מלחמת 20 השנה, הצד השני
אלדד בק, לבנון, מעריב, 2.6.00
מצד אחד קוראים הלבנונים ליציאת צה"ל ומצד שני
אומרים שהם רוצים שקט, ולכן לא יתנו לגבול להתלקח
ביתו של מוחמד נמצא במרחק של כ-500 מטרים מהגבול עם
ישראל. רק לעלות על גבעה סמוכה, ועמק החולה נפרש מול העיניים במלוא הדרו. "אתה
רואה את החומה השבורה?", הוא מצביע לעבר חומת הבטון הנמוכה המקיפה את גנו, 
שהקצה
הימני שלה ממוטט, "טנק של הישראלים עשה את זה. הם היו עוברים בכל מקום,
שוברים ורומסים כל דבר שעמד בדרכם. שדות, גנים, מכוניות, קירות. וואלה, הם לא עשו
את זה מתוך כוונה רעה, הם פשוט פחדו".
מוחמד נראה מבוגר בהרבה מ-40 שנותיו. כשהוא מדבר
נחשפת פירצה נוספת שגרמו הישראלים: חמש משיניו הקדמיות, בלסת התחתונה, חסרות.
"הסוהרים העיפו לי אגרוף", הוא מספר בגאווה לא מוסתרת.
אלדד בק ליד אחד ממוצבי
צה"ל
ברצועת הביטחון
מוחמד הוא אחד מה'מוקאומה', תנועת ההתנגדות הלבנונית
שפעולותיה השיטתיות מוטטו את האשליה הביטחונית שיצרה ישראל בלבנון, תחת הכותרת
'רצועת הביטחון'. פעמיים ישב בכלא אל-ח'יאם, בגלל פעילותו נגד הכיבוש הישראלי.
הפעם הראשונה היתה ב-85', כשישראל שלטה בדרום כולו, סופגת מהלומות כואבות מפעילי
ההתנגדות.
"אל-ח'יאם לא היה אז כמו שראית אותו היום.
התנאים היו הרבה יותר גרועים: תאים יותר קטנים, היינו חמישה אנשים בחדר של 1.8 מטר
על 1.30. היינו מנותקים לחלוטין מהעולם. אנשים שהובאו לכלא פשוט נעלמו מעל פני
האדמה. רשמית, הכלא לא היה קיים בכלל. המשפחות לא ידעו איפה אנחנו, אם אנחנו בחיים
או לא.
"כמעט ולא קיבלנו אוכל, היינו במצב של רעב
מתמיד. לא קיבלנו סיגריות, לא עיתונים, לא רדיו. לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ.
ב-89' עשינו אינתיפאדה בכלא. לא יכולנו יותר. שניים נהרגו, המונים נפצעו, אבל
אחר-כך שיפרו את התנאים. היה יותר אוכל והתחלנו לקבל שתיים-שלוש סיגריות
ביום".
והיו, כמובן, גם העינויים - בעיקר מכות החשמל. מוחמד
מציע לי לראות את הצלקות על גבו. אני מבקש שלא. "הסוהרים והמענים היו אנשי
צד"ל, אבל הישראלים ידעו ושמעו טוב מאוד מה מתרחש בכלא, ולא נקפו אצבע".
בפעם הראשונה ישב מוחמד באל-ח'יאם חמש שנים. הוא
שוחרר בשנת 90'. ב-94' באו לקחת אותו שוב. בתור בוגר של הכלא הוא זכה לטיפול הרבה
יותר יסודי. עד כדי כך יסודי, שאחרי כמה חודשים שוחרר.
הוא לא איש חיזבאללה. מקורב לתנועת אמל, תנועת
ההתנגדות השיעית, שצמחה בדרום-לבנון ובדרום-ביירות בשנות ה-70, כעשור לפני
שהאיראנים הקימו את האירגון 'שלהם'. אבל במאבק נגד ישראל נמחקו היריבויות בין
אירגונים, אידיאולוגיות ועדות. כמעט כולם היו שותפים ללחימה בכיבוש, גם בתוך רצועת
הביטחון.
היום, אחרי השחרור, מוחמד רוצה לשפץ את הגדר ולחיות
בשלווה עם משפחתו. אחרי ששוחרר בשנית מאל-ח'יאם, התחתן, ומאז נולד לו ילד מדי שנה,
סך-הכל שישה זאטוטים, שהגדולים שבהם מתרוצצים בין עצי הזית, הרימון והתאנה שבחצר.
