התפלת מים ויציאה מלבנון

כמו בנושא מצוקת המים, כך גם בפרשת לבנון, יש בארץ הזאת אנשים שעדיין לא מוכנים לסלוח למי שלפני 18 שנה זעקו והתריעו בפני הסתבכות במלחמה מיותרת, שלא תביא לנו כלום מלבד חיילים צעירים בארונות מתים.

יהושוע סובול, על הצפון, 6.7.00

מצוקת המים לא ירדה עלינו במפתיע. שנים מדברים עליה, ושנים לא עושים בעניינה דבר. כמו בסיוט רחוק, שטושטש עם השנים, חוזר הקיץ ההוא - ההיה זה בימיו של שר החקלאות רפול או חלמנו חלום - כשהגבילו את מכסות המים להשקיית גינות ואסרו על שטיפת מכוניות. כמה ממשלות קמו נגנזו במדינת ישראל מאז אותו קיץ דהוי, כמה מילים נשפכו מאז על סכנות הבצורת ועל החורפים השחונים ועל מפלס מי הכינרת המתנדנד מסביב לקווים האדומים שמוסטים מדי פעם כלפי מטה, ומאום לא נעשה כדי לקדם את פני האסון הידוע מראש.

מאום גם לא יעשה עד שכל הגינות הירוקות יצהיבו, ומטעים ופרדסים יוזנחו, ורק כאשר מהברזים במטבחים שלנו יפרצו יום אחד מים מלוחים שאינם ראויים עוד לשתייה, תקום סוף סוף צעקה גדולה, ויוקצו צוותי חירום, ואז, רק אז, כשאי אפשר יהיה לסבול יותר את המצב, יימצא פתרון לבעיית מחסור המים בצורת מתקני התפלה שיוקמו באיחור של שנים, ויתברר שהיו מי שהציעו את הפתרון הזה כבר לפני שנים רבות, ומתהומות הנשייה יעלה שם של אדם שחי פעם בארץ הזאת, מתישהו באמצע המאה שעברה, שבוזה והולעג והושמץ על ידי הרשויות, רק משום שחזה את מצוקת המים וגם הציע לה פתרון כמה עשרות שנים לפני שהמצב בתחום הפך לבלתי נסבל. מי זוכר היום את זרחין ואת ניסיונותיו הבלתי נלאים לשכנע את ממשלות ישראל להקים לאורך חופי הארץ רשת של מתקני התפלה?

האיש חטא חטא בל יכופר בארץ הזאת: הוא חשב ברצינות, הוא חזה את העתיד לקרות, והוא הציע גם פתרון. נכון, לא כל כך זול, אבל כזה שהולך ומצטייר עם חלוף השנים, כפתרון היחיד שיגאל את הארץ הזאת ממצוקת המים שתלך ותגבר בה עם ריבוי האוכלוסייה.

חשבתי עליו בימים האלה, חודש אחרי שצה"ל יצא מלבנון באיחור של 18 שנה ואמנם כמו בפרשת המים, גם בפרשת לבנון, יש בארץ הזאת אנשים שעדיין אינם מוכנים לסלוח למי שלפני 18 שנה זעק והתריעו בפני הסתבכות במלחמה מיותרת, שלא תביא לנו כלום מלבד חיילים צעירים בארונות מתים.

למה היו דרושות 18 שנה ולמעלה מאלף קורבנות בצד שלנו, כדי שהרוב בארץ הזאת יבין את מה שמיעוט גלוי עיניים הבין ואמר בגלוי חודשים שבועות וימים, לפני שבגין ושרון גררו אותנו לאסון הלבנוני הצפוי מראש? התשובה לשאלה הזאת ניתנת בעצם הימים האלה: ראו את המקוננים על "הבריחה מלבנון", ראו את אלה שקובלים על כך שהעם הזה לא מוכן להקריב 25 בנים בשנה. ועל מה? על המשך של מעשה איוולת, שלא היה צריך לקרות מלכתחילה.

