מסמכים מקוריים מספרים: המלחמה בלבנון התחילה ב-1954!
להתערבות צבאית בלבנון?
המחלוקת העקרונית סביב הרעיון להפעיל את צה"ל
בלבנון לשם סיפוח רצועה בדרום לבנון לישראל והקמת "מדינה מרונית",
שנתגלעה בשנים 55-1954 בין הממסד הביטחוני-צבאי בראשות שרי הביטחון פנחס
לבון ודוד בן-גוריון והרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין ובין ראש בממשלה ושר החוץ משה
שרת, ששלל ובלם את יוזמת הפלישה – כפי שהיא משתקפת ביומן האישי של משה שרת.
ערך והאיר – יעקב שרת, תשר, תל-אביב 1983
לפלוש או לא לפלוש ללבנון? זו הייתה השאלה כבר ב-1954!
מי חתר להתערבות צבאית בלבנון?
קטעים מיומן משה שרת
יומנו
של ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת [יומן אישי "מעריב", 8 כרכים, 1978] מגלה, כי הממסד
הביטחוני-צבאי בישראל טיפח לפחות החל משנת 1954 יומרות ותוכניות לפלוש ללבנון כדי להחיל בה שינויים במבנה
ובמשטר. משה שרת בלם תוכניות אלה כל עוד לא הודח מן הממשלה ב-1956, לקראת המלחמה הישראלית
היזומה הראשונה (נגד מצרים) באוקטובר 1956 – "מבצע! קדש". ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון
עדיין הגה באותן תוכניות לבנוניות ימים ספורים לפני מלחמת 1956, ואף ניסה לעניין בהם את
ממשלת צרפת בראשות גי מולה, שותפו ל"קנוניית סואץ".
ערך והאיר – יעקב שרת, תשר, תל-אביב 1983
כל ההערות, קטעי הקישור, ההסברים בסוגריים שרי-זווית
וההדגשות – מאת יעקב שרת
כל הזכויות שמורות
להוצאת תשר, הפרסה 27, ת"א 085-69
מי
ומי:
אבן,
אבא – שגריר ישראל בוושינגטון.
אליאב,
פנחס – עובד בכיר במחלקת האו"ם במשרד החוץ.
איתן,
וולטר – מנכ"ל משרד החוץ.
אסף,
עמי – ח"כ מפא"י.
ארגוב,
נחמיה – שלישו של ראש הממשלה ושר הביטחון דודו בן-גוריון.
ארן,
זלמן (זיאמה) – שר בלי תיק וממונה על הסברה, מראשי מפא"י.
ארנס,
משה – חבר קיבוץ מבואות בית"ר.
בהיר,
אריה – ח"כ מפא"י.
בן-גוריון, דוד – מדצמבר 1953 עד פברואר 1955 ח"כ, תושב שדה בוקר;
מפברואר 1955 שר ביטחון בממשלת משה
שרת; מנובמבר 1955
עד יוני 1963 ראש ממשלה ושר הביטחון.
בר-און,
מרדכי – ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין.
דיבון,
זלמן (זיאמה) – מנהל מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ.
דיין,
משה, רב אלוף – רמטכ"ל צה"ל (1954-1958).
הראל,
איסר – ראש "המוסד" (לביון ולתפקידים מיוחדים).
הרכבי,
יהושפט (פטי) – ראש אמ"ן.
כהן,
ליאו – יועץ בכיר מוותיקי משרד החוץ.
לבון,
פנחס – שר הביטחון, מראשי מפא"י.
לוריא,
ארתור – סגן מנכ"ל משרד החוץ.
נאמן,
יובל – עוזר ראש אמ"ן.
נגר
(נג'אר) עמיאל (אמיל) – מנהל מחלקת מערב-אירופה במרד החוץ.
נמיר,
מרדכי – ח"כ (מפא"י), מזכיר ההסתדרות.
סרלין,
יוסף – שר הבריאות ("ציונים כלליים").
עמית,
מאיר – ראש אג"ם.
פרס,
שמעון – מנכ"ל משרד הביטחון.
צור,
יעקב – שגריר ישראל בפאריס.
קולק,
טדי – מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
רפאל,
גדעון – ממונה על המזרח התיכון ואו"ם במשרד החוץ.