הוא רוצה להעניק להם חיים שקטים, בלי התפוצצויות והפגזות.
רצועת הביטחון, צריך לומר, היתה לאמיתו של דבר רצועת
האימה עבור תושביה. כדי לגונן על תושבי הגליל הפכה ישראל את דרום-לבנון לגיהנום
ואת אדמתה לאדמה חרוכה. אוכלוסיה אזרחית שלמה שימשה במשך שני עשורים בת-ערובה
לשיקולי הביטחון הישראליים. אלפים נהרגו, נפצעו, נאסרו, עונו. רבבות גורשו, ברחו,
איבדו את בתיהם, את רכושם. ישראל טענה כי נכנסה ללבנון כדי לשחרר את התושבים
מהטרור שהשליטו בזמנו הפלשתינים. למעשה, סיוט אחד הוחלף באחר. החיילים הישראלים
אמנם התייחסו ביתר הגינות לתושבי רצועת הביטחון מאשר לפלשתינים בשטחים, אבל מימדיה
של הענישה הקולקטיבית חרגו מכל פרופורציות.
וזו הסיבה לזעם ולטינה שחשים הלבנונים כיום כל פי
ישראל. זו הסיבה לחילופי הגידופים עם החיילים והאזרחים הישראלים מעבר לגדר המערכת.
מכאן זריקת האבנים לעבר ישראל; זו אינה אינתיפאדה מאורגנת, או קו עימות חדש.
ללבנונים יש איתנו חשבון ארוך, אבל עכשיו, כשעזבנו
אותם במנוחה - לפחות כך הם מקווים - הם רוצים לשכוח מהכל, לבנות ולהיבנות. שלום?
אין מה לדבר, לא כרגע. הפצעים שהותירה ישראל מאחוריה עדיין פתוחים ומדממים. אבל,
איש אינו מעוניין בעימות. כל הגורמים בשטח - כולל החיזבאללה - יודעים היטב מה יהיה
מחירה של התגרות בישראל, והם לא רוצים עוד 'דין וחשבון'.
"הקרן הקיימת להתנגדות" "החיזבאללה
הוא ארגון היררכי מאוד, שתלוי במנהיג ובהנהגה", אומר דיפלומט אירופי היושב
בביירות. "אבל קיימים ערוצי תקשורת רבים בין ההנהגה לבין השטח, וההנהגה קשובה
מאוד להלכי הרוח השולטים שם. המסר שמגיע היום מלמטה, מהאוכלוסיה, הוא חד וברור:
האנשים רוצים שקט וביטחון. החיזבאללה, שהפך לאירגון פוליטי והתחזק מאוד מההישג של
נסיגת צה"ל, לא יהיה מעוניין לבזבז את הקרדיט העצום הזה. הוא ירצה עכשיו לבסס
את מעמדו באמצעות שיקומה של אוכלוסיית הדרום".
בימים שלאחר נסיגת צה"ל, בהם הסתובבתי
בדרום-לבנון, דומה היה כי הארץ כולה הפכה למדינת חיזבאללה. עשרות-אלפי מכוניות
חרשו את כבישי הדרום כשהן נושאות כרזות של האירגון, עטורות בדיוקנאותיהם של השייח'
נסראללה, ומחלונותיהן מתנופפים דגלי ענק של החיזבאללה, בירוק-אדום-צהוב. לאורך
הכבישים ועל קירות הבתים נתלו סיסמאות ענק ב"שבח הניצחון" ו"דם
השוהדא" שאיפשר אותו. הקלצ'ניקוב, מרכז הסמל של חיזבאללה, נראה מכל עבר.
בצמתים העמידו פעילי חיזבאללה קריקטורות ענקיות המציגות את החיילים הישראליים
מוכים וחבולים. לא הרחק מאחת הכניסות לרצועת הביטחון לשעבר, הוצב פסל סביבתי בדמות
קסדת חייל ישראלי, שחרב חוצה אותה לאורכה. המהירות בה מופעלת היצירתיות האמנותית,
מדהימה, גם אם לעתים קרובות היא מעבירה מסר מצמרר. מדובר במערך יחסי-ציבור משומן
ויעיל ביותר, האופייני לחיזבאללה. והמאבק על דעת הציבור נמצא בעיצומו.
