2.5.2001 דני שטיינברג dan.s@013net.net
עיקרי האירועים המהווים את
הבסיס לדרישה, ידועים לנו זה מכבר, ותמציתן הועברה לידיעת הפעילים בתנועת "4
אימהות", בחוגי הבית, ההרצאות וכדומה.
קל לומר שלבנון עכשיו זה
פסה, אלא שאני חושב שהוא עדיין אקטואלי לגמרי, יוכיחו אירועי החודשים
האחרונים. שורשיו של השקר כל כך עמוקים
בתוכנו ומכאן מאיימים גם על עתידנו, שרק מאמץ ועמדה אמיצה של התקשורת, בדרישה
להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא, ניתן יהיה לעשות פסיעה אחת, בדרך הארוכה והחיונית
כל כך, להבין מהו מקומנו ואחריותנו שלנו, במה שקרה לנו בלבנון.
לאחרונה, נשמעו פה ושם
אמירות, אפילו של ראש אמ"ן לשעבר, אם כי כרגע איני זוכר מי בדיוק, שיש צורך
להקים וועדה שכזאת. אני משוכנע כי
מהלך כזה ימצא אוזן קשבת וסוחפת בציבור, אחרי הכל, בלבנון אין לנו אמוציות הקשורות
להתנחלויות וכאלה דברים.
ואחרונות, אבל ראשונות
בכאבן, המשפחות השכולות. אינני חושב שיש
דבר כזה הנקרא "להעמיק את הכאב", שהרי כאב השכול הנו אין סופי. אני סבור שהן, יותר מכולם, זכאיות לדעת את כל האמת על שקר לבנון,
1985 ואילך, כך גם עשרות אלפי משפחות
השכול במעגל השני, וכן הלאה ...
עד היום רווחת הדעה
בציבור, כאילו החיזבאללה גירש אותנו מלבנון.
אלא שמי שגרש אותנו משם, היה העם הלבנוני, באמצעות שליחו החיזבאללה. אם לא הפנמנו עדיין את אחריותנו למעשינו, אין
זאת אלא שיש לזמן לחקירה ראשי ממשלות, שרי ביטחון, רמטכ"לים, אלופי פיקוד
צפון, ראשי אמ"ן ושב"כ, מתאמי פעולות בלבנון, ראשי המערכת המשפטית
ועורכים ראשיים בעיתונות ובתקשורת לדורותיהם.
כל אחד מהם היה שותף להדחקה או לרשע, לאיוולת או לציניות, להתנשאות וזלזול,
למעילה ואו לאי התאמה לתפקידו, אם האמין שדי בכך כי ישראל החליטה, ועל השיעים
בלבנון להסכים ולחיות תחת כיבוש ומשטר צבאי, אם הניח מראש שכיבוש אינו עילה
להתנגדות. אני משוכנע שאם תקום וועדה ממלכתית
ותקרא לציבור לבוא לעזרתה, יצוצו רבים, בעיקר מתוך המערכת הצבאית והביטחונית,
ויבואו מרצונם ומיוזמתם להאיר עוד את עינינו, לשחרר עצמם מהמועקה שלבטח הם נושאים
עמם כל השנים הארוכות האלה.
כדי לעמוד על טיבו של
השקר, לא צריך יותר מאשר לקרוא בעיון את מה שלהלן, להתעלם לרגע ממה ששמעתם ואמרו
לכם כל השנים, להתבונן בעובדות המובאות לפי סדר התרחשותם, ולהצליח להימנע מתחושת
הקבס שאולי תעלה בכם מן הכתוב. ואם
איבדנו כבר את שארית האמון בפוליטיקאים המובילים אותנו, כאן מתעוררת שאלה מפחידה
הרבה יותר. שכן לפחות על פי שהתרחש בדרום
לבנון, מן הסתם עוד יכול מישהו לחשוב שעם מערכת ביטחונית כזאת, כלל איננו זקוקים
לאויבים.
כל האמת על "שקר לבנון" - 1985 ואילך.
2.5.2001 דני שטיינברג dan.s@013net.net
15
שנה רחצנו בשקר ובדם שנשפך, ועדיין אין כפות ידינו נקיות. יותר מאלף הרוגים, אבל עדיין איננו יודעים אם
היה זה למען שלום הגליל, ומדוע ולמה, תמיד בנסיבות ידועות ובסמיכות אירועים מוזרה
נפלו הקטיושות על הגליל. השיעים,
החברים הטובים ביותר שלנו שם, הפכו לאויבינו, ואיננו שואלים אלו הבטחות הפרנו, במה
שיקרנו להם, ומה מקומנו במשחק הדמים הזה...
אין איש שיזכיר את אי ביצוע החלטת הממשלה מינואר 1985 על יציאה
מלבנון, שהתמוסס בנסיבות תמוהות על ידי
מערכת הביטחון, אין גם מי שיכול להסביר
היכן היו הדרגים הממשלתיים כל הזמן הזה, בהניחם למערכת הביטחון להעמיק את הכיבוש
של דרום לבנון, להרוג בבנינו, להביא לחיים מלאי אימה על תושבי הגליל. כיצד קרה שהתקשורת שתקה, כאשר העובדות היו
לפניה, איך נתנה ידה לטשטש ולהבליע מהצופים/קוראים/מאזינים את המידע הרלוונטי
באמת, על אשר מתרחש בדרום לבנון.
"עזוב,
אתה מגזים, אלה מחבלים", אמרה לי פעם
שולמית הר-אבן, ב-1994, כשניסיתי לדבר אתה על לבנון, הסתבר שגם היא נשטפה,
נשבתה במינוח הטוטאלי הזה, אותו דקלמו במקהלה ובהכרה מלאה, שוב ושוב כל אמצעי
התקשורת. חיזבאללה, כמו אש"פ לפניו,
נכרך באסופת "מחבלים" מפלצתית,
ויחד עם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הוצג בדמותם של שדים עם קרניים איראניות הזוממים
להשמידנו. הקונצנזוס חגג בכל עבר
אודות החיילים המגינים בגופם על הגליל, והמדינה כולה דקלמה את התשובות הנכונות,
מטעם. אף פעם לא היה הרגע מתאים להפר
את שתיקת הכבשים. לבנון, "המדינה
השניה שתעשה עמנו שלום", זאת שפתחה את שעריה בפנינו כדי שנסלק משם את
הפלשתינאים, "הגדר הטובה", השיעים הידידותיים שהשליכו אורז על
ראשינו לברכה כשנכנסנו לשם, כל אלה נעלמו ואינם.
משום מה, ללא כל סיבה, בוודאי לא בגללנו, הפכו הלבנונים לאויבינו...
כך
חברו להם יחדיו בהרמוניה הורגת, שלל אינטרסים מאינטרסים שונים, שהסתירו את הסיבות
האמיתיות לירי קטיושות על הגליל, במי אנחנו נלחמים ולמה לעזאזל זה בכלל קורה. הגדלת התקציביים ליישובי הצפון ליד כבוד דפוק
של צה"ל, חסות תומכת ומזינה של גורמי מודיעין, בגיבוי בפועל של מערכת המשפט,
התעלמות מדהימה של התקשורת מהעובדות שהיו למול עיניה, דיווחים על ידי כתבים חסרי
בינה ורצון לדעת, וסגידה לאותן מנטרות שחוקות ("הם ירדפו אחרינו
לגליל", "אין עם מי לדבר" "יש להמשיך ולהכות בתשתיות בעומק
לבנון" "החיילים השומרים על ילדי מנרה" "סכנת הקטיושות"). את הכבוד המפוקפק לטוות סופית את רשת ההסוואה,
לקחו על עצמם פוליטיקאים שלא שאלו דבר,
וגנרלים, גם בדימוס, כדי לעשות את תהילתם מהצפון. כולם טרחו להזהיר שוב ושוב, מפני הורדת מוראל
החיילים, בסכנה אותה יכול להביא תנועת "4 אימהות" לילדי הגליל.
אנחנו
חשבנו, כי צה”ל יכול לצאת מלבנון, מתי שרק ירצה, אם רק נקבל החלטה. במהלך הזה לא היו סיכונים אמיתיים, וצה”ל לא
באמת הגן על הגליל מפני החיזבאללה. אפשר
היה ליזום מהלך, אפשר היה לדבר, לא היינו חייבים לשם כך את סוריה, ואף אחד לא עמד
ולא עומד לרדוף אחרינו לגליל. כך האמנו
וכך צריך היה לקרות. וכשצה”ל
יצא מלבנון, לא רצינו לבוא עכשיו, לאחר מעשה, לדוש ולהוקיע את האשמים באיוולתם,
שהרי האמת כבר בצבצה לה, השכול יימנע מאליו, ושלום הגליל מובטח. איזה תועלת נפיק ממנות נוספות של כאב, אותם
נביא על המשפחות השכולות, אם יידעו שאבדו את יקיריהם שם ללא טעם ותכלית.
אלא
שהחטיפה וההרג לאחרונה של חיילינו בחוות שבעה, תגובת צה”ל כנגד הסורים, התקשורת
הממשיכה לתת בהרחבה פתחון פה לכל שרלטן במדים, להמשיך ולאיים על לבנון, ההמשלה
במדיה את לבנון כג'ונגל שיש להתנהג בו בהתאם ולאמץ את שיטותיו, הטרוניה בדבר
התנהגותם הברברית של החיזבאללה, על שהם
מסרבים להעביר כל מידע על החיילים החטופים והמשך השיסוע בתנועת "4
אימהות", ככזאת שסללה את הדרך לאינתיפאדת אל אקצה, כל אלה ודומיהם, רק
מחזקים את הצורך לבוא דווקא עכשיו, לפתוח את הפצע שותת הדם הזה, ולחשוף את השקר
לכל פרטיו. כי יותר ויותר מתחזק הרושם
שהשקר המתמשך בלבנון, הנו אך ורק בבואת מיקרו למציאות מקרו שקרית ומפלצתית המושלת
בנו, כאן אצלנו, ואם לא נחשוף את פרצופה האמיתי, תאבד ההזמנות האחרונה שלנו, בטרם
נלך עמה כולנו לאבדון.