שילוח,
ראובן – צייר ישראל בוושינגטון; לשעבר ראש במוסד.
שרון
אריאל – סגן אלוף, מפקד הצנחנים.
שרת,
משה – מינואר 1954
ראש הממשלה ושר החוץ; מנובמבר 1955 עד יוני 1956 – שר החוץ.
ששון,
אליהו – שגריר ישראל ברומא.
תקוע,
יוסף – סגן מנהל המחלקה המשפטית של משרד החוץ; ממונה על וועדות שביתת הנשק.
א. שר הביטחון פנחס לבון: עת לפעול נגד סוריה!
יום
ה' 25.2.1954
[בתקופה
זו כותב היומן משה שרת הוא ראש הממשלה ושר החוץ; פנחס לבון – שר הביטחון; דוד
בן-גוריון – ח"כ בלבד, תושב שדה בוקר, אך מקרין משם עוצמה פוליטית ניכרת
ביותר]
שעה
קלה לאחר שהגעתי למשרד ראש הממשלה הבוקר טלפנו ממשרד החוץ להודיעני, כי [גנרל
מוחמד] נגיב [נשיא מצרים מאז הפיכת הקצינים ביולי 1952] הודח וגמאל נאצר הכריז
על עצמו ראש ממשלה. ידיעות על ירידת קרן נגיב תכפו בשבועות האחרונים וזה מכבר
נתגבש רושם ברור, כי גמאל הוא האוחז ברסן ביד תקיפה. אף על פי כן באה התמורה
כאפתעה רבתי. איך נפלו גיבורים!
לאחר
ביקור חטוף במשרד החוץ ועיון בידיעות האחרונות ממצרים – הביתה ומשם לרחובות לארוחת
צהרים אצל גב' [ורה] וייצמן [אלמנת הנשיא הראשון ד"ר חיים וייצמן]. בין
האורחים [שר הביטחון] פנחס לבון ו[אשתו] לוסי. באמצע הארוחה נקראתי לטלפון. גדעון
[רפאל] הודיע כי פרץ מרד נגד [קולונל אדיב] שישקלי [השליט] בסוריה. אחד המפקדים
בצפון השתלט על חאלב והכריז מתחנת השידור שם, כי על שישקלי להסתלק תוך כ"ד
שעות ולא – ייקרעו מעל סוריה החבלים המורדים, והם בצפון ובמזרח; איום זה פירושו ודאי
הצטרפות החבלים המורדים לעיראק, ובכלל יש סימנים כי המרידה מאורגנת מבגדאד. חזרתי
עם בשורה זו בפי, והכל נתמלאו התרגשות. עורי צפון ובואי תימן – אכן הפעם בסדר
הפוך.
אחרי
הארוחה לקחני פנחס [לבון] הצידה והחל מדבר על לבי: עת לעשות – זו השעה לנוע ולתפוס
עמדות הגבול הסורי שמעבר לאזור המפורז [השטחים שממערב לקו הגבול הבינלאומי של
ארץ-ישראל וסוריה שנותרו בידי הצבא הסורי לאחר תום מלחמת הקוממיות, נקבעו כמפורזים
בהסכם שביתת-הנשק הישראלי-סורי מ-1949]. סוריה מתפוררת. מדינה שכרתנו הסכם שביתת הנשק עמה שוב
אינה קיימת. על כל פנים, ממשלתה נופלת ואין אחרת, ולא עוד אלה עיראק נכנסה למעשה
לסוריה. זוהי הזדמנות היסטורית – אל נחמיצנה.
נרתעתי
מחשבת בזק כזו וראיתי את עצמנו על סף תהום של הרפתקה הרת-אסון. תמהתי אם
אמנם הוא מציע לפעול מייד, ונדהמתי בראותי כי אכן זו כוונתו. אמרתי, כי אם באמת תיכנס
עיראק על צבאה לסוריה הרי זו תמורה מהפכנית, שתחייב אף תצדיק מסקנות מרחיקות, אך
לעת עתה אין זו אלא סכנה – בשום פנים לא עובדה. אפילו לא ברור אם באמת ימוגר
שישקלי – שמא יחזיק מעמד. עלינו להמתין ולראות איך יפול דבר בטרם נוכל להחליט
משהו. לבון אמר שוב, כי הזמן יקר ועלינו לפעול והזדמנות כזו מי יודע אם תחזור. שוב
עניתי, כי בנסיבות הנתונות כרגע לא אוכל לתת הסכמתי לשום פעולה מעין זו שהוא מציע.