דרום-לבנון אינה המגרש הביתי של החיזבאללה. התנועות
המושרשות כאן הן אמל, המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסורית הלאומית-חברתית - שאנשיה
היו הראשונים שביצעו את פעולות ההתאבדות נגד חיילי צה"ל. כל אחד מהאירגונים
האלה השתתף במאבק בישראל, גם אם בשלביו המאוחרים נראה היה שהכל נעשה בידי
החיזבאללה. כעת צצים השותפים על-פני השטח ותובעים את חלקם בעוגת הניצחון. דגלי אמל
מופיעים יותר ויותר לצד דגלי חיזבאללה, כמו דיוקנאותיהם של מנהיג אמל, יו"ר
הפרלמנט הלבנוני נביה ברי, ושל מייסד התנועה, האימאם מוסא
סאדר, שעקבותיו נעלמו בסוף שנות ה-70 בלוב.
סאדר נרצח ככל הנראה בידי סוכנים של השאה האירני,
בסיוע לובי, אבל מסורת היא כי אימאמים נעלמים הופכים לאגדה. בכרוז שמסר לי פעיל
אמל באחד המעברים לרצועת הביטחון, נכתב: "ההתנגדות תימשך עד לחזרתו של האימאם
סאדר". מסר שעשוי הי ה להדאיג, אך דווקא הוא מעיד היטב על הפער העצום בין
המלל והרטוריקה הנלהבים שנשפכו בימים האחרונים, לבין האיפוק שמחייבים השיקולים
והאילוצים הפוליטיים.
אגב, בימי חגיגת הניצחון הפכו המעברים לרצועת
הביטחון לא רק לעמדות ביקורת של צבא לבנון, בהן הוחרמו נשק, תחמושת ואבזרים
ביתיים, אלא גם לנקודות חלוקה של חומר תעמולה, פחיות משקה ודברי מתיקה - בחינם -
מטעמן של המפלגות והאירגונים השונים.
כמעט בכל הצמתים ונקודות המעבר נראים פעילים צעירים,
בעיקר של החיזבאללה, נושאים בידיהם תיבות התרמה מפלסטיק או מקרטון: הקרן הקיימת
להתנגדות. מרבית כלי הרכב שחלפו על פניהם נעצרו ושילשלו לתוך התיבות שטרות של
לירות לבנוניות. ערך המטבע הלבנוני עדיין נמוך מאוד - דולר אחד נמכר ב-1,500
ל"ל; אך כמויות השטרות שראיתי הצטברו לסכומים שללא ספק יהיו משמעותיים גם מול
האינפלציה.
חיזבאללה היכה שורש בשנים האחרונות בלבנון, לא רק
כתנועת שחרור לוחמנית-רדיקלית, אלא גם כתנועה פוליטית-חברתית. כעת, משגורש האויב
הישראלי, עומדת בפניו ברירה קיומית: להמשיך ולזנב בישראלים, כתמיכה במאבקם של
הפלשתינים עד "שיחרורה של ירושלים" , ובכך להסתכן בעימות שעלול להיות
הרה-אסון לגבי התומכים הפוטנציאליים שלו - או להתפנות לפעולות שיקום אוכלוסיות
הדרום ולבנייה מחדש של התשתית הכלכלית והחברתית, שנהרסה כמעט לחלוטין.
בדרום ביירות השקיע החיזבאללה בפעילות למען רווחת
התושבים העניים. כעת ניתן להפנות את תשומת הלב והמשאבים גם לדרום המדינה. מאמץ כזה
יאפשר לאירגון להתחזק מול יריבתה העיקרית ברחוב השיעי, אמל.
שיחרור הדרום הפך לנכס אלקטורלי חיוני לחיזבאללה.
התנועה הזו אינה כנופיה של פנאטים צמאי-דם, אלא אירגון פוליטי שראשיו שוקלים היטב
כל מהלך. "גם מידת התלות באיראן ובסוריה אינה כה גדולה, כפי שנהוג להציג זאת.
זוהי בראש ובראשונה תנועה לאומית לבנונית, שיש לה אינטרסים משלה", אומר
הדיפלומט המערבי.