השיטה
דומה, תמיד אותה שיטה, והיא החירות שלוקחת על עצמה מערכת הביטחון לעשות מה שבא לה,
לא בדיוק בהתאם להנחיות הדרג המדיני. כמו
"ביציאה שלא הייתה", אז ביוני 85, כך גם עתה. למרות ההנחיות של אהוד ברק לדרג הביטחוני, כאלו
שפורסמו בציבור, כי על מערכת הביטחון לעשות הכל, כדי שלא להשאיר כל עילה ותירוץ
ללבנונים, המציאות שהתהוותה בשטח, מיקמה בשליטתנו את חוות שבעה הלבנונית. ולמרות סיומו בפועל, לכאורה מצדנו, של הסכסוך
הזה עם החיזבאללה בדרום לבנון ועם לבנון בכלל, עדיין אנו מחזיקים כ-20 לבנונים
שנחטפו לפני שנים (מלבנון) והובאו אצלנו למשפט בעוון סיוע לאויב (המדינה שהם אזרחיה).
"קילומטר
אחרון עלוב אחד", נוהגים להודות, וטוענים ש"הוא כלל אינו לבנוני אלא
סורי", "אין לו חשיבות צבאית מיוחדת" ו"אסור שהוא ישמש
תקדים", אז נכון שאפשר היה
מסיבות טכניות לטמטם את האו"ם, להוכיח לו כי השטח נכבש במקור כבר ב-67 ולכן
הוא סורי, אלא שאיננו יכולים לשטות בלבנונים שיודעים היטב מה שלהם. אבל לכל הרוחות, אם מוסכם שהשטח הזה אינו
חשוב ביטחונית, למה השארנו אותו אצלנו?
האם לא היינו רשאים לצפות שניקח אחריות על גורלו של הקילומטר האחרון
הזה, בהיבט הנכון, נקבל את ההחלטה המתבקשת מאליה, ניטוש אותו, ונודיע לעולם כולו
(מה שכולם יודעים) שהחזרת חוות שבעה, אינה משמשת תקדים לכלום. לא יהיה דבר בצעד כזה, מלבד דו שיח בוגר,
אחראי, תרבותי ורציונלי, ושימוש מפתיע בשכל ישר.
בכך, נמנע את העילה להתקפות
החיזבאללה בהר דוב > להרג חיילים > להתחממות הגזרה > לתגובה של צה”ל בלבנון > להרג חיילים סוריים > להפגזות על מחנות צה”ל
בצפון > להרג אזרחים בלבנון > להתקפת קטיושות נוראה על כל הגליל... שרשרת אירועים המזינים האחד את האחר, שדומה שכרגע
הנה בלתי נמנעת...
ואם
כבר, ובאותו הגיון, מה הטעם בהחזקתם של אותם "קלפי מיקוח" לבנוניים
המוחזקים אצלנו, בניגוד לכל כללי המשפט האוניברסלי והצדק האנושי
האינטואיטיבי. אפילו בהיבט הביטחוני
לכאורה של סיבת חטיפתם לפני כ-15 שנה, כבר איננו לוחמים בדרום לבנון, אם כך מה יש
להמשיך ולהחזיקם אצלנו, מנותקים ממשפחותיהם, מנועים במשך שנים ארוכות מביקורי הצלב
האדום...
מהם
השיקולים, השיקולים האמיתיים, בצורך להמשיך בהתגרות הזאת? איך אנחנו יכולים להסתכל למשפחות החיילים
החטופים בעיניים, כשאלו זועקים לכל עבר על הברבריות של הלבנונים, על שהם מונעים
מידע וביקורים של הצלב האדום אצל יקיריהם...? מה יש לומר למשפחות החיילים שנהרגו
בחוות שבעה, שאיבדו את התקווה בכלל, אם לא שאנחנו שוב שבויים בפרדוקס מטורף,
שהנו המשך קטלני ומאיים לא פחות מהפרדוקס
של אי הבנת "הסכם ההבנות".
לטובת
כולנו, יש לחקור לתוך שורשיה ומעלליה של מפלצת השקר, זאת שדפקה את יחסינו הטובים
עם לבנון בכלל והשיעים בפרט, שהביאה שכול ויגון לאלפי משפחות בישראל, הרס ואימה
לעשרות אלפי משפחות שיעיות בדרום
לבנון. האינפורמציה שבידי אינה חסויה והיא אפילו הסתובבה חופשי בעיתונות,
למי שידע איך להתבונן, איך להתעלם ממאמץ הטיוח.
מדובר בתקופה של 15 שנה לערך, ולכן השתדלתי לקבץ להלן את האירועים המייצגים
להערכתי את השקר והאיוולת:
היציאה שלא הייתה מלבנון - יוני 1985.
הנסיבות והסיבות שהביאו לירי הקטיושות על הגליל.
ההסלמה עד למבצעי דין וחשבון, ובכלל...
הפרדוקס של אי הבנת "הסכם ההבנות".
(...מה עלול לקרות אם נצא מלבנון, אפילו ללא הסכם – נכתב
ב-1997.)
אולי
בהבאת המידע כולו לעין הציבור, נצליח להתקדם משוכה אחת, בדרך לבלימתו של המנהג
הרצחני הזה, להשאיר תמיד גפרור בוער
בשטח...
ינואר- יוני 1985: יוצאים מלבנון (כאילו...)
כל
אזרח ממוצע ברחוב, שהיה נשאל על כך ב-11 ליוני 1985, היה יודע לומר:
"צה"ל יצא אתמול מלבנון...".
די היה להקשיב לרדיו, לראות טלוויזיה, להתבונן בכותרות הענק בעיתונים ("שלום
לך ארץ אוכלת יושביה" זעקו הכותרות).
זאת לא הייתה הפתעה כלל וכלל, סך הכל מימוש ידוע מראש של החלטת ממשלת ישראל
מיום 14.1.85, ברוב של
16:6 על "היערכות חדשה של צה"ל לאורך הגבול הבינלאומי".
זאת
ההזדמנות, לכל מי שתמה מתי והכיצד זה החמיץ את רגע חזרת צה”ל ללבנון... הנה
התשובה: צה”ל מעולם לא יצא מלבנון.
כדאי
מאוד לשים דגש ולהתעכב על מה שקרה אז, בין ינואר ליוני 1985, שכן אם צריך להניח
את האצבע על נקודת זמן קריטית, בה בגדנו בשיעים, וקצרנו את שנאתם אלינו, חברינו
הטובים ביותר שם, שם התחיל מסע האיוולת, הטיוח וההסתרה, זה היה הרגע. צה"ל מסמס את החלטת הממשלה, כבש את
דרום לבנון, השתלט על העם השיעי, הפך אותו
לאויבנו והמשיך לנפנף בסכנה לשלום הגליל.
כמה שנים קודם, השיעים קבלו בברכה את כניסתנו לשם, בגלל האינטרס המשותף
לגרש משם את אש"פ. אבל עכשיו לא
רצינו לצאת. הרי היינו חברים.
ממעקב
אחר האירועים ובעיקר מההדלפות שהגיעו לתקשורת, בתקופה שעד יוני 1985, אין ספק
שהחלטת הממשלה על יציאה מלאה מלבנון, נתקלה בתגובה בולטת של אי שביעות רצון במערכת
הביטחונית. היו לה שישה חודשים לתמרן את
הביצוע כך, שמהותה של ההחלטה עוקרה מכל תוכן אמיתי. וכאשר מומשה ההחלטה, ב-10 ליוני 85, שום
דבר מהלחץ המתמשך של דעת הקהל, ההפגנות ההמוניות, והמניעים שדחפו לקבלת ההחלטה על
יציאה מלאה מלבנון (שמעון פרס, ראש הממשלה אז, למחרת החלטת הממשלה: "הפכנו את
לבנון לשיעית, וככל שנישאר שם, כך יגבר התהליך"), כל אלו וכאילו נשכחו.
איך
זה התחיל? רמז ראשון לרעיונות אחרים
המסתובבים עדיין במערכת הביטחון יצא כאשר "קצין בכיר" (מעריב-4.2.85)
הבהיר את עמדתו בדרך שבה צריך לטפל בשיעים בצפון.
"נמשכת היד הקשה נגד השיעים..., פעולות צה”ל מפילות אימה על
השיעים..., עוד כאלה פעולות, ולא יהיו פיגועים..., השיטה הנדרשת הנה כיתור כפרים
שיעים, עוצר וגירוש". דיבור קצת
מפתיע למי שמתכנן לצאת בלאו הכי, לפי שלבי נסיגה ידועים....
עוד
חודש, ואנחנו כבר במרץ 85, הציבור עדיין אינו יודע, אבל במערכת הביטחון כבר
קנתה לה אחיזה התזה, שמה שלא יהיה, יש
לקבוע רצועת ביטחון בלבנון. אי אפשר להבין אחרת את דבריו של קצין בכיר אחר,
הפעם מחסידי האסכולה של ההחלטה כלשונה, שניסה להעיר את התקשורת: (מעריב-17.3.85) "רצועת הביטחון הנה מס שפתיים להרגיע
את הליכוד...", ובידיעות אחרונות: "לרצועת הביטחון ערך פסיכולוגי בלבד,
להרגיע את תושבי הצפון".
פיגוע
מכונית תופת (10.3.85) בשער עגל שליד מטולה, (12 הרוגים ו-20 פצועים), וממערכת הביטחון יצאה ההבטחה ש"תהליך
הפינוי יזורז" (חדשות – 3 לאפריל), אלא שההבטחה הזאת כנראה שלא נשמעה
משכנעת, במיוחד למי שראו את הדברים מקרוב.
שימו לב לדו-שיח ספונטני ומרתק בועדת החוץ והביטחון (ידיעות
אחרונות-10.4.85):
ויקטור שם-טוב: "ישנם סימנים על שינויים בהחלטה..., אני
חושש שמה שסוכם לא יתבצע".
עוזי
לנדאו (כן, כן, אותו עוזי): "גם אני
הבנתי כמו שם-טוב, את החלטת הממשלה".
הרגיע
את כולם אמנון לין, יו"ר תת-הועדה
לעניין לבנון: "...צה”ל ייסוג לגבול
הבינלאומי!".
ואז
זה קרה. לאחר ישיבת הממשלה ב-17.4.85, בה
הציגה מערכת הביטחון את תוכניותיה באשר לשלב הסופי של הנסיגה, דיווח ידיעות
אחרונות כך: "רוב השרים תומכים בתכנית רבין (שר הביטחון), לפיה אין צה”ל
ברצועת הביטחון, מקסימום גיבוי".