לבסוף אמרתי, כי מכיוון שבשבת בבוקר נהיה יחד אצל בן-גוריון בשדה בוקר, הבה
וניוועץ אתו אם ומה יש לעשות. ראיתי כי לא נחה דעתו מההשהיה אך בלית ברירה ניאות.
בכל
זאת הושפעתי לא מעט מהביטחון, כי אנו עומדים בפני התערבות מזוינת של עיראק בסוריה
וכי עתידים להתחולל מאורעות שיחייבו קו פעיל מצידנו. כשבאנו לדירתנו בתל אביב
ויתרתי על המנוחה וחיברתי נוסח הודעה בשביל דובר משרד החוץ, שהכתבתי טלפונית
לגדעון [רפאל] בירושלים. היה שם פסוק על התערבות עיראק ומסקנות הנובעות ממנה
לדידנו – מדינה שאין לנו הסכם שביתת-נשק אתה וכו' – ועליו אמרתי כי אין לתיתו אלא
אם כן תתפרסם בינתיים הגרסה, כי יד עיראק בדבר מאיזה מקור מוסמך אחר - אל נהיה אנו ראשונים להפיץ גרסה זו, באשר
על ידי כך נקטול אותה במו ידינו. גדעון אמר כי לאמיתו של דבר אין עוד הוכחה לכך.
יום
ו' 26.2.54
סליק
שישקלי! חסל ונתחסל. בעיתונות כותרות על כניעתו ובריחתו מדמשק – אין ידוע אל נכון
לאן.
לכתחילה
נועד השבת ל"בילוי" בשדה-בוקר. וכך היה מעשה – פנו אל ב"ג ובקשהו
לתת יד להכנת מועצת המפלגה [מפא"י] על ידי השתתפות בישיבת ועדה של כ"א,
שנבחרה שלם כך. ניאות בשני תנאים – יתכנסו ה-21 בבאר שבע, ותקדם לישיבתם התייעצות
מצומצמת בשדה בוקר – מ"ש, [זלמן] ארן, לבון, [מרדכי] נמיר, עמי אסף, אריה בהיר.
שיחה זו נקבעה לשבת. רגזתי מאוד על טלטול ששה אנשים למקום כה רחוק על חשבון שבתם,
בייחוד טלטולי-אני בתוך הדחס שאני נתון בו, אבל ברור כי לא פציתי פה. אפס משנשתרגו
מאורעות בצפון ובדרום פנה לבון אל ב"ג והציע לו לבוא לת"א. הייתה זו
הקלה רבה. הישיבה נקבעה ל-10, אבל לבון הציע כי נפגש שנינו ודיין עם ב"ג חצי
שעה קודם לשיחה על המצב.
ב. משה שרת: סופנו לסגת בבושת פנים...