"אנחנו לא חיות טרף" במצב של חזרה לרגיעה,
מודעים ראשי החיזבאללה היטב להשלכות הפוליטיות השליליות שעלולות לנבוע מהתדמית
הקיצונית שהודבקה להם במשך השנים. לדבריהם, אשמות בכך ישראל והתקשורת המערבית.
המוטו החוזר ונשמע בפי אנשי החיזבאללה הוא: "אנחנו לא חיות טרף". מנהיג
התנועה, השייח' חסן נסראללה, נטל את הסיכון הביטחוני, ויומיים אחרי הנסיגה
הישראלית ירד עד לבינת-ג'בייל כדי להופיע בפני התושבים, ולהרגיע אותם כי לא יאונה
להם כל רע. תושבי הדרום, ובעיקר פליטי העדות הנוצריות, שמספרם בירידה מתמדת, עדיין
מודאגים.
מעשי הביזה בבתיהם של נוצרים וסייענים של ישראל,
לעתים תוך איום על חייהם של ילדים שנשארו בבית לשמור על הרכוש המשפחתי, לא סייעו
להפחתת החששות. כך גם הופעתם הכוחנית של לוחמי מיליציות חמושות, שהתמקמו בכניסה
לבניינים ציבוריים ועל מרפסות בתים שנטשו משפחות בבריחתן. מצד שני, מצאתי כומר
נוצרי באחד מכפרי הרצועה, שאמר: "קיבלנו ערבויות מנשיא לבנון עצמו, אמיל
לח'וד, שביקר כאן מיד אחרי השחרור. הוא אמר לנו חד-משמעית שהמדינה נוטלת על עצמה
את האחריות לביטחוננו. קיים למעשה שיתוף-פעולה הדוק בין הרשויות, החיזבאללה ואמל,
ומטרתם לבלום את הניסיון להפוך את האזור המפונה לדרום הפרוע. גם מול האוכלוסיה
המקומית, גם מול ישראל.
"אני קורא", אומר הכומר, "לכל אלה
שברחו, לחזור. לא יאונה להם כל רע. אלה שעזרו לאויב יועמדו לדין, אבל למשפחות לא
ייעשה דבר. עדיף שיחזרו מהר ככל האפשר".
הדיווחים בכלי התקשורת המקומיים, על קבלת הפנים
הצוננת-עד-משפילה, שהמתינה לאנשי צד"ל בישראל, רק סייעו ליצירת הרושם, שהללו
הולכו שולל בידי ישראל. "כל מה שמעניין את היהודים זה הם עצמם. לא איכפת להם
מהנוצרים, או מהמוסלמים, ואפילו לא מאמריקה", אומר אזרח, תומך חיזבאללה.
והכומר אומר: "חזרתי ואמרתי להם (לאנשי
צד"ל), שאין להם מה לחפש עם הישראלים. מצד שני, בהתחלה באמת לא היתה לנו
ברירה. היינו חייבים להגן על עצמנו". לישראל, לדעתם, אסור לדאוג לעצמה.
לאחרים מותר. הסתירה הזו טמונה עמוק בחולות הנודדים של המציאות הלבנונית. ותוך כך,
פתאום צצים סיפורים על אנשי צד"ל שעזרו ל"לוחמי ההתקוממות".
"היהודים הם מקור הרע בעולם" אחרי 20 שנה
של עימות ברוטלי, פינה המימד האנושי את מקומו לדמוניזציה מוחלטת של הצד השני.
בהקשר המזרח-תיכוני, השימוש במונח 'אנטישמיות' בעייתי, הרי כמעט כולם פה שמים.
ובכל זאת, המפלצתיות המיוחסת לישראלים וליהודים - לעתים רחוקות נעשית אבחנה בין
השניים - לקוחה בתוכנה מהתעמולה האנטישמית הנוראה ביותר: הם (היהודים) מקור כל הרע
בעולם, הם רוצים להשתלט על העולם ולהפוך את כל העמים האחרים לעבדים, הם מפיצים
קוקאין והרואין, הם שוכבים עם אמותיהם.
ולמרות זאת, אחד המחזות החזקים ביותר שראיתי כאן
היתה העלייה לרגל ההמונית אל גדר הגבול, אל שער פאטמה, והחיפוש האובססיבי אחר
בן-שיח ישראלי, חייל או אזרח, מישהו לפרוק עליו את כל הזעם שהצטבר. היה זעם, זה
נכון, אבל מבעד לגידופים ולצעקות, צצה תופעה אנושית ייחודית למדי: הם הרי יכלו
להגיע עם כלי נשק ולטווח מטרות ישראליות. אצבע הגליל כולה חשופה עבורם לחלוטין.