רוח ההחלטה עדיין הייתה חיובית לכאורה, אלא שהמוקש כבר הונח. בתקשורת ובציבור דממה. אין מי שיתרגם למילים ברורות: אם צד"ל לא מפורק > צריך לתחום את
מיקומו בשטח > לספק לו אמצעים וסמכויות > למתוח קו גבול ולקבוע אזור חיץ
> לנתק את הדרום השיעי מצפונו > להפנות את צד"ל (שנועד במקורו להילחם
בסונים הפלשתינאים) לשלוט בעמו > צה”ל נותן את הגיבוי > שב"כ ואמצעים
דומים > לכבוש את דרום לבנון. והרי
ההחלטה לצאת מלבנון נועדה כדי למנוע את המשך שליטתנו בשטח, סיבת הפיגועים...
ערכן
של הידיעות שהופיעו בעיתונים בהמשך, נראה פתטי למדי. ידיעות-30.4.85 יום לאחר ביצוע השלב שלפני
האחרון בנסיגה: "שירים ובלונים", תמונות וכתבות המתארות את שמחתם של
החיילים ("שאינם מחזירים נפנוף לילדים השיעים"), וגם הבטחה חגיגית: "צה”ל
ברצועת הביטחון בגזרה של 8-15 ק"מ עד תחילת יוני, ואז ישובו הכוחות לגבול
הבינלאומי".
בבוקר
ה-11 ליוני 1985 הייתה כאמור החגיגה התקשורתית מושלמת. "יצאנו מלבנון" ליד כתבות שטח גדולות. אלא שגם (ובעיקר), נמרחו כותרות הענק אודות
זוועת "אסון הבונים" (התנגשות הרכבת באוטובוס התלמידים מפתח
תקווה). אולי בגלל גודש האינפורמציה הזה,
התעלמה התקשורת הישראלית מהמשמעות של האזהרה הלבנונית שניתנה מיד באותו לילה. קטיושות נחתו על מושב שומרה, ודובר משרד החוץ הלבנוני הודיע כי
"ישראל משקרת. לא פונו כל החיילים
מלבנון".
...אם
זה מוסיף משהו להבנת אי ההבנה לטרגדיה שעמדה בפתחנו, הרי דבריו של יוסי ביילין, מי
שהיה אז מזכיר הממשלה: "אמרו לנו שיישארו רק כ-120 חיילים..., ממה ששמעתי בפרוזדורים, העיכוב הקטן הזה בהשלמת הנסיגה, צריך היה
להימשך מספר חודשים בלבד, פשוט לא סיימו לחנוך את צד"ל בשטח".
ובאותו זמן וגם קצת לפניו - בצד השיעי
אש"פ
ולוחמיו כבר גורשו מזמן ללוב ולתוניס, ואם עוד נותרו אי אלו שרידים של חוואטמה
ואנשיו בסוריה הם לא היוו עלינו איום של ממש.
השיעים הפכו לגורם המכריע והקובע בכל השטח שמדרום לדרוזים, ודחיקת הארגונים
הפלשתינאים מלבנון, תאמה את האינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שלהם. בכפוף להחלטת האו"ם 425, הם ציפו שנצא
משם לגמרי, שהרי נפטרנו מהבעיה הפלשתינאית בדרום לבנון, ומשימת המלחמה שלנו שם
הושלמה. נבייה ברי, מנהיג עאמל,
בהתבטאויותיו הפומביות, ביטא את התקווה והאמונה שישראל תצא מלבנון כדבריה, ובודאי
שלא תשאיר בשטח את צד"ל.
האם
אפשר היה לחזות ובקלות את אשר יתרחש, אם לא נצא מלבנון? תשפטו לבד. המסרים השיעים שהועברו בכל דרך לישראל, עוד
לפני יוני 85, היו חד משמעיים, ומי שהיה אמור להתייחס אליהם היה שקוע בשינה
עמוקה ואו בזלזול עמוק למה שאמרו, חזרו ואמרו השיעים. ניתן היה לחוש את עצמת ההתנגדות להישארותנו
בלבנון, בכל שכבות העם. בראיון ליוסף
וולטר (מעריב 24.4.85), צוטט ילד שיעי כבן 10 האומר: "כל זמן שאתם כאן,
אעשה הכל כדי לפגוע בכם". ב-30
לאפריל התפרסמה ידיעה שציטטה את המטיפים השיעים בדרשות יום שישי האחרון
"המטרה – שחרור כל לבנון".
אלא שישראל תרמה להרגעה הכוללת והדליפה לעיתונות ידיעה שמשמעותה ברורה
מאוד באשר לשיתוף הפעולה ולתאום ההבנות עם השיעים. "מקורות צה”ליים מקווים כי נבייה ברי
יילחם בפלשתינאים – אם נותרו כאלה שיש לטפל בהם".
יעקב
ארז, בכתבה ששלח מניו יורק למעריב, ואשר התפרסמה ב-20.5.85, עקב כנראה במדויק אחר
ציפיות השיעים, אולי גם חשב שיש צורך להבהיר שאנחנו ברגע האחרון והקריטי ממש: "יש
דמיון בין לבנון לוויטנאם..., התקשורת מסתירה את השינוי שחל בשטח..., אי אפשר
להדביר מרי אזרחי של אנשים על שטחם".
ככל
שהתקרב מועד הנסיגה הסופי, כך השתדל נביה ברי, מנהיג אמל, למצוא חן בעיני ישראל, להרגיענו, שגם לאחר
הנסיגה יהיה הדרום בידיים שיעיות בטוחות וידידותיות. שהרי סיבת הכניסה ללבנון ב-1982, ארגון
אש"פ וסכנת הגליל, כל אלה חלפו ועברו מן העולם.
הנה
ציטוטים נבחרים מכל מה שאמר מנהיג עאמל באותה תקופה. כדאי לקרוא, לחזור ולקרוא, את מברקי התמיכה
שנשלחו אליו מטעם כוהני הדת והמנהיגים השיעיים בדרום ב-23.5.85, מעודדים אותו "על החלטתו לגמור חשבון
ולעשות סדר עם הפלשתינאים בבירות, צור וצידון..., אנו סומכים על החלטתכם שהמחבלים
הפלשתינאים לא ישובו עוד להרוס את ערינו וכפרינו".
מעריב
27.5.85: נבייה ברי: "מטרתנו לזרוק את המחבלים לים. עאמל התחייבה כלפי 700 אלף שיעים בדרום לגרש
את צה”ל מלבנון. כמו כן, תחוסל הנוכחות
הפלשתינאית". יותר טוב מזה? ואכן, בשבוע שלאחר מכן התקבלו דיווחים שוטפים
מלבנון על לחימה של השיעים בפלשתינאים שנותרו במחנות, וכך נמשך פירוק הנשק כמה
ימים, עד לביסוס אחיזתו ושליטתו של עאמל באזור.
ב-9
ליוני, 24 שעות לפני שעת השין ליציאת צה”ל מלבנון, וכמי שסיים לבצע את חובותיו
לישראל, עוד הזכיר נביה ברי את הדרישה והציפייה השיעית הבלתי מתפשרת, ל"פירוק
טוטלי של צד"ל, וליציאת גנרל לאחד מג'זין".
ציפיות
ומעשים לחוד. עאמל ביצע אמנם את שארית
העבודה, בדיוק כפי שישראל ביקשה, אלא שכאן היו תוכניות הנסיגה (כאילו)
סגורות. לאחד יישאר במובלעת ג'זין, קו
רצועת הביטחון שורטט במפה, צה”ל לא ייצא. מה
היו סיבותיה של מערכת הביטחון? גם אנחנו רוצים לדעת. בכל אופן, ההונאה הגדולה התבררה ללבנונים
למחרת, וההמשך ידוע. מי שמאמין באותות
משמיים, יאמר שחוץ מהקטיושות שנחתו בלילה על שומרה, גם אסון הבונים שהתרחש ביום
ההוא, היה אות אזהרה משמים על הרשע והאיוולת גם יחד. כבשנו במעשה רמייה, זלזול, כוחניות ורשע גם
יחד את העם השיעי בדרום לבנון, אלו שהזמינו אותנו להיכנס ללבנון בברכתם.
לקחנו
על עצמנו את תפקיד האלוהים של האזור, ובגלל זה יאבדו עוד מאות משפחות את
האלוהים.
השנים הראשונות של הכיבוש - עוד מעט תתחיל התופת - ובארץ דממה.
יוני
85, ברחנו מהתופת הדרוזית/שיעית בצפון, ונסוגונו למקום משכנם של השיעים תומכי
ארגון עאמל, ידידינו מכבר השנים, אלו שבשתיקה אפשרו את כניסתנו ללבנון. שם, ב"רצועת הביטחון" במה שיהפוך
עוד מעט מלכודת מוות לצה"ל, הרגשנו טוב עוד ממבצע ליטאני. האוכלוסייה הייתה אוהדת לכאורה, היה לנו את
צד"ל, והכל היה יופי בחסות הכינויים הממיתים האלה. אף אחד כבר לא זכר בדיוק את החלטת הממשלה. הציבור לא ידע שאנחנו בלבנון.
חמש
שנים שקטות יחסית (למעט שני פיגועים בסתיו 88, שנשכחו מיד), תרמו לחיזוק הקונספציה
הביטחונית של רצועת הביטחון, שלכאורה הוכיחה את עצמה. את הגדר לא היה מי שרצה לתקוף, אבל בסדרות
החינוך הצה”ליות ידעו איך לדקלם לחיילים את "שלום הגליל". אלא שהנוכחות הישראלית בדרום לבנון, הייתה
הפעם שונה בתכלית, שום זכר לידידות המופלאה ההיא עם השיעים, כמו אז, בשנים שבין מבצע ליטאני ומלחמת שלום
הגליל. החיץ שנמתח בין השיעים שמדרום,
לבין אחיהם שמצפון לרצועת הביטחון, היה הפעם קשיח וקפדני, ושלא כבעבר, הופנה
צד"ל, בסיוע השב"כ הישראלי, כנגד כל ניסיון התנגדות שיעי לנוכחותנו
בדרום.
