היום שאחרי הנסיגה

רוביק רוזנטל, יומן מעריב, 28.5.00

"הרעיון לבצע 'נסיגה מסודרת' בתנאי הטירוף הלבנוני היה מופרך מלכתחילה"

התגובה הציבורית בעקבות הנסיגה מלבנון התבטאה בפרץ רגשות. רגשות "השפלה" עקב הבריחה החפוזה, רגשות כעס על השארת ציוד ואמצעי לחימה רבים בשטח לבנון, רגשות בושה על הגורל המר שנפל בחלקם של לוחמי צד"ל, ששימשו לישראל בני ברית בעת השהייה בלבנון.

כמה ימים אחרי הנסיגה שוקעים הרגשות האלה וזוכים למשקל הראוי להם. כנראה שהרעיון לבצע "נסיגה מסודרת" בתנאי הטירוף הלבנוני היה מופרך מלכתחילה. לא נעים לראות מחשב או טנק מיושן שנשבו בידי מיליציה לבנונית זו או אחרת, הרבה פחות נעים היה לסגת תוך קרבות עקובים מדם ומיותרים. "ההשפלה" של הנסיגה הקצרה הזו אינה עומדת בשום יחס להשפלה שלה זכינו משך שנים ארוכות, כאשר צה"ל לא מצא תשובה נגד ארגון גרילה של כמה אלפי אנשים.

התגובה הרגשית המבוססת ביותר היא החרדות הקשים של תושבי הצפון, הרואים מבעד לחלונם עמדות ירי קרובות. אם חלילה יתפתחו אירועים שיאיימו ישירות על יישובי הצפון במצב החדש, ייבחנו הממשלה וצה"ל באופי ובעוצמת התגובה שינקטו. על אלה כבר רמז דני יתום בסוף השבוע: כל תגובה שהיא לא תחזור על השגיאה האסטרטגית של פלישה והתנחלות על אדמה לבנונית.

המלחמה של ערביי ישראל בסוף השבוע הודיעו ראשי הציבור הדרוזי שהם מוכנים לקלוט בכפריהם משפחות אנשי צד"ל שיבחרו להישאר בישראל. ראשי הציבור הערבי לעומתם המשיכו להופיע בחזית מאוחדת נגד כל עזרה בפתרון הבעיה, ולהציג את אנשי צד"ל כבוגדים נתעבים.

המושג "משתפי פעולה" מדיף ריח רע, אבל ראשי הציבור הדרוזי נוקטים בעניין פליטי צד" ל עמדה משכנעת יותר. ראשי הציבור הערבי חייבים לראות את פרשת צד"ל בתוך הקונטקסט הלבנוני, שבו אין כמעט ארגון שאינו קשור לגורם חוץ-לבנוני, ובעיקר סוריה ואיראן. היום עומדת על הפרק שאלה אנושית של טיפול בפליטים ולא שאלה פוליטית, ומתבקש מהציבור הערבי להיות בה גורם מאוזן יותר. ראוי שערביי ישראל לא יילחמו את מלחמות האתמול שכולנו מנסים להשתחרר מהם, אלא יסייעו לחולל כלפי לבנון המסוכסכת תהליך של פיוס ורגיעה.