ואף ירייה אחת.
לא הרחק משער פאטמה הוצב דגם פלסטיק של מטול טילי
קטיושה מכוונים לשטח ישראל. דגם פלסטיק, לא טילים אמיתיים.
בצד השנאה לישראל, קיימת גם סקרנות ענקית. אוטובוס
של נערות בית-ספר מביירות, ראשי כולן מכוסים, נעמד ליד נקודה המשקיפה על עמק
החולה, "איזה יופי", הן אומרות אחת לשנייה, ומצביעות לעבר ישראל.
"שם היהודים", אומר בחור צעיר מחבורה נוספת שמגיעה למקום. "זה
פלשתין", אומר צעיר מזוקן, אך דומה שאיש אינו שם לב אליו. במקום מתפתח מעין
משחק ניחושים בניווט: שם זה קריית-שמונה; לא, זה שם; לא, זאת בכלל טבריה.
למחרת אני שב ועובר באותה נקודה. חבורת צעירים,
בג'ינס ובחולצות קצרות מיידה אבנים לעבר ישראל. עלי, מביירות, שזה עתה סיים להשמיע
באוזני נאום שטנה מתלהם נגד ישראל והציונות והיהודים, מצקצק בלשונו ואומר כמבקש
סליחה בשם המיידים: "את זה לא צריך לעשות". קיימת אצל הלבנונים סלחנות,
כמעט טבעית, כלפי הישראלים. מי שחווה אסונות כה רבים כמוהם, יודע היטב שהדרך
לשלווה עוברת במחילה.
כך הם גם נוהרים בהמוניהם לבקר באתר המדכא של כלא
אל-ח'יאם, שמאז השחרור הפך למעין פארק לאומי: אסירים לשעבר כבר מיהרו לתלות הסברים
בערבית ובאנגלית, מעל תאי הכלא, מעל אגף הנשים, מעל לחדר העינויים בחשמל, מעל
לחדרי השומרים, שכל תכולתם מנופצת ומפוזרת על הרצפה.
עלי מתעקש ללוות אותי ולהסביר לי בדיוק, מה בדיוק
היה בכל מקום. אני מעדיף להתמודד עם המועקה השוררת במקום הנורא הזה, לבד. האנשים
מסביב עוברים ממבנה למבנה, מזועזעים. הרבה ממה שסופר על הכלא הזה נובע מדמיון
פרוע. אבל הרבה היה גם במציאות.
בחצר משחקים ילדים עם רובי צעצוע בחיילים, מסביב
לג'יפ נטוש. אשה מבוגרת נכנסת לאחד ממבני הכלא. החשיכה השוררת בתאים מעוררת בשנינו
אימה פתאומית. היא משמיעה קריאה לאללה, סופקת את כפיה וממהרת לצאת החוצה. אל האור.
אולי יש בהתמודדות העממית הזו, עם הנורא, גם הליך של תרפיה המונית עם עבר האימים.
מכל עבר עסוקים עכשיו במחיקת מוראות האתמול. הרשויות
המקומיות כבר החלו לפנות את שרידי המבנים שפוצצו, את הטנקים והנגמ"שים של
צה"ל וצד"ל, ששלדי הברזל המפויחים שלהם נשארו בצד הדרך אחרי פיגועי
החיזבאללה או במהירות הנסיגה. אנשים חוזרים עם משאיות עמוסות בחפצים ובחיות לבתים
שנטשו לפני שנים; כמה חקלאים כבר מעלים באש את גידולי הפרא שהשתלטו על השדות לאורך
גבול רצועת הביטחון. הם לא רוצים לאבד זמן נוסף לפני שיתחילו לשתול ולגדל. גם הם
רוצים לחיות תחת גפנם ותאנתם, גם הם רוצים שלום וביטחון. שלום על לבנון.