כדי
לחסום כל מעשי התנגדות לנוכחותנו בדרום, חיזק צה”ל את אחיזתו בשטח והגביר את
השמירה על המעברים, כאשר צד"ל הפך למטרטר האוכלוסייה המקומית. ידיעות על גיוסים בכוח של מורים, מתוך בתי
ספרם לשורות צד"ל, מעצרים ורמיסת זכויות אדם התפרסמו שוב ושוב בעיתונות
העולמית, בעיקר הסקנדינבית, שגינו את התנהגות השב"כ בדרום לבנון. לכל אלה חבר צה”ל בסגרים שהטיל מעת לעת ובלית
ברירה על הגשרים, ודפק את כלכלת הדרום.
וכך,
כשאנחנו בשטח כדי להגן מפלשתינאים שאין כבר, וכשארגון עאמל עדיין לא החליט מה הוא
עושה כנגד הכיבוש הישראלי, כבר פעל מצפון לרצועת הביטחון ארגון שיעי חדש בשם
"חיזבאללה", גוף לבנוני שתקף את האימפוטנציה של נביה ברי, ושם לו מטרה
צבאית אחת ויחידה: שחרור דרום
לבנון.
לראשונה,
חטפנו מהם באפריל 83, כשמכונית תופת התפוצצה ליד מפקדת צה”ל בצור (30 הרוגים ו-29
פצועים). פעם שניה הייתה במרץ 85, שוב מכונית תופת, הפעם ליד שער עגל - 12 הרוגים,
20 פצועים. אלא שלנוכח אי יציאת צה”ל
מלבנון, נשלחו אנשיו, לאיראן, ללמוד כיצד להילחם. למרבה האירוניה, מה שלימדו אותם שם, היה
ממיטב תורות הלחימה הצה”ליות, אותה הנחיל צה”ל לצבא האיראני בתקופת שלטון השאח.
בינתיים
פעל השב"כ בדרום, לסכל כל התנגדות לכיבוש, להשתיק כל תסיסה בעודה באיבה. על פי יוסף אלגזי (הארץ-11 ביולי 97),
"...כלואים בישראל 21 עצירים לבנונים שהובאו בחשאי לישראל. רובם היו נערים בזמן מעצרם, חלקם עצורים זמן
רב על אף שלא הועמדו למשפט, ולא שוחררו, גם לאחר שריצו את מלוא תקופות המאסר
שנגזרו עליהם בבתי דין צבאיים. רבים מהם
לא פגשו במשך כל תקופת מעצרם את משפחותיהם...". דוגמאות מייצגות:
"אחמד
מוחמד טאלב. נעצר ב-18.12.87 על ידי
הכוחות הלבנוניים בספינתו גרדניה שעגנה בנמל
בירות. במאי 90 הועבר בחשאי לישראל. עצור
ללא משפט".
"חסאן
סדר אל-דין חיג'אזי. נעצר בגיל 16
ב-1.9.86. למרות שרגלו השבורה הייתה
נתונה בגבס, הוא אולץ באל-חיאם (כלא בדרום לבנון) לעמוד על רגליו, אחר כך הוא
הועבר לישראל. בית דין צבאי דן אותו
לשלוש שנות מאסר (בעוון סיוע לאויב), אך לא שוחרר בתום ריצוי עונשו".
"כמאל
מוחמד ריזק. נעצר בגיל 16 ב-1.9.86. תחילה היה עצור באל-חיאם, אחרי כן הועבר למעצר
בישראל. התלונן על עינויים. נידון ל-3 שנות מאסר, אך לא שוחרר בתום ריצוי עונשו".
"...בתגובה
מסרה דוברת שירות בתי הסוהר: העצורים הלבנונים המוחזקים בשירות בתי הסוהר עצורים
על פי צו מנהלי חוקי, וזוכים לכל הזכויות שבתקנות".
והרשימה
ארוכה. הם נתפסו בדרך לגרמניה, או
לארצות הברית. בביתם באישון לילה,
בצעידתם ברחובות עריהם. צד"ל,
השב"כ או הקומנדו, כולם עסקו במלאכה, להביא את הסדר לדרום לבנון. לדכא כל מהומה והתארגנות. ילדים שנולדו אל הכיבוש, נלקחו מביתם למאסר
עולם בפועל. איך אפשר היה ומי נתן את
ההכשר? בהתאם לתקדימים המשפטיים שאפשרו לחימה ב"מחבלים פלשתינאים" בכל
מקום בעולם, כך גם כאן, ברגע שלוחמי החיזבאללה הוגדרו כ"מחבלים", ניתן
היה להתייחס לכל מי שסייע להם, אפילו אם הוא לבנוני ופועל בלבנון, כטרוריסט. הדיווחים על המעצרים לא הובאו לידיעת הציבור,
כאן המשכנו לקבל דיווחים בתקשורת על
"גדר טובה" ו"אוכלוסייה אוהדת".
קהות
חושים, קיבעון מחשבתי, דוקטרינות ביטחוניות מטומטמות, טיפשות, רוע או התנשאות
כוחנית? תבחרו או שתגדירו לבד, אבל אין בכלל ספק שהמערכת הביטחונית והפוליטית
התעלמה, ממש עצמה את עיניה, לנוכח הגורם האחד והיחיד ללחימת השיעים בנו, והוא הכיבוש שלנו בלבנון.
רמז
ראשון למה שעמד להתרחש קיבלנו בשני פיגועים בתוך חודשיים. 19.8.88-2 פצועים ליד גשר חרדאללה, 19.10.88 -
8 הרוגים ו-7 פצועים בפיצוץ מכונית תופת ליד שער פטמה. בתקשורת הישראלית הופיע מונח חדש ישן,
חיזבאללה, שהוצג מיד כזן חדש של מטורפים אסלאמיים שהגיעו מאיראן, הוכחה נוספת לרעות
הניחתות עלינו ללא סיבה. איפה אנחנו
בתמונה ומה חלקנו ביצירת הטיפוס הלבנוני החדש, השאלה הזאת לא עמדה לדיון כלל. אנחנו?
הרי מזמן כבר יצאנו מלבנון.
(ביוני
82, היה זה ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל באנגליה, שהיווה בשביל ישראל עילה
(מפוקפקת אמנם) להפרת הסכם הפסקת האש שנחתם בינינו לבין אש"פ, ואשר החזיק עד
אז מעמד כעשרה חודשים. צה”ל כתגובה
לניסיון ההתנקשות הפגיז מיידית וללא הפסקה את מחנות אש"ף בלבנון. לאחר יממה שבה נהרגו אזרחים במחנות, פתח אשף
בירי קטיושות על הגליל. התוצאה: דעת הקהל
הכשירה את צה”ל להיכנס ללבנון למען "שלום הגליל"). תרגיל שהצליח לא שוכחים?
"אם
נצא מלבנון ירדוף אחרינו החיזבאללה לתוך הגליל!". זוהי אחת האזהרות שהיו פופולריות כל כך אצל
מתנגדי היציאה מלבנון, למרות שאף חוליה שיעית לא תקפה את הגדר, אפילו לא ניסתה
מעולם.
דוגמה
פנטסטית לקישור שלא מן העניין לפעילות החיזבאללה בלבנון לבין הדאגה לשלום הגליל, ניתן למצוא בדיווחי גלי
צה”ל בתוך ומיד לאחר סיומו של אירוע קשה ברצועת הביטחון, אבל קרוב מאוד לגדר. לאחר מארב קטלני, שהניח החיזבאללה לשיירה
מנהלתית של צה”ל, בתוך לבנון (6.4.92), דיווח השדר הנרגש ברדיו כי "אורותיה
של מנרה נצצו מקרוב", אחר כך התפנה להתעניין אצל אלוף הפיקוד איציק
מרדכי, "אם היו ברשות המחבלים אמצעים לפיגוע מיקוח...?".
שוב,
אם מחפשים את השקר, הנה הוא כאן. שוב מכוונת דעת
הקהל לאיום חוזר על שלום הגליל.
ההיתקלות
הזאת התרחשה כחודשיים בלבד לאחר חיסול מוסאווי מנהיג החיזבאללה, והלם התקפת
הקטיושות שחטף הגליל כתגובה, עדיין היה בתודעה הציבורית, וכרגיל התחבר באופן ישיר
לשלומו של הגליל. אוטומטית גם כאן,
שני ההרוגים וחמשת החיילים הפצועים בהיתקלות, נתפסו כאילו הצליחו לסכל את הסכנה
לשלום ילדי מנרה.
צה”ל
כלל לא ציפה לחיזבאללה בסביבה שהוגדרה בציבור כאוהדת, ובודאי שלא לשיטת לחימת
גרילה שכזאת. מארב החיזבאללה המתין
שעות בשטח בתוך אחד המבנים בשולי הכפר, ופעל כנגד השיירה הצה”לית כשזו הגיעה,
ובתוך לבנון. לאחר שעות של לחימה,
כאשר הכל הסתיים, והחוליה חוסלה, הסתערו כאמור הכתבים על אלוף הפיקוד, במטרה לברר אילו
אמצעים ל"פיגוע מיקוח" (אביבים, מעלות...) נשאו אתם
"המחבלים". וכי איזו מטרה
יכולה להיות לחיזבאללה, אם לא בתי הילדים במנרה...? כדאי להגיע להקלטות השמורות בודאי בגלי צה”ל,
כדי להאזין איך נפתרה הדילמה במהירות.
מכיוון שדווח כי בבניין ששימש את המחבלים לביצוע המארב, התגוררה משפחה
לבנונית, אפשר היה להציג בתקשורת את העובדות כפשוטן, אלא שאז היינו מבינים כי
תמיכת התושבים נתונה לחיזבאללה וללחימתו בחיילי צה"ל הנמצאים על אדמת לבנון,
אלא שהתקשורת הישראלית, כמוצאת שלל רב, נאחזה בתשובתו של אלוף הפיקוד, התנפלה
באהדה על הממצא החדש הזה, והקבילה את גורלה של המשפחה שנחרץ בקרב, שהקריבה עצמה
לטובת ילדי מנרה שניצלו, כדוגמא לסבל האוכלוסייה האוהדת אותנו ברצועת הביטחון, אל
מול מספר "מחבלים" מופרעים המנסים להפר את חדוות חיי התושבים שם. כיבוש? אף אחד לא הזכיר את המילה? הרי הכל התרחש ליד "הגדר הטובה"...