שבת 27.2.54
ב-9.30 בבית ב"ג, מהלך
דקותיים מדירתנו שברח' הירקון. הוא טרם בא – מטוסו איחר – וביליתי כמחצית שעה
בחברת [אשתו] פולה ו[הבת] רננה. סוף שהגיע לבוש חאקי של חורף, שופע בריאות ורעננות
אך מאוד לא צעיר במראהו. עלינו למעלה ואיתנו לבון ודיין. קור הספרייה נטולת רוח
החיים אפפנו והשיחה שהתפתחה לא חיממה את הלב. לבון ודיין תיארו את אשר אירע בסוריה
כמעלל עיראקי מובהק. אף על פי כן הצניע לבון לכת ובמקום תפיסת הגבעות שבתחום סוריה
הציע לעת עתה רק כניסה צה"לית ל"מפורז". הצעת בן גוריון להצעה
הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות מה יקרה אם נעשה זאת. הנפתח באש? לא, אנו לא נפתח. מה
יהיה אם הסורים יפתחו באש? לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו ... דמשק שקועה
עכשיו בדאגות אחרות. כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי-ידיים
בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו – אמר ב"ג כי כמובן נשיב
אש. ומה יהיה אם הסורים מצדם ייכנסו לחלקים שונים של "המפורז?" אז נירה
בהם. ובכן זוהי מלחמה? משיכות בכתפיים במקום תשובה. דיין עצמו פיתח את המחשבה
בהוכיחו כי לא נוכל להיכנס לכל חלקי האזור משום שיש בו פינות, כמו אל-חמה,
שתיהפכנה למלכודת מוות בשבילנו, וגם במקומות אחרים, אם יתלקח קרב ניאלץ להתקדם
לתוך שטח סוריה כדי לתפוס משלט ולהחזיק מעמד. הודעתי כי אני נגד כל התוכנית
העתידה להסתיים בכישלון מחפיר. זו תהיה התגרות במועב"ט – אולי גם ניתקל
בהצהרה המשולשת [של ארה"ב, בריטניה וצרפת ב-25.5.50; השלוש הצהירו נגד מרוץ
זיון ונגד שימוש בכוח במזה"ת ואיימו לפעול נגד כל הסגות גבול] כאיום ממשי –
סופנו לסגת בבושת פנים. טענו כי כניסתנו מוצדקת נוכח המצב הפרוע בסוריה – אין אנו
אלא מגינים על הספר שלנו, כל שכן שתמיד הכרזנו על "המפורז" כשטח ישראל
וזוהי השעה לקבוע עובדה. ב"ג הוסיף, כי נצטרך ללוות את הכניסה בהסבר והציע
לומר אז כי אנחנו נכנסים למפורז "לעת עתה", כדי לשמור לנו פתח לנסיגה
בית ברירה. הוא לפחות הביא בחשבון התערבות של מועצת הביטחון נגדנו, אבל כלום לא
היה ברור לו כי התערבות זו מוכרחת? הרגשתי מחנק בהיאבקי יחידי נגד שלושה. ביקשתי
מפלט. אמרתי: "ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה, הבה ונביא
את העניין לישיבה מחר בבוקר". דיכאון ירד על פניו של פנחס – הבין כי זוהי
סתימת הגולל. תלה עין בב"ג. פניתי אל ב"ג ואמרתי: "כלום אתה היית
פוסק בשאלה כזו בהיותך ראש הממשלה מבלי הביאו לפני הממשלה?" המהם משהו שאני
הייתי רשאי לפרשו כהסכמה.
עלי
להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות
הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים, אך
ב"ג דחה כל מחשבה על התגרות במצרים והציע להתרכז הפעם בפעולה נגד סוריה.
ג. דוד בן-גוריון: להכריז על מדינה נוצרית
בלבנון
ב"ג
פתח בעניין אחר. זוהי השעה לעורר את לבנון – זאת אומרת המרונים שבה – להכריז על
מדינה נוצרית. אמרתי כי זהו חלום שווא. המרונים מפולגים. הדוגלים בהתבדלות
נוצרית ידם על התחתונה ולא יעזו דבר. לבנון נוצרית פירושה לוותר על חבל צור, על
טריפולי, על בקעת לבנון. אין כוח שיחזיר את לבנון לממדיה שלפני מלחמת העולם
הראשונה, מה גם שאז היא מאבדת כל זכות קיום מבחינה כלכלית. ב"ג הגיב בשצף.
התחיל מוכיח הצדקה היסטורית ללבנון נוצרית מצומצמת. אם תיווצר עובדה לא יעזו
המעצמות הנוצריות לצאת נגדה. טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל
לעורר ולדרבן נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון. כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר
העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה
הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אזי מהסוכנות (!) – לשם מטרה
כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מיליון, מיליון ובלבד שיקום הדבר, ואז
שיבוא שידוד מכריע במערכות המזה"ת ותתחיל תקופה חדשה. עייפתי מלהיאבק עם
גלגל הסופה.
חילצוני
מהמצר חברים באו להתייעצות המפלגתית. התחילו לדבר בערבוביה – כשב"ג שוחה בה
כדג במים – על שתי שאלות נפרדות: התכונה לבחירות והפעולה החינוכית בקרב המפלגה.