"פעם הם הפחידו, היום הם מפחדים" האיום
הגדול ביותר להשכנת הרגיעה באזור עלול לבוא, שוב, ממחנות הפליטים הפלשתינים. שם
מתגבר הייאוש נוכח האפשרות שאת מחיר השלום בין ישראל לרשות הפלשתינית ישלמו
יושביהם, בהנצחת גלותם. קשה להמעיט בערכה ובעוצמתה של תחושת ההזנחה שחשים הפליטים
הפלשתינים בלבנון. הם מרגישים ששוכחים אותם, ואינם מוכנים לתת לזה לקרות. "יש
לי מאות צעירים שמוכנים בכל רגע לשמש פצצות חיות", אומר מוניר מקדאה, שפרש עם
רבים אחרים מהפתח אחרי חתימת הסכמי אוסלו.
הקולונל מקדאה, המתגורר במחנה עין-חילווה, בפאתי
צידון, מבטיח שנאמניו יבצעו בימים הקרובים פיגוע גדול בתחומי ישראל, למרות איומיה
של זו, כי תגיב בתקיפות על כל פעולה נגדה.
"אם ישראל תתקוף ולו אזרח לבנוני אחד, אנחנו
נגיב בכזו עוצמה שתושבי (צפון) ישראל יצטרכו לא רק לנטוש את בתיהם, אלא אף לעזוב
לחו"ל. בעבר ישראל גרמה לחצי מיליון לבנונים לעזוב את בתיהם, אבל זה לא יחזור
על עצמו. בעבר הם הפחידו, היום הם מפחדים. לא יהיה כל מקלט (לתושבי הצפון), ואנחנו
לא מבדילים בין חיילים לאזרחים", אומר מקדאה בביתו.
"נמשיך להילחם באויב בכל הדרכים האפשריות,
באוויר, בים וביבשה. האויב לא ייהנה מביטחון ומיציבות. בין לבנון וישראל אין שום
הסכם, כך שאנו עשויים לתקוף גם מלבנון. גם אם סוריה תחתום על הסכם שלום, אנחנו
נמשיך במאבק – כל עוד יישאר פליט אחד בחוץ. אנחנו לא צריכים אישור מאיש כדי
להילחם".
הגבול בין ישראל ולבנון, אומר מקדאה, לא יהיה חסום
בפני הפלשתינים, ולא משנה כמה חיילים יוצבו לאורכו.
מנגד, אומר מפקד בכיר של החזית הדמוקרטית, כי אנשיו
יתמקדו בביצוע פיגועים בשטחי ישראל ונגד מטרות ישראליות ברחבי עולם, אם נושא חזרת
הפליטים לא ייכלל בהסכם קבע ישראלי-פלשתיני. ועם זאת, הוא אומר, תימנע החזית
מפיגועים משטח לבנון.
"הלבנונים שילמו כבר בקורבנות רבים. כעת אנחנו
צריכים לרכז את המאבק מבפנים (ישראל ושטחי הרשות). ההתקוממות שלנו צריכה להיעשות
שם. יש לאנשים שם הנשק הנחוץ, והם יעשו זאת. אם ערפאת יפקיר אותנו, העם הפלשתיני
יזכיר לו את קיומו. אנחנו נפתיע את העולם כולו בדבר-מה שהוא לא מצפה לו, ונתקוף
מטרות ישראליות ברחבי העולם", אמר הבכיר.
לדבריו, מסרבים הפליטים הפלשתינים לכל תוכניות
ליישובם מחדש במדינות שונות, ובכלל זה בעיראק ומדינות המערב. גם אירגונים אחרים, כארגוניהם
של אבו-נידאל ואחמד ג'יבריל, נערכים לביצוע פיגועים בחו"ל.
"לא ניתן לאף פלשתיני לעבור פה את הגבול, ואם
יהיה צורך, נירה בהם בעצמנו", אומר מוחמד, האסיר לשעבר מאל-ח'יאם. בגינה הפורחת
מתקבצים בני משפחה מהכפר, וגם כאלה שבאו לבקר מביירות, ולראות באותה הזדמנות מה
נשאר מהבית שלהם.
האם הם מאמינים בשלום עם השכנים מעבר לגבול?
"לפיירוז יש שיר שנקרא 'אנחנו והירח
שכנים'", אומר עלי. "הירח נראה כל-כך רחוק. אתה חושב שהם באמת רוצים
איתנו בשלום? שהם באמת רוצים לדבר איתנו? הם סגורים בעניינים שלהם, ואף אחד אחר לא
מעניין אותם. הם רואים אותנו רק דרך המשקפות הצבאיות. אבל מי יודע? אולי יום
אחד".