם בישראל - רעוע. החוק הקיים איננו מאפשר להעניק לדיראני ועובייד מעמד של שבויי מלחמה, שכן הארגונים שאליהם השתייכו הם ארגוני טרור שאינם פועלים על פי דיני המלחמה. לכן מבקשת הצעת החוק לספק בסיס משפטי להמשך החזקתם של דיראני ועובייד בישראל כ"קלפי מיקוח" לשם פדיון חיילי צה"ל השבויים והנעדרים המצויים בידי כוחות אויב. אלא שהיא עושה זאת באופן שאיננו מוסרי ואיננו חוקתי.

החזרת השבויים והנעדרים היא מטרה נעלה וחובתה של מדינת ישראל לעשות כל שביכולתה כדי להשיג מטרה זו. אך על האמצעים שמותר למדינה דמוקרטית להפעיל - לכל מטרה - מוטלים אילוצים של מוסר, צדק ומשפט. אל לה למדינה לתקן עוול בגרימת עוול אחר.

הצעת החוק מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שהיא שוללת את חירותו של אדם ללא עילה מוצדקת, פוגעת בזכויותיו ומשתמשת בו כ"קלף מיקוח". נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כתב (דנ"פ 7048/97): "החזקתם של בני אדם 'כבני ערובה' - ומושג זה כולל בחובו גם החזקתם של בני אדם כ'קלפי מיקוח' - אסורה היא על פי המשפט הבינלאומי... חזקה עלינו כי תכליתו של חוק היא, בין היתר, להגשים את הוראות המשפט הבינלאומי ולא לעמוד בסתירה להן". למרות זאת אישר בית המשפט העליון את המשך החזקתם של דיראני ועובייד במעצר מינהלי, כל עוד יש הוכחות כי שחרורם מסכן את ביטחון המדינה.

הצעת החוק מבקשת להרחיב פרצה זו, שפתח בית המשפט העליון, לרוחב שער. החזקת בני אדם כקלפי מיקוח, קרי, כבני ערובה, איננה עילת מעצר ראויה ועל כן איננה חוקתית.

בן הכלאיים המשפטי שיוצרת כאן ישראל הוא תקדימי ומסוכן. המשפט ההומניטרי הבינלאומי מכיר רק בשתי הבחנות - "לוחמים חוקיים" ו"מוגנים". לכן, אם יאושר החוק בכנסת, תיהפך מדינת ישראל למדינה הראשונה בעולם המאפשרת בחוק להחזיק "בני ערובה", מה שאסור באיסור מוחלט במשפט הבינלאומי. כאשר מחזיקים לוחמי אויב בשבי יש להעניק להם את המעמד של שבויי מלחמה, על ההגנות הנלוות אליו. מה שישראל מבקשת לעשות איננו בבחינת התנהלות של מדינה מתוקנת, אלא של ארגוני טרור, שאין ברצוננו להידמות להם.

לא מדובר כאן במעצר משיקולי שמירה על ביטחון המדינה. אם יחוקק החוק, תחזיק ישראל במעצר בני אדם בלי שתוטל עליה חובת ההוכחה כי הם מסכנים את ביטחון המדינה, בלי להעמידם למשפט, ובלי לתת להם את זכותם לדין צדק. המבקשים להישען על ארה"ב והצעדים שהיא נוקטת מאז 11 בספטמבר (שזכו שם לביקורת קשה אף הם) ימצאו, כי זו משענת קנה רצוץ: ארה"ב מעולם לא שימשה דוגמה בכל הקשור לציות לנורמות בינלאומיות של זכויות אדם. בביקור בירושלים בתקופת האינתיפאדה הראשונה אמר שופט בית המשפט העליון בארה"ב ויליאם ברנן, כי ההיסטוריה של ארה"ב "מלמדת כי האיום החזוי על הביטחון הלאומי, המוביל להקרבה של זכויות האדם בעתות משבר, הוא לעתים קרובות מנופח ובלתי מבוסס ונובע משילוב של פאניקה ופרנויה".

דווקא בימי חירום נדרש בית המחוקקים לשיקול דעת נבון ולהתחשבות במגבלות מוסריות, ולא לחקיקה מתלהמת וחסרת מעצורים, שיהיה קשה לתקן את נזקיה.

חמורה בעיני התעלמותה המובהקת והבוטה של הצעת החוק מזכויות אדם ומהוראות המשפט הבינלאומי שישראל כפופה לו מתוקף הסכם ומתוקף חברותה בקהילת העמים, מכיוון שאלה לא משרתות את מטרתה. אם תעבור הצעת החוק את הליך החקיקה בכנסת, היא תהיה חרפה לספר החוקים בישראל.

הכותבת היא יו"ר סיעת מרצ בכנסת