(בתגובה
דיפלומטית אוטומטית, הצהיר ארנס כי "מטרת המחבלים הנה לחבל בשיחות השלום
בוושינגטון..." ואילו "צה”ל עצר עשרים ושבעה תושבים לבנוניים, בתוכם
גם אנשי צד'ל , והעבירם למחנה אנצאר").
העיתונות
אמנם דיווחה על הודעות החיזבאללה (כותרת): "לא נפסיק את ההתנגדות", אבל
צריך היה להרחיק לכת לידיעה פנימה, ולמצוא בהמשך (בקטן): "עד שתיסוג ישראל
מלבנון", וזה הרי עושה את העניין אחר לגמרי. אל המציאות הזאת נכנס ריטואל הקטיושות.
עיקרו
של זה פשוט. בכל מקרה, בין אם לאחר סדרת
אירועים קשים שהביאו למספר רב של נפגעים מחיילי צה”ל בלבנון בהיתקלויות עם לוחמי
החיזבאללה, ולפעמים לאחר פיגוע חבלני בתוך ישראל, ללא כל קשר ללבנון, הופנתה
התגובה כנגד לבנון, בעומק שטחה, וכאשר הגיעו הקטיושות כתגובה אוטומטית, הופנה זעם
הציבור כנגד לבנון ולהתגייסות למען הגליל הסובל.
מן הסתם, מייד נדונו בתקשורת הצעדים הנוספים (הצבאיים) שיש לנקוט (בתוך
לבנון) כדי להביא את השקט לגליל. ארנס, שר
הביטחון דאז: "מתקשה למצוא הסבר לפעילות החיזבאללה, אולי הם מנסים לחבל
בשיחות השלום...". הדיון הציבורי
נסב ועסק במסובב במקום בסובב.
כל
ריטואל קטיושות דמה למשנהו. בהמשך יהיה זה
"דין וחשבון", אחר כך "ענבי זעם" ואחרים. אלא שאחריותנו
הכוללת הייתה תמיד שלמה, ואת סכנת הקטיושות על הגליל אנחנו הבאנו. לא היינו צריכים למנוע את הסכנה לתושבי
הגליל, שכן החיזבאללה מעולם לא ניסה לחדור אל הגליל. אלא שמידע כזה אסור היה להעביר לציבור. צריך היה כנראה לשמור על התזה המקובלת, כאילו
פעילות צה”ל בלבנון, היא המונעת חדירות אל הגליל, ואם לפעמים זה לא הולך, ואיננו
מונעים את ירי הקטיושות, אך סימן הוא שיש להגביר את פעילותנו הצבאית בדרום לבנון.
הנה
לפניכם רצף האירועים החל מליל ה-15
לפברואר 1992.
(בעיקרון,
כל סדרת אירועים אחרת שהייתי בוחר בה, הייתה עונה למאפיינים של הרצף הזה, שהיה בו
כל מה שצריך להטעיה טוטלית של דעת הציבור, להסטת הויכוח למקום הרצוי למערכת
הביטחונית).
כבר
כמה חודשים אז, היה החיזבאללה בפעילות מוגברת יותר ויותר ברצועת הביטחון. באוקטובר 91 כבר היה איציק מרדכי אלוף הפיקוד,
וקבלת הפנים שלה זכה מידי החיזבאללה, הייתה מטען צד בתחילת החודש, ושלושה חיילי
צה”ל נהרגו. ב-29 לחודש, שוב תקרית, ואז
נפצעו חמישה חיילים מצפון לבירנית מירי של החיזבאללה. בצה"ל הוטרדו מאוד ותגובתו של קצין בכיר
מפיקוד צפון הייתה הגיונית לנוכח השינוי שחל בשטח: "החיזבאללה מתרבים כמו נמלים". בסטטיסטיקה היבשה נרשם אז גידול תלול בעקומת
האירועים בדרום לבנון, ועד לסוף השנה
נספרו 52 ניסיונות שכאלה. בצה"ל
הובעה דאגה כנגד העמקת אחיזתו של החיזבאללה בדרום, במקביל לגלי התמיכה שלהם זכה
מהאוכלוסייה המקומית. פתאום היה קשה
לנוע בצירים, ערים וכפרים ידידותיים לכאורה, הפכו עוינים, תופעת העריקות
מצד"ל תפסה תאוצה, ופעילות צה”ל הפכה למתגוננת ומסתגרת במוצבים. החיזבאללה הקפיד שלא לתקוף מעבר לגדר.
במציאות
הזאת חוסל מוסאווי, מנהיג החיזבאללה.
ב-16.2.92, ירדו מסוקי האפאצ'י על מכוניתו בכביש בירות דמשק. שבועיים קודם, מוסאווי תואר על ידי
האינדיפנדנט והדיילי אקספרס כ"פרגמטי ומתון", "הראשון שהעלה
הצעות לחילופי שבויים" (רון ארד?).
אי אפשר להתעלם מהסמיכות של פעולת החיסול, לאשר התרחש יום קודם לכן
ברמות מנשה.
כי
בלילה הקודם, התרחשה זוועת "ליל הקלשונים ברמות מנשה", בו טבחה חוליה
פלשתינאית בשישה חיילי נחל (בעיקר עולים חדשים מרוסיה), בתוך מאהל פרוץ לכל עבר
ליד הכביש.
כותרות
העיתונים זעקו את הכאב, ההלם, ההפתעה והביזיון...
בעיקר עלו השאלות על תפקוד הפיקוד.
האלוף להזכירכם היה איציק מרדכי.
אלא שהביקורת שהוטחה במערכת הצבאית נמשכה בדרך פלא יום אחד בלבד. 24 שעות בלבד אחר כך, התחלפו הכותרות
בעיתונים. לאחר שמוסאווי, אשתו ובנו
הקטן, ועוד שבעה משומרי ראשו נהרגו, עם ישראל התעורר לשירי הלל ושבח לצה"ל
בכלל ולפיקוד צפון בפרט. יום אתמול כאילו
לא היה, צה”ל הזריז והמתוחכם ביצע פעולת מנע, שילם ונקם באויב, והאשמים באו על
עונשם.
לא
קשור אתם אומרים? אז שימו לב לעיתונים.
אביעזר
גולן במאמר מערכת של ידיעות אחרונות: "סופו של צורר! אחראי לניסיונות
החדירה לישראל!" (צורר? ניסיונות
חדירה?)
אהוד
ברק חובר אל מסע האיוולת (כורך את אויבנו בחבילה אחת): "נרדוף את כולם! נשיג את מנהיגי החמאס,
הג'האד האיסלמי והחיזבאללה, בכל מקום שיהיו. בעזה, יהודה ושומרון ובלבנון".
רון
בן ישי: "לא צפוי פיגוע", ובתוך 48 שעות הגיעו הקטיושות אל הגליל. צה”ל בתגובה תגבר את הכוחות בלבנון, הפגיז כל
הלילה מעבר לקו הסגול, ובפיקוד צפון דרשו לפנות כפרים שיעים. ואם לא די בכך, הודיע ארנס, שר הביטחון, כי
"אם אצלנו לא יהיה שקט, לשיעים בלבנון יהיה לא נעים" (מטבע לשון שארנס
חזר ונפנף בה בהמשך פעמים רבות. גם
כאשר יתרחשו האירועים כולם ברצועת הביטחון, הוא טרח לחזור ולהזהיר את השיעים כי
"אם אצלנו לא יהיה שקט...", בכך הרחיק את גבולות ישראל עד לקצה הרחוק של
רצועת הביטחון). מוסאווי לא הוזכר
יותר. אין סובב ומסובב.
יום
נוסף עבר ושוב ירדו מטחי קטיושות על הגליל, ללמדנו שאם החיזבאללה רוצה, הוא גם
יכול. אבל רון בן ישי, כמתנצל על
השגיאה בהערכותיו מאתמול, פירש בידיעות
אחרונות קצת אחרת את מטרות הלחימה של החיזבאללה: "תמיד תהיה חוליה שתצליח
לחדור ולהפעיל קטיושה...". הציבור
התגייס בדאגה לשלום הגליל, בגלל האיום הנורא מצפון.
צדיק
יחיד בסדום, גבי בשן בעיתון "חדשות", ניסה לעצור את ההסלמה ("חידוש
ריטואל השקר: קטיושות < אפאצ'י < הביזיון
ברמות מנשה", והכל ערב בחירות").
גם נסראללה, המנהיג החדש של החיזבאללה הבהיר שוב את כוונות ארגונו ("ישראל
חופרת את קברה בלבנון. לא ננטוש את ההתנגדות"), וההמשך כרגיל אצלנו באותיות
קטנות, "עד שצה”ל ייסוג מלבנון".
ההתדרדרות
נמשכה, וכוח משולב טנקים ורגלים, יצא לחפש ולפגוע ב"מטרות מחבלים"
מצפון לרצועת הביטחון. בגלל פגיעה באזרחים
לבנונים נוספים, במה שנתפס אצל החיזבאללה כשינוי טוטאלי של ההבנות הבלתי מוסכמות,
על פיהן הלחימה הנה ברצועת הביטחון בלבד (לימים יעוגן בהסכם ההבנות), נחתו ב-21.2.92 תשעה מטחי קטיושות נוספים על הגליל,
וילדה קטנה נהרגה במושב גרנות.
המדינה
הייתה בהלם למען הגליל. יומיים לאחר מכן
פורסמה אמנם תגובתם של אסאד ורפסנג'אני המנסה להבהיר את ההקשרים ("נפסיק
לספק לישראל תירוצים שאתם היא מוליכה שולל את דעת הקהל בעולם.
די עם הקטיושות"), אבל לא היה בנמצא פרשן שיתייחס. אסור היה להטיל ספק בקונספציה.
וכדי
להשלים את אשר הבאנו על עצמנו, ללא כל צורך והיגיון בחיסול מוסאווי, נהרג אהוד סדן
ב-8.3.92, ששימש כאיש ביטחון בשגרירות באנקרה בפיצוץ מכוניתו, וב-18.3.92
הלכה גם השגרירות בבואנוס- איירס (19
הרוגים, כ-250 פצועים). החיזבאללה לקח
הכל על אחריותו: "הבטחנו וקיימנו".
מערכת הביטחון והתקשורת בארץ "סירבו" לקבל את הודעת החיזבאללה,
לקשר סיבה לתוצאותיה...