כשקמו
חברים ללכת משכתי את ב"ג לקרן זווית ואמרתי: "שים לב, לעת עתה, בשתי
ההפיכות שהתחוללו, הן במצרים הן בסוריה, לא נורתה ירייה ולא נשפכה טיפת דם. אם
נכנס ל'מפורז' תיפתח אש ונמצאנו אנו הגורמים לכך. לכאורה נצדיק כניסתנו כאמצעי
זהירות להבטחת השקט והביטחון והתוצאה תהיה, כי אנו שהבאנו לידי סכסוך מזוין
בינלאומי, והכותרות בעולם כולו תצגנה את ישראל ככוח תוקפני המוכן תמיד לשחק באש
המלחמה". סבור הייתי כי אמרתי דברים כמתלהמים שאין תשובה עליהם – ולא
היא! ב"ג לא הראה כל נטייה נפשית להתפעל מהחזות שציירתי. "אנו
תוקפנים? הן הסורים יפתחו באש – הרי שבהם ולא בנו תלוי הקולר!" טענתי כי
הן אנו נופיע כיוזמי הפעולה וממילא נצטרך לתת את הדין. לא קיבל, אלא חזר על שיגרתו
עד שהרפתי ממנו בפחי נפש. אמרתי לעצמי – סוף סוף אני רה"מ ולא הוא והפעם
אעמוד על דעתי במסגרת סמכותי הרשמית.
הלכתי
לדירתי עם זיאמה [זלמן ארן]שביקש לשוחח על בעייתו בממשלה [כשר בלי-תיק הממונה על
הסברה]. בדרך סיפרתי לו על הוויכוח – החל מהדין-ודברים עם פנחס [לבון] אצל ורה
[וייצמן] ביום ה' וכלה בשיחה האחרונה שביחידות עם ב"ג. התפלץ והחמיר מאוד
בדין, בייחוד כלפי פנחס [לבון]. טען כאילו מהניסיון כי לו תקופות של ליקויי
שיקול דעת וכשר ביטחון הוא מהווה סכנה חמורה.
כל
אחה"צ ישבתי על הניירות ולסירוגין חשבתי על בעיית הפלישה ל"מפורז".
כרגיל אצלי לאחר שמתנפלים עלי באיזו הצעה יוצאת דופן במפתיע, רק זמן מה לאחר ההלם
הראשון מצטללת עלי דעתי ומתחילות להתגבש תגובותיי האמיתיות, המחושבות והמנומקות. באתי
לידי מסקנה מוחלטת כי זוהי עצת כסיל וטירוף וכי מחר בישיבת הממשלה אערוך לה
קבורה כדת. טלפנתי לפנחס [לבון] הודעתי לו כי יותר שאני חושב על הרעיון שלו פחות
אני מתרשם ממנו.
בהגיעי
הביתה קראתי את וולטר [איתן] ואת גדעון [רפאל] וסיפרתי להם על רעיון הכניסה
ל"מפורז". הרציתי נימוקי התנגדותי והם הוסיפו כהנה וכהנה.
ד. משה שרת: ניצלנו מצרה גדולה...
יום
א', 28.2.1954
לפי
עיתוני הבוקר נכנסו העניינים בסוריה לשלב ייצוב עם כניעת הדרום לצפון וריכוז
הסמכות הכלל-סורית בידי הנשיא הישיש [האשם אל-אתאסי] גילו של נשיא זה שהספיק עוד
להיות המותצריף [מושל] של עכו בימי השלטון העותמאני בארץ, הוא סמל לחיותו
ולרעננותו של המשטר החדש המוקם עכשיו על הריסות הרודנות של שישקלי.
לבון
נכנס לחדרי לפני הישיבה [של הממשלה] ופניו מתוחים, אמרתי: "אתה מאשים אותו
בוודאי בהחמצת השעה." אמר: "הן". אמרתי "ניצלנו מצרה גדולה.
