איש חידה
חיים הנגבי, מעריב, 1.6.00
במשך שנים עמל אורי לובראני על "ברית
הפריפריה", שאינה יכולה להחליף שלום ישראלי-ערבי
דווקא הוא, אורי לובראני, האיש ששירת את
"האינטרס הישראלי בלבנון" יותר מכל אחר, תחת ראשי ממשלות ושרי ביטחון
לרוב, לא חגג את ה"ניצחון" ולא השתבח ב"הצלחה" של נסיגת הצבא
בלילה שבין שלישי ורביעי בשבוע שעבר. מספרים עליו, שהרחק מעין הציבור הוא ביכה את
אובדנו של צד"ל, שעל טיפוחו וקידומו שקד הרבה שנים.
עד הסוף האמין הסיוויל-סרוונט בעל הפנים הנוגות – "מתאם
פעולות הממשלה בלבנון" – שאפילו נגזר על ישראל לסגת, אפשר היה לה לשמר את צבא
השכירים כמיליציה לבנונית ולנהל אותו בשלט-רחוק מבעד לגדר. כה נאמן וכה מסור היה
לגדודים של הגנרל לאחד, עד שסירב להצעה שהוגשה לו מטעם מינהלת המשת"פים – כן,
יש גוף בינמשרדי כזה – לעמוד בראש ועדת היגוי לטיפול באנשי צד"ל בסוף דרכם.
הוא לא רצה לתת יד לקבורתו של צבא התעתועים שבו האמין, והתפקיד נמסר ליוסי פלד.
איש חידה, לובראני. עובד מדינה מסור עד כלות, שעשה
חיל בפעילות מדינית-ביטחונית, פעמים גלויה ופעמים חשאית. במשך שנים רבות עמל על
כינונה של "ברית הפריפריה", אותה אמונה שהתנסחה עוד בימי המדינה שבדרך
כאמצעי מדיני וצבאי מול ונגד העולם הערבי הסוגר על ישראל מסביב, באמצעות בריתות אזוריות
עם מדינות לא ערביות ועם מיעוטים לא מוסלמים.
אילו היתה ישראל נוהגת כארה"ב, היה מוזמן עכשיו
לובראני לוועדה של הכנסת, לתחקור ולשימוע פומביים אודות המעורבות הישראלית בלבנון.
לא מדובר בהענשה של פקיד מסור, אלא בהפקת לקחים: שום ברית פריפריה אינה יכולה
להיות תחליף לשלום ישראלי-ערבי.