אז מה לעזאזל קורה פה? האם מחצית מאזרחי המדינה זקוקים למהלומת פטיש חמישה קילו על האצבע כדי להבין שהם דחפו אותה למקום הלא נכון? האם שלושה מיליון ישראלים צריכים לחטוף דלקת קרום המוח על מנת שיצליחו להבין שהכניסו ראש בריא למיטה חולה?

בהקשר הזה קשה שלא לחשוב על שתי גישות אנושיות שונות להתמודדות עם מחלות. הגישה האחת היא הגישה האופטימית, שמתבססת על אמונה שדי להתעלם ממחלה על מנת שזו תחלוף ותיעלם ביום מן הימים מעצמה. הגישה הזאת יעילה למדי ביחס לנזלת מצויה או לקדחת השחת, שאם תרופות או בלעדיהן, עם טיפול או בלעדיו, סופן לחלוף תוך שלושה ימים. לעומת זאת, שיטתה התעלמות הזחוחה מצליחה לסבך חולים הלוקים במחלות קשות שטיבן להתפשט, להעמיק ולהסתבך. כך למשל, התעלמות מפצע זניח שמסרב משום מה להגליד, עלולה להוביל להתפתחות של תהליך ממאיר שבסופו אין מנוס מקטיעת איברים ומטיפולים פולשניים קשים ומכאיבים.

אבל כשם שחסידי שיטת ההתעלמות לא ממהרים לטפל בפצעון סרבן הגלדה בשלב שבו די בניתוחון מקומי קל ומהיר, כך הם גם לא ממהרים להשלים עם קטיעת האיבר הנגוע שמסכן את המשך חיי הגוף כולו, גם לאחר שאובחן התהליך הממאיר. לא ולא. חסידי שיטת ההתעלמות האופטימיים מטבע ברייתם, יעדיפו ללכת לכל מיני אובות וידעונים שיבטיחו להם הרים וגבעות, ויעדיפו להקהיל מניינים של מתפללים, ויעדיפו לצום ולקיים עצרות של צעקה, לפני שהמחלה תכריע אותם וסופם יגיעו לשולחן הניתוחים באפיסת כוחות ובמצב של התמוטטות מערכות כללית. מה שהיה יכול להיות טיפול אמבולטורי קל וכמעט בלתי מורגש, מסתיים אצל המתעלמים כמאורע דרמטי ואפוקליפטי של מאבק על עצם הקיום.

בימים האחרונים נדמה שנגזר עלינו לעבור עם הפלסטינים את כל סידרת הסיבוכים ואת סידרת הטיפולים הדחויים שעברנו בלבנון. לכל מי שעיניו בראשו, ברור מזה למעלה משלושים שנה, שסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי כרוך בהקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים שכבשנו מירדן במלחמת ששת הימים. אבל מתרבים הסימנים לכך, שגם הדבר הזה יקרה רק לאחר שפיכות דמים איומה כמותה טרם ידענו בלב ליבה של הארץ, רק משום שמחצית מאזרחי המדינה עדיין סבורים שמדובר בנזלת שתעבור מעצמה, עם אקמול או בלעדיו.

רק נס יציל אותנו מהידרדרות מכאיבה, שבסופה יתברר כי גם הפעם, כמו במחלה הלבנונית, לא מדובר בנזלת, אלא במחלה שדורשת ניתוח קשה, מעמיק ומכאיב. גם הפעם יתברר שצדק אותו מיעוט שהתריע לפני שלושים שנה שההתנחלויות בלב היישוב הפלסטיני יובילו למלחמה עקובה מדם. גם הפעם, כמו בעניין המים וכמו בעניין לבנון, ישראל תעשה באיחור רב ובסבל מיותר, את מה שיכלה והייתה חייבת לעשות מזמן, אילו מחצית מאוכלוסייתה לא הייתה נגועה בתסמונת דחיית הטיפול בכאב שיניים עד ליום שבו חודר הזיהום לעצם ולמחזור הדם, ורגע לפני שהוא מסכן את הלב בכבודו ובעצמו.