איך אינך מבין, כי ההתנגשות עם סוריה הייתה התנקשות באו"ם? הן ה'מפורז' הוא
בסמכות או"ם אפילו לפי הודייתנו. זאת ועוד. אם נכון כי עיראק היא שארגנה את
המרידה הצפונית הרי היא שיחקה קלפיה בכשרון רב – נשארה מאחורי הקלעים ולא נתנה
לאיש פתחון פה לתלות בה את הקולר; אבל אילו פלשנו ל'מפורז' הן במו ידיינו היינו
מכניסים את הצבא העיראקי לסוריה, גם היינו מלכדים עד מהרה את הכוחות הרבים ביניהם
על ירושת שלטון שישקלי, גם היינו מפיחים רוח חיים חדשה ב'ליגה' [הערבית] אשר ייתכן
כי ההפיכה הפרו-האשמית בסוריה היא מכה אנושה לה. אלה היו התוצאות 'החיוביות' של
ההרפתקה ואילו השלישית הייתה נסיגה מבישה וכל מעמדנו ב'מפורז' היה מתערער עוד
יותר לאחר ניסיון של השתלטות שנכשל."
הישיבה
הוקדשה כולה לבירור מהלך המאורעות בסוריה ובמצרים. פתחתי בהרצאה מפורטת שנמשכה
כשעה. הוויכוח גזל כשעתיים. לא נשמעה שום הצעה של פעולה אך נושא הדיון היה אם
החמצנו שעת כושר או לא. לבון טען כי החמצנו הזדמנות נדירה להתחזק; אני – כי
החמצנו הזדמנות להסתבך. לבון הסביר כי דווקא משום שהחזות קודרת וארה"ב
עומדת לבגוד בנו ולהיכנס בברית עם העולם הערבי, שתהא ממילא מכוונת נגדנו, שומה
עלינו בעוד מועד להפגין כוח ולהראות לארה"ב כי הדבר בנפשנו לבל תעז. תשובתי
הייתה כי חשבון זה יותר מדי מסובך בשביל ראשי הגויים הפשוטים בוושינגטון ואילו
פלשנו ל'מפורז' לא ביו רואים בזה כלל הפגנה נגד מזימותיהם לשלב את העולם הערבי
בתוכניות ההגנה, כל שכן שאלו הן מזימות כשרות בהחלט בעיני דעת הקהל האמריקני,
אלא היו גורסים את המעשה כמעיד על מזימה שלנו לנצל שעת כושר של אנדרלמוסיה
במזה"ת לשם כיבוש והתפשטות וכאישור מפוצץ לחשדות ולהאשמות המנסרים נגדנו
בחוגים רחבים. הוספתי כי עד להתערבותנו היו הזעזועים נשארים בגדר התפתחויות
פנימיות בכל אחת משתי הארצות ורק חריגתנו אנו מגדרנו הייתה מחוללת סכסוך בינלאומי
המוכרח לשמש נושא לחרדה ולהתמרמרות בינלאומית. גם התעלמותנו מאפשרות הפעלת ההצהרה
המשולשת מדהימה ביותר ומעידה על שטחיות מבהילה בהערכת הסכנות הצפויות לנו אם לא
ניזהר.
בוויכוח
תמכו כל החברים [השרים] בי, פרט ל[יוסף] סרלין, שטען אף הוא כי הייתה עת לעשות אבל
גרס דווקא מבצע דרומי נגד רצועת עזה ולא נגד "המפורז" הצפוני. בתשובתי
עשיתי שמות במחוסר אחריות זה, המנצל גם מצב כה חמור כיעד לספסרות ניקלה.
ה. דוד בן-גוריון: עכשיו שעת הכושר!
[מכתב
דוד בן-גוריון למשה שרת מ-27 בפברואר 1954, הקורא ליוזמה ישראלית חשאית בהקמת מדינה מרונית בלבנון,
ותשובת מ"ש עליו במרס 1954 פורסמו תחילה ב"זיכרונות אליהו ששון",
"דבר", 29.10.71. נראה, שמ"ש העביר את שני המכתבים לאליהו ששון, אז
שגריר ישראל באיטליה, למען יחווה דעתו עליהם; חוות דעתו למ"ש, השוללת בעיקרה
את יוזמת ב"ג, שנכתבה ב-25.3.54, הובאה אף היא ב"דבר", 29.10.71]
שדה
בוקר, 27.2.1954
משה,
עם
הסתלקותי מהממשלה החלטתי בלבי לא להתערב ולא להביע דעה בעניינים מדיניים שוטפים,
כי נראה לי שאינני צריך לעשות שום דבר העלול באיזו מידה ומאיזו בחינה שהיא להכביד
על הממשלה. ואלמלא קראתם אותי שלושתכם – אתה לבון ומ.ד. [משה דיין] – לא הייתי בא
לשום מקום להביע דעה על הנעשה ועל מה שיש לעשות. מכיוון שנקראתי על-ידכם ראיתי
לחובתי לעשות רצונכם ובייחוד רצונך אתה כראש ממשלה. ומשום כך אני מרשה לעצמי לשוב
לעניין אחד, שלא נראה לך, ולעמוד עליו שוב. וזהו עניין לבנון.
