חלם קרב
חיילי צה"ל מסכנים
את חייהם כדי לשמור על האינטרסים הטריטוריאליים של סוריה בתוך לבנון. בעצם מגיעה להם
משכורת מבשאר אל אסד
ב. מיכאל, Ynet, 20.2.01
ברוך השם, נראה שהמאמץ
הצבאי-מדיני המשולב עומד לשאת פרי: הצפון מתחמם קצת. לא יותר מדי בינתיים, אלא רק במסגרת
הצפוי והבלתי נמנע מן הכסילות הישראלית המתמשכת. אך עם עוד שמץ של השתדלות, נצליח להפיק
מן המצב מירבצים עשירים של בוץ טובעני, כדי לשוב ולשכשך בו כמו שאנו אוהבים.
המאמץ הצבאי לשמירה על
המשך לחישתה של הגחלת הלבנונית החל כבר בחודש מרץ 2000. חודשיים טרם הנסיגה. הרמטכ"ל
ווזיריו הניחו על שולחן רה"מ תוכנית נסיגה. "דמדומי בוקר", כינה אותה
המחשב הצה"לי עתיר ההומור הציני. זה היה, כרגיל, עוד ניסיון לעבוד על כל העולם.
מין ישרא-טריק אופייני, שעיקרו "נסיגה מלאה" תוך השארת רוב הכוחות בשטח.
רה"מ, בהתקף של שכל ישר, השליך את התוכנית לפח ותבע מן הצבא תוכנית נסיגה שתכלול
גם נסיגה. הצבא שב והגיש תוכנית, אך גם בזו הקפידו המתכננים להשאיר בידי ישראל בדיוק
את הכמות הדרושה של שטח ומוצבים, כדי שהחיזבאללה לא יישאר, חס וחלילה, נטול תעסוקה
או הצדקת קיום. שהרי ללא חיזבאללה פעיל, גם צה"ל עלול להיקלע לחוסר מעש. וכאשר
צה"ל בטל ממלאכה ואינו יכול להלך אימים על כל סביבותיו, עוד עלול מישהו להציץ
אל תוכו בעין ביקורתית ובוחנת, וזו סכנה ששום צבא אינו שש להתמודד עימה.
אבל צה"ל ביקש כל
כך יפה שיותירו בידיו קצת בוץ, עד שראש הממשלה ברק נעתר, והשאיר בידי ישראל 25 דונם
מאדמות "חוות שבעא" שעל הר דוב (וכמה שבויים לבנונים למען יוכל החיזבאללה
להשתעשע גם בחטיפות, ולגוון מעט את שגרת המלחמה).
אין לאיש תשובה לשאלה
מדוע מתעקשת ישראל להחזיק בחוות שבעא, זולת "ככה". גם הטענה הפורמליסטית
כאילו לא בשטח לבנוני מדובר היא ריקה מכל שכל ישר. הרי גם בשטח ישראלי לא מדובר. זהו
שטח כבוש לכל הדעות, ומדינה נורמלית צריכה נימוק יותר מוצלח מ"ככה" כדי להחזיק
בנתח ממדינה שכנה.
"זהו שטח סורי",
ימשיכו הפורמליסטים ויטענו, "וגורלו יהיה כגורל שאר השטח הסורי הכבוש בידינו".
דא-עקא, ישראל היא המדינה היחידה בעולם הטוענת שזהו שטח סורי. סוריה עצמה, כמו לבנון,
מצהירה קבל או"ם ועולם כי בשטח לבנוני מדובר, וכי אין לה כל תביעות לגביו או מעמד
בו. ורק ישראל בשלה: השטח סורי.
העמדה הביזארית הזאת
הביאה למצב אבסורדי: חיילי צה"ל מסכנים את חייהם כדי לשמור על האינטרסים הטריטוריאליים
של סוריה בתוך לבנון. בעצם מגיעה להם משכורת מבשאר אל אסד.
לכאורה, חלם. חלם-קרב.
אך דרושה מידה גדושה של סלחנות כדי לייחס זאת רק לאיוולת. אין מנוס מן ההרהור שלדרג
הצבאי וגם לדרג המדיני די נוח עם צפון מתוח. תותחים רועמים וחזונות בלהה הרי תמיד מקילים
על חייהם של ממשלות כושלות ושל צבאות שכבר מזמן לא ניצחו בשום מערכה. גאוני המודיעין
גם טרם השלימו עם העובדה שהם נחשפו במלוא קלונם האנליטי: שמונה חודשים חלפו מאז התבטאו
בנחרצות בוטחת (יחד עם עוד גאונים דגולים כמו יוסי אולמרט, מאיר דגן ודומיהם), שהגליל
יהפוך לגהינום מייד למחרת הנסיגה, והנה אפילו כדור פינג-פונג אחד לא נפל בשום יישוב
ישראלי. הפגזים היחידים שצנחו בינתיים בגליל באו מטנק ישראלי מסוחרר. נבואות סרבניות
שכאלה זקוקות למעט סיוע כדי שתואלנה להגשים את עצמן.
והנה, סוף סוף מתקרב
הרגע המיוחל, הישיבה המטופשת בהר דב, זו שזימנה לחיזבאללה חטופים נוחים, תבעה גם קורבן
ראשון. עוד מעט קט וישראל תגיב בפראות המתאימה, וקטיושות ראשונות תיפולנה על הגליל.
"אמרנו לכם!"
יחככו כל המומחים את ידיהם בסיפוק ויתראיינו בשקיקה.
גם ההמשך די ידוע:
18 שנה נאכל חרב בגלל הר דב, ואז נבין כי אין מנוס מנסיגה חד צדדית. ישראל תיסוג מהר
דב, אך בעצת מומחי הצבא היא תשאיר בידה את גבעת נמלה.
למה? ככה. עניין של הרגל.
בדוק ומנוסה
איש בל יתפלא אם בתוך
כמה שעות, או ימים, יתייצב מר ברק מול המיקרופונים ויכריז בארשת נחרצת: "הפכנו
כל אבן בדרך לאחדות, אך למרבה הצער הסתבר לנו כי אין פרטנר בצד השני". שהרי מה
שעבד כה יפה מול הסורים, ועוד יותר יפה מול הפלשתינים, בוודאי יעבוד גם מול אריאל שרון:
להציע הכל, זולת העיקר, ואז לקפוץ הצידה כדי לא להיפגע מרסיסי ההתמוטטות הבלתי נמנעת,
ולהטיל את אשמת הכישלון על הצד השני. בדוק ומנוסה.
לפחות הפעם (נכון לרגע
כתיבת המילים הללו בלבד) יופעל הטריק הזה למען מטרה ראויה.
פורסם ב"ידיעות
אחרונות", 20.2.2001