חישוב
הנזקים הטוטלי לאחר חיסול מוסאווי, מרפא לאגו הצה”לי על "ליל
הקלשונים", היה בלתי ניתן לשיעור, אלא שצה”ל המשיך בהזרמת תגבורות
ללבנון. עוד טנקים, עוד סוללות ארטילריה, עוד מוצבים. במצב הזה לא היה מי שהאזין להודעה ראשונה
מסוגה מממשלת לבנון. ב-31.3.92 הכריז שר
ההגנה הלבנוני כי "יש הכנות להכנסת צבא לבנון אם ישראל תבצע את החלטה
425". גם ההודעה הזאת נפלה על
אוזניים ערלות, ישראל לא הגיבה, שהרי לבנון מבחינתנו לא נחשבה כלל למדינה, אנחנו
בוודאי לא כבשנו בה דבר, ללחימה בנו בלבנון אין כל סיבה, יש להמשיך לספר לחיילים
שהם שומרים על שלום הגליל.
"אנו בפתחה של תקופה
חדשה" (איציק מרדכי, אלוף פיקוד צפון - 13.7.93).
ואכן
תקופה חדשה בפתח, נוראה יותר מקודמותיה. חיסול
מוסאווי וכל מה שהתרחש לאחריו, רק הגביר את הלחץ במערכת הצבאית, ולא תרם במאומה
לאיזה שהוא ויכוח ציבורי שיתפתח וידון בשאלה הבסיסית, והיא מה אנחנו עושים לעזאזל
בלבנון? איציק מרדכי כאלוף הפיקוד, דחף
שוב ושוב לעימותים עם החיזבאללה, ניצנים של תחילת ויכוח בצבא בצבצו ודלפו החוצה
(בכיר בפיקוד: "איציק טועה. ההתקפה על בתי הפעילים היא הגורם
להסלמה"). הדעות כאלה הושתקו,
וודאי שלא היה זה איציק מרדכי כאלוף הפיקוד, שיקום ויסביר בתוך המערכת מה באמת
קורה בלבנון, יספר על האהדה השלמה והמוחלטת בה מתקבל החיזבאללה בלבנון, ומדוע אין
כל דרך להחזיר את הגלגל אחורה. שהרי
מעכשיו, לבנון בכל האמור לגירוש צה”ל מלבנון הנה כולה חיזבאללה. סירבנו להבין, חיפשנו סיבות מסיבות שונות מבלי
להכיר בהיגיון של התנגדותם לכיבוש, והמערכת הצבאית באמצעות צד"ל והשב"כ,
המשיכה בגל מעצרים, וגם באמונתה שביכולתה לדכא את ההתקוממות נגד הכיבוש. החיזבאללה נתפס כמביאי "הבשורה האיראנית
החומייניסטית" לקרבת הגליל, וחיילי צה”ל לא היוו גורם להסלמה. לשיטתנו, הם המשיכו להגן על הגליל, שהחיזבאללה
לא ניסה לתקוף מעולם. כיבוש? איפה?
שנה
חלפה, יצחק רבין כבר ראש הממשלה, ושום דבר בלבנון לא השתנה. להפך.
13 הרוגים ו-46 פצועים בשנת 92, היו ומכה והפתעה קשה לצה”ל, אלא שאלו כבר
נדחקו בתודעה הציבורית לטובת המתרחש בחזית הפלשתינאית, והעיסוק בנפגעי צה”ל
בלבנון, נדם לגמרי. אלא שהשקט בלבנון
הסתיים כשעבר החורף את לבנון, ובתחילת הרבעון השני של 93 התחדשה פעילות החיזבאללה,
ואף העצימה. בחמשת החודשים הראשונים של
שנת 93, נהרגו 17 חיילים ונפצעו יותר מ-30.
תגובת התקשורת לכל אחד מהאירועים, כולם כמובן ברצועת הביטחון, לוותה
בביקורת שעלתה וגברה כלפי צה”ל, על שאינו מסוגל לגרש את הזבוב הטורדני הזה מסביבתנו. צה”ל, שוב בתגובות אוטומטיות, ניסה להעמיק
בפעילות התקפית מונעת, בעיקר מעבר לרצועת הביטחון, וכאשר חזרו הפגיעות ונשנו,
ניתן היה להבחין כבר מחודש אפריל, בריטואל העומד לחזור על עצמו. לפי השיטה שכבר הוכיחה את עצמה, כשאין מענה
עניני לחיזבאללה ברצועת הביטחון, יש להסלים את הפעילות מצפון לרצועת הביטחון, זאת
ממילא תביא את הקטיושות אל הגליל, התקשורת תתגייס אוטומטית לטובת הגליל, ודעת הקהל
תעסוק שוב בשאלה, איזה מענה צבאי ממגוון האפשרויות העומדות לרשות צה”ל, יש לנקוט כנגד לבנון.
ב-13
לאפריל 93, הצהיר השייך עובייד כי "החיזבאללה לא ינטוש את ההתנגדות עד לשחרור
כל לבנון", ואמנם כבר למחרת התפוצץ מטען צד והרג שלושה צנחנים (חללים ראשונים
באותה שנה). תגובת ממשלת ישראל לאירוע
שוב התעלמה מהצהרות החיזבאללה, וכמו בימי ממשלת שמיר, שוב נשמעה ההערכה כי "החיזבאללה מנסה לחבל בשיחות השלום שיפתחו
בוושינגטון...". מטומטם לגמרי.
וכשהקונצנזוס
הנו סביב הצורך להכניס לחיזבאללה עוד ועוד, כבר בישרו העיתונים על
"שינוי במדיניות בלבנון", בצמוד לדיווח על קומנדו ישראלי שניסה ב-18
לחודש לחסל את מפקד החזית של החיזבאללה בדרום לבנון. ישראל הרשמית, למודת לקח מוסאווי, הכחישה
כמובן את מעורבותה, מה שגם שבתוך עשרים וארבע שעות התברר שהפעולה נכשלה, ההוא
ניצל, ודווקא החיזבאללה רשם לעצמו הצלחה כשהצליח לחטוף מספר חיילי צד"ל. מפלס העצבים בפיקוד צפון עלה לשיאו, וצה”ל
הפגיז לעבר "מטרות מחבלים מעבר לרצועת הביטחון". לפי דיווחים מבירות נפגעו אזרחים לבנונים,
ואמנם בלילה של ה-22 לאפריל, שוב יצאו הקטיושות (ששקטו מאז חיסול מוסאווי) ונחתו
על הגליל. יש.
לא
היה מי שימנע את כל מה שיקרה בשטח עד ליולי 93, תחילתו של מבצע "דין
וחשבון". אם כי לראשונה מאז 1985,
נשמעו קולות בפיקוד צפון, וגם מתוך משרד הביטחון, שכבר חשבו אחרת, הבינו את
משמעותו של הריטואל המתגלגל על הגליל, וניסו לעצור את הסחף. התקשורת דיווחה על "הערכות במערכת
הביטחון..., כי ייתכן שהירי בא כתגובה להפגזות המאסיביות שבהם נפגעו אזרחים ובתים
לבנוניים". עצם העלאת שאלת לבנון
בצורה שכזאת על ידי הדרג המדיני (רבין), לא הייתה כנראה לרוחו של איציק מרדכי,
שהזדרז מיד להגיב ולטעון ש"החיזבאללה מנסה להסלים... צה”ל לא יעבור
בשתיקה..." ואמנם צה”ל לא עבר
בשתיקה, המשיך להפגיז מטרות מחבלים, וכשעלה הבוקר והפעם לא נהרגו בצד ההוא אזרחים
ולכן גם לא נפלו הקטיושות על הגליל, מיהר שוב איציק מרדכי להעביר מסר פנימה
והחוצה בדבר השיטה המתאימה: "צה”ל הגיב כמו שצריך והאש פסקה". הוכחה שפעילות צה"ל בלבנון, היא המונעת
את הקטיושות. איציק מרדכי בדרכו לתהילה
בגליל, ואהוד ברק, הרמטכ"ל: "מתקשים למצוא הסבר להתנהגות החיזבאללה -
אולי השיחות בוושינגטון...".
להאמין?
בעוד
צה”ל מרחיב את האש מצפון לרצועת הביטחון, ניסה יצחק רבין, פומבית, להעלות את שאלת
לבנון על הפרק ובהיבטים הנכונים. בפגישה
שקיים ב-27 לאפריל 1993 עם פרוספר עזראן, ראש עירית קריית שמונה, אמר רבין: "לפחות
פומבית, מטרת הארגונים הלבנונים (לא מחבלים) לשחרר את שטחה הריבוני של לבנון, ובכך הם מסבירים את הרקע
למעשיהם".
אלא
שאת הדינמיקה של פעילות צה"ל אי אפשר היה לעצור. במהלך חודש מאי, המשיכו חילופי האש עם
החיזבאללה, שוב נפגעו אזרחים לבנונים מעבר לרצועת הביטחון, שוב נהרג חייל,
וצד"ל דרש (בשם צה"ל כמובן) מתושבי כפרים לעזוב את בתיהם. בתגובה, נחתו למחרת קטיושות ליד הגדר, ואהוד
ברק האשים את החיזבאללה כי הוא "אחראי להסלמה בשטח". למרות האזהרות והמשך הפעילות המונעת של צה”ל,
לא חל בשטח שינוי, ובשמונה עשר לחודש תקף החיזבארללה לראשונה בצורה גלויה, מוצב של
צה”ל בגזרה המערבית ("בצה"ל הפתעה בעצם החידוש שבמעשה"). למחרת, בהיתקלות יזומה של צה”ל שהפכה ליום
קרב, נהרג קצין צה”ל, ושניים נפצעו ליד סוג'ור.
בכיר בפיקוד צפון הודה: "הפעילות של החיזבאללה משתפרת".
להבדיל
מרצף האירועים לאחר חיסול מוסאווי, אז יכול היה צה”ל לרשום את החיסול כהישג, את
הקטיושות ככורח בלתי נמנע לפעמים, להתעלם מפיצוץ השגרירות בארגנטינה, ולנוח על זרי
הדפנה בציבור, הפעם לא הרפה החיזבאללה מצה”ל, ואפילו אם היה מי שהתכוון לרדת מתי
שהוא מהעץ הגבוה, וספק אם היה כזה, בטח לא בפיקוד צפון, לא נמצא הרגע המתאים
להשקיט את דעת הקהל, להסיט את הויכוח, בטרם אולי יעלה.