בלי
קשר עם המאורעות השוטפים (בינתיים נתמנה נגיב שוב להיות נשיא המדינה, וזהו צעד
מחוכם מאין כמוהו מצד נאצר או החבורה שלו) ברור, הלבנון היא החוליה החלשה ביותר
בשלשלת "הליגה". המיעוטים האחרים במדינות ערב הם מוסלמים, פרט לקופטים.
אבל מצרים היא מדינה הקומפקטית המבוססת ביותר בין כל מדינות ערב, והרוב המכריע הוא
גוש מוצק אחד, מעור גזעי (ממש) אחד, מדת ומלשון, ואין המיעוט הנוצרי פוגם ברצינות
בשלמות המדינית והאומה.
לא
כן הנוצרים* בלבנון. הם רוב בלבנון ההיסטורית ולרוב זה יש מסורת ותרבות
שונה לגמרי מאשר לשאר יישובי "הליגה". גם בגבולות המורחבים (וזו היית השגיאה
הקשה ביותר של צרפת, שהרחיבה גבולות לבנון) אין המוסלמים חופשיים במעשיהם, גם אם
הם רוב (ואינני יודע אם הם רוב) מפחד הנוצרים. כינון מדינה נוצרית כאן הוא דבר
טבעי, יש לו שורש היסטורי, ויימצא תמיכה בכוחות גדולים בעולם הנוצרי, גם הקתולי
וגם הפרוטסטנטי. בימים כתיקונם הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי קודם כל מחוסר יוזמה
ואומץ לב של הנוצרים. אבל בשעת מבוכה ומהומה ומהפכה או מלחמת אזרחים משתנים הדברים
והחלש יאמר גיבור אני. יתכן (כמובן שאין ודאות במדיניות) שעכשיו היא שעת הכושר
להביא לידי הקמת מדינה נוצרית בשכנותנו. בלי יזמתנו ועזרתנו הנמרצת הדבר לא יעשה;
ונראה לי שזהו עכשיו התפקיד המרכזי [ההדגשה של דב"ג] או לכל הפחת אחד
[ ההדגשה של דב"ג] התפקידים המרכזיים של מדיניות החוץ שלנו, ויש להשקיע
אמצעים, זמן, מרץ, ולפעול בכל הדרכים העלולים להביא לשינוי יסודי בלבנון. יש לגייס
את [אליהו] ששון (למען המדינה הנוצרית אני מוכן להשתמש ב"את") ושאר
הערביסטים שלנו. אם יידרש כסף – אין לחסוך בדולרים, אם כי אולי יונח הכסף על
קרן הצבי. יש להתרכז בדבר זה בכל הכוחות. אולי כדאי להביא הנה מייד לשם כך את
ראובן [שילוח]. זוהי הזדמנות היסטורית שהחמצת לא תסולח. פה אין כל התגרות
בתקיפי עולם. בכלל אין אנו צריכים לעשות שום דבר "מטעם" – אבל יש לעשות,
לדעתי, הכל בזריזות ובמלוא הקיטור.
בלי
קיצוץ הגבולות של לבנון הדבר כמובן לא ייתכן, אבל אם יימצאו אנשים וגושים בלבנון
שיתגייסו להקמת מדינה מרוניסטית – אין להם צורך בגבולות מורחבים וביישוב מוסלמי
גדול, ולא זה יהיה המפריע.
איני
יודע אם יש לנו אנשים בלבנון – אבל יש כל מיני דרכים אם יש לעשות הניסיון המוצע.
שלך,
ד.
בן-גוריון
* דוד בן-