ואז,
ב-25.5.93 נרשם הברוך הגדול מכולם עד אז.
4 חיילי צנחנים נהרגו ושלושה נפצעו בעת התקפלות ממארב, בירי כוחותינו על
כוחותינו. כותרות העיתונים רעשו את
הביזיון. הכל דמה ל"ליל הקלשונים".
הציבור דרש תשובות מצה"ל, התקשורת לא הרפתה עד אשר ב-16.6.93 התפרסם
בתקשורת דוח וועדת החקירה של האירוע, ומסקנותיו העיקריות כי נמצאו "ליקוי כשרות בחטיבת הצנחנים".
שוב,
לך תוכיח, אלא שסמיכות האירועים היא המחשידה.
חילופי אש קשים במיוחד הובילו ב-18 לחודש לנפגעים נוספים מצפון לרצועת
הביטחון, שוב קטיושות על הגליל, ושוב הדיון הציבורי המתחדש, כרגיל, אך ורק למציאת
התגובה הצבאית ההולמת. ניסיונו של
נאסראללה, מנהיג החיזבאללה, לתרום לדיון ("ישראל טועה. איננה מבינה ששקט בגליל, פירושו שיהיה גם שקט
אצלנו..."), נותר ללא התייחסות, וחילופי אש נוספים אל מצפון לרצועת
הביטחון, שהביאו שוב לנפגעים בלבנון, הובילו שוב ב-21 ליוני לקטיושות אל הגליל,
ואחר כך גם ב-29 לחודש. בשני המקרים, היה
זה לאחר הרג אזרחים בלבנון ("פגיעה בבתי פעילים של החיזבאללה מצפון לרצועת
הביטחון"), ותגובת הקטיושות הייתה צפויה למי שידע על ההתקפה. אלא שאיציק מרדכי, אלוף הפיקוד הזדרז גם הפעם
להקדים כל דיון באחריות הפיקוד, והבטיח לתושבי הגליל כי "אין קשר להתקפת
הקטיושות עם פעילות כלשהי של צה”ל בלבנון".
בכיר בפיקוד שהצליח להעביר לעיתונות את דעתם של אחרים ("איציק טועה.
זוהי תגובה ישירה של החיזבאללה להתקפה על בתי הפעילים"), היה לגמרי במיעוט.
בקרית
שמונה דווח מהתושבים כי "נמאס לנו להיות בשר תותחים", וראשי יישובי
הגליל יצאו בקריאה משותפת, על פיה "לא נשלים עם קטיושות פעמיים בשבוע",
אלא שאיציק מרדכי הרגיע את כולם, הודיע ש"אין סיבה להיכנס להיסטריה",
וסגר את הדיון.
בצה"ל
גמלה החלטה כי רק פעילות צבאית רחבת היקף תשים קץ לפעילות החיזבאללה, אלא ששוב
צריך היה להוכיח ובגדול, כאילו הקטיושות הן הבעיה, וחיילי צה”ל נהרגים כתוצאה. איציק מרדכי מבטיח ב-13.7.93: "צה”ל ישנה
את כללי המשחק. אנו בפתחה של תקופה
חדשה... צה”ל יגיב בחריפות אם יותקפו היישובים, או ייפגעו חיילי צה”ל",
וגורמים בכירים בצבא הוסיפו: "המחבלים מותחים את החבל בגלל הירי אל רצועת
הביטחון".
כך,
בהבל פה, הפך צה”ל את דרום לבנון, לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, התעלם מהודעת
החיזבאללה
(ב-21
ליולי) ש"הפיגועים ברצועת הביטחון לא ייפסקו, עד שישראל תיסוג מדרום
לבנון", ולמחרת: "נמשיך לשלוח
טילים אל ישראל, כל אימת שהיא תגרום לנפגעים בלבנון".
אלא
שאנחנו לא הקשבנו. ההכנות למבצע נמשכו, עוד חייל
נהרג ב-23 לחודש, והתחיל מבצע "דין וחשבון", שיעדו העיקרי להשיב
לצה"ל את השליטה ברצועת הביטחון, לסלק משם את החיזבאללה וכמו כן, להפסיק את
נפילת הקטיושות, שלא פסקו במשך כל המבצע....
הציבור התגייס כולו באהדה אל הגליל, איך לסייע ולהגדיל תקציבים, איך להכות
עוד ועוד בלבנון, להקטין את הסכנה אל הגליל.
חיילי צה"ל בלבנון? הם המשיכו
לשמור על עצמם ולחפש את החיזבאללה. על
הגליל לא היה כל צורך להגן.
"הסכם
ההבנות" שסוכם בתיווכם של האמריקאים, ואשר סיים את "מבצע דין
וחשבון", וודאי היה מורכב וארוך יותר מהמשפט הבא, אלא שבעיקרון הוא היה (תו
לא): "המלחמה בינינו לבין החיזבאללה תהיה אך ורק ברצועת הביטחון".
לא
היה רגע טוב יותר לפתוח את העיניים ולהסתכל על המציאות בגובה האדם, שהרי החיזבאללה
הוכיח שהוא יכול להפגיז את הגליל מתי שרק ירצה ולא צה”ל ימנע זאת ממנו. עשר
שנים מאז "היציאה שלא הייתה", לא הספיקו לנו כדי להבין שהתשובה
יושבת מול עינינו ממש. הנה, קיבלנו אותה
עכשיו רשמית מחיזבאללה. אם מוסכם שהלחימה
הנה רק בדרום לבנון, לשם מה אנחנו נשארים שם בכלל?
אלא
שאוזנינו היו ערלות בדרך ל"ענבי זעם".
הטרגדיה המשיכה להתגלגל, להמיט אסון אחר אסון עלינו ועל דרום לבנון
כולה. המצב החמיר, וערים, עיירות וכפרים
הפכו למלכודות מוות לחיילי צה”ל.
השב"כ התחיל לאבד את מקורותיו, צד"ל כמעט ולא קיים, וישיבת
צה”ל בדרום לבנון הייתה מטופשת יותר ויותר.
ההסתגרות במוצבים הפכה לשיטה, והחיזבאללה המשיך לתקוף את המוצבים והשיירות
שנעו רק כדי להגיע מפינה אחת לשניה.
החיזבאללה לא תקף כמובן את הגדר ומה שמאחוריה, לא בגלל שלא היה יכול, אלא
משום שהוא לא העלה בדעתו לשלוח חוליות רצח לעבר מעלות. אם כך היה עושה, שוב לא היה מה שהוא. אבל אנחנו המשכנו להילחם ברצועת הביטחון כדי
להרתיע את השד הדמיוני שטיפחנו, ואו שרצינו להציל את כבודו האבוד של צה”ל בלבנון. שוב נהרגו חיילים בלבנון, הפעם בקצב של שישה -
תשעה - שישה דומני, צה"ל שוב קיטר שכך הוא לא יכול ושמגבילים אותו, ובסיסמת
הכזב שיש להגן על הגליל, האצבע על ההדק השתחררה, הפגזנו והרגנו אזרחים - חטפנו
קטיושות - ויצאנו שוב למבצע, "ענבי זעם" הפעם, העתק של "דין
וחשבון", אבל הפעם בתוספת נדוניה של מאה קורבנות כפר קנא שהעמיקו עוד את
השנאה אלינו – וגם וועדת מעקב לבדיקת הפרות שהוקמה על ידי האמריקאים.
סופו
של המבצע הזה כקודמו, שוב צרח אלינו את
התשובה. שוב הוסכם שהצדדים מסכימים שהמלחמה תתנהל רק ברצועת הביטחון. נו, אז שוב הגענו לאותה אקסיומה ידועה שבה אם a=b וגם a=c, אז b=c. אבל גם אז עדיין לא הפנמנו שאם נלחמים רק
ברצועת הביטחון(a), והחיזבאללה מקיים את הסיכום מאז שנוסד(b), אזי
החיזבאללה לא יתקוף אותנו ככה סתם אל תוך הגדר((c, אם
עדיין לא ברור. 4 שנים נוספות עברו.
כל לבנון כבר הייתה חיזבאללה בלחימתה בנו, ואצלנו עוד התעקשו להפריד, לחשוב שאם
נסלק את החיזבאללה, יסכימו הלבנונים לכיבוש.
כיבוש? איזה כיבוש, שהרי שוב עלתה לדיון השאלה שבה עסקו מיטב המוחות
הצבאיים אצלנו, בשירות ובדימוס גם יחד.
איך להכות וכמה חזק עוד להכות בתשתיות לבנון, "עד שהם יבינו".
...
עד אשר אהוד ברק הבין שיש לחפש את המטבע דווקא ממש מתחת לפנס, שאין בלתו, אלא אם
נצא מלבנון, ומאות משפחות נוספות אבדו בינתיים את יקיריהם לשווא וללא כל תכלית
וטעם. במערכת הביטחון עדיין לא הפנימו את
דבריו של אהוד ברק שביקש לעשות ביציאתנו הפעם מלבנון "כל שצריך כדי לא להשאיר
הפעם ללבנונים עילה לתקוף את ישראל...".
ברק זוכר כנראה את קיץ 1985, אלא שבצה"ל בכלל ובפיקוד צפון בפרט,
כאמור בתחילת הכתבה, לא למדו דבר.
(כך הערכנו עוד בשנת 1997, מה יקרה
אם נצא באופן חד צדדי, ומייד).
ארבעה
טיעונים מרכזיים משמשים בדרך כלל את מתנגדי הנסיגה מלבנון. אלף - אי אפשר לצאת בלי הסכמת הסורים, בית -
מה יהיה עם צד"ל, גימל - מי ייכנס לשם במקומנו, ודלת - כי בלי להפחיד אי
אפשר, מי יתקע לנו שהחיזבאללה לא ירדוף אחרינו אל תוך הגליל?
נתחיל
באחרון, שכן לטענה הזאת אין כלום על מה להתבסס.
גם בגלל הניסיון הבטוח שיש לנו עם החיזבאללה במשך שנים ארוכות כל כך, גם
מתוך נימוקים צבאיים, שכן לוחמת גרילה צריכה שתהיה לה אוכלוסייה מקומית תומכת
שתעזור לה להיטמע בשטח, ואת זה לא ימצא החיזבאללה בגליל.
לחילופין,
אין כל הגיון פוליטי מאחורי החשש שהחיזבאללה יזנב בכוחותינו, שכן אם כך יעשה הוא יאבד
ברגע את אחיזתו בלבנון, מעמד שקיבל לגיטימיות פרלמנטרית בגלל הזיהוי שדבק בו
כתנועה הנאבקת לשחרור לבנון.
השנים
האחרונות הוכיחו בעליל כי החיזבאללה הנה תנועה פוליטית לכל דבר, ומוטב להזכיר למי
ששכח, כי ללבנונים השיעים מעולם לא היו תביעות טריטוריאליות לאיזה שהוא סנטימטר של
אדמה ישראלית. אם רוצים אפשר לחפש איזה
מנהיג איראני שאמר ההפך, אבל באותה מידה יכול הצד השני להביא נניח, את דבריו של
רחבעם זאבי (גנדי) כאילו הם המייצגים את המדיניות הישראלית. אין ולא יכול להיות ספק שלאחר הצהרות דוברי
ומנהיגי החיזבאללה בדבר מטרתם האחת, והיא סילוק צה”ל מלבנון, מחויבותם לעם
הלבנוני, אם לא לעצמם, לקיים את הבטחתם.
כמובן
שאסור לשכוח את האינטרס המרכזי של ממשלת לבנון - שיקום כלכלי רב היקף, וידועים
המיליארדים שהוזרמו ועוד אלה המחכים בקנה, רק יעבור שם הזעם. אי אפשר להתעלם מהבטחותיו של ראש הממשלה
הלבנוני במחויבותו לשקט בדרום, אם אך נסיג את כוחותינו. ההתחייבויות שממשלת לבנון מוכנה לקחת על עצמה
לפיתוח המשק שנהרס ולעידוד מחדש של התיירות ללבנון, הנם הערובה הטובה ביותר
בשבילנו. פעולת גרילה לתוך שטח ישראל,
שלאחריה אין ספק שתבוא פעולת נקם רחבת היקף והרס של צה”ל, תהיה בבחינת גול עצמי של
החיזבאללה, ובחזקת מעשה התאבדות של ממשלת לבנון.
ממשלת
לבנון הצהירה לא אחת שאם צה”ל ייצא מלבנון יהיה זה ענינה שלה לתפוס את השטח, ואין
שום סיבה שלא לקבל את הצהרותיה בנושא, בעיקר אם לוקחים בחשבון את האינטרסים
הקיומיים של לבנון. זה שהיא לא מפרקת
עכשיו את החיזבאללה מנשקו, הטיעון הזה שלנו מתקבל בלבנון כמו בדיחה שאינה מצחיקה
כלל, ובודאי שאף אחד שם לא חושב שדווקא הם צריכים להציל במשהו את היוקרה הדפוקה
שלנו.
באופן
טבעי יתמלא החלל הריק בכוחות של צבא לבנון, תוצאה מובנת מאליה של ממשלה המשתוקקת
מזה שנים לקבל את ריבונותה על דרום לבנון בחזרה, והמעוניינת להפגין את עצמאותה
וחוסנה, גם בגלל צרכי פנים, וכמובן מתוך פניה לטובת המשקיעים הזרים.
"יש
ממשלה חלשה בלבנון", כך אנחנו אוהבים ללגלג, אולי נוח לנו שלא להסתכל על
עצמנו ובמקום זה להטיף לאחרים. אבל מתוך
הריסות לבנון, זה כבר כמה שנים שפועלת שם ממשלה היודעת את מה שלפניה. קשה מאוד להניח שהממשלה הזו, יחד עם תושבי
לבנון, תיתן לשמים ליפול עליהם שוב, אם רק תינתן להם ההזדמנות.
ומה
עם הסורים? ככל שגוברים הטיעונים שבלי
הסורים אי אפשר לעשות כלום, מתחזק הרושם שזהו האליבי המרכזי של מתנגדי
הנסיגה. ככל שהם מעלים את הטונים ומגיעים
כמעט להיסטריה, מתחזקת בי ההשערה שזהו החשש הגדול ביותר שמקנן אצלם. נסיגה חד צדדית של ישראל מלבנון עלולה מבחינתם
לשמוט מהם את הקרקע עליה צמחו וגדלו, שכן אם נצא ושום דבר נורא לא יקרה, אז איפה
היינו עד היום ובשביל מה היו הקורבנות?
אבל אנחנו איננו יכולים להתעסק בפסיכולוגיה בגרוש, אלא בבדיקת יכולותיה
המדיניות של סוריה.
גם
אם סוריה יכולה להיות מאוד לא מרוצה מצעד חד צדדי של ישראל, שישאיר אותה לכאורה בבדידותה,
מעשית היא לא תוכל לעשות דבר שימנע את מהלך היציאה מלבנון, גם לא לשכנע את ממשלת
לבנון שתשבש את המהלך. צריך סיבה לכל
שיגעון, ופעולה כל שהיא של הסורים שתתפרש כהפרעה לתהליך הנסיגה, רק תחריף את
בדידותה בעולם המערבי, שכן תמיכתה של סוריה בהתנגדות החיזבאללה נחשבת ללגיטימית כל
זמן שהמאבק הלבנוני הנו לגיטימי. אם אחר
כך יבצעו הסורים בבדידותם מחטף צבאי בגולן, זהו בלאו הכי סיכון שקיים כל הזמן,
בגלל רמת הגולן וללא קשר למה שקורה בלבנון.
אז יכול להיות שאסאד ייעקם את הפה, אבל איך יוכל למנוע נסיגה מסודרת שלנו
מלבנון, אם התנגדות של סוריה תתפרש בעולם בכלל ובלבנון בפרט, כהתערבות וחבלה בדרך
לשיקום לבנון. עשרים שנה עברו מאז, אבל
עדיין זכורה ההתנגדות הלבנונית לסורים כשאלה העזו להדק את אחיזתם בלבנון. מה שיכריע לכן יהיה האינטרס הלבנוני הגורף,
והמקסימום ואו המינימום שיעלה בגורל הסורים באם יתנגדו לתהליך, זה שהם יתחלפו אתנו
וישקעו בביצה הלבנונית, והיו דברים מעולם.
אין זה אומר אגב, שאין זה כדאי שנודיע מאחורי הקלעים לאסאד, שאנחנו בדרך
לדבר גם אתו. רע, בטח לא יצמח מזה, אם
נתכוון למה שנאמר. ואגב, אין סיבה שלא
ננצל את הרוח החדשה הנושבת מכיוון איראן.
כל התקרבות תהיה רק בונוס.
אין
ספק שגם אהדת העולם כולו תינתן למהלך, באם רק נודיע שזאת כוונתנו. נסיגה בשלבים ידועים ומוכרזים מראש, במספר
חודשים מועט ובלי הכתבת תנאים, אבל בהגדרת פומבית למה אנחנו מצפים, מהלך כזה יזכה
לתמיכה עולמית מקיר לקיר. נכון, צריך
יהיה לוותר על הכבוד הדפוק. יש להודיע
באומץ, בצורה ברורה ובלשון שאינה משתמעת
לשתי פנים, שאנחנו מקבלים את התנגדות החיזבאללה כהתקוממות לבנונית הנובעת ממניעים
לאומיים חוקיים, גם אם זה לקח לנו שנים להבין, ואין לנו עניין להכתיב ללבנון את
מבנה הפרלמנט שם. הכל מותנה כמובן
ביכולתנו לכבד את הריבונות הלבנונית ולהפסיק לראות בשמי דמשק ובחופי צור וצידון
טריטוריה פרטית שלנו. אין ספק שזה יהיה
קשה למי שהתרגל להיות השוטר של המזרח התיכון.
לאלה
מאתנו שעדיין יחששו, אין לי אלא להדגיש שגם לדידם אין הגיוני יותר מביצוע הצעד
הזה. למי שירצה בכך, יהיה זה בחזקת מבחן
לפעילות הערבית לאחר הנסיגה. איך שלא
נסתכל, אדרבא ואדרבא אליבא אלה שאינם
מאמינים לא לממשלת לבנון ולא לחיזבאללה, תהיה זו הזדמנות פז לדרוש שנקרע ללבנונים
את הצורה, אם אך יעזו להפריע לנסיגה, או שיתנכלו לנו לאחריה. רק נקודות זכות תהיינה לנו אם נגיב בחומרה
לאחר פרובוקציה לבנונית חסרת סיבה, ואת זה נוכל לעשות מדרום לגדר. אבל כל מי שבוחן ברצינות את העולם הערבי בשנים
האחרונות, לו לא יכול להיות בכלל ספק שהעמדה שתוצג על ידי העולם בכלל תהיה גורפת
בזכות המהלך, והעם הלבנוני לא יחמיץ את ההזדמנות לה הוא מחכה כבר עשרים שנה.
ולגבי
צד"ל. אני באמת לא יודע כמה נותרו
מהם, למעט הגנרל לאחד. אבל אם מישהו
במערכת מחויב לשלומם, שיבקש מהמוסד שיפזר ויעלים אותם איפה שלא יהיה. לא נוכל להיות אחראים לנצח לגורלם, ואינני
רואה כיצד אפשר לדרוש מלבנון לסלוח לאלה שבגדו בארצם.
כדאי
שנפסיק להעמיד פנים, כי צד"ל בודאי שאינו יכול להיות האליבי שבגללו לא נצא
מלבנון.
אין
ספק שהגענו לקצה הדרך, במקום בו דרושות החלטות ומהר. השיפור הטכנולוגי שחל לאחרונה בציוד החיזבאללה
הופך את הימצאותו של צה”ל בלבנון למעשה לולייני כמעט חסר סיכוי. מי שחושב שאסון המסוקים הנו מקרי, מתעלם
מהפאניקה שאחזה בנו בכל כניסה ללבנון.
אין זה מקרה שפתאום מבוששת האספקה להגיע, ובחינת המוטיבציה של הצדדים בשטח,
מעלה את החשש ההולך ומיתמר שעקומת הפיגועים עומדת להשתנות עוד יותר, ולא
לטובתנו. אסור שנשלה את עצמנו וגם נצטרך
להשלים עם העובדה שכאשר נצא משם, שוב לא נהייה בעיני הלבנונים כפי שתפסו אותנו
טרם, בכניסתנו לשם וכיבושנו את אדמתם, לא
הותרנו לפניהם ברירה אלא ללמוד כיצד נלחמים, ואת הגלגל הזה לא נוכל יותר להחזיר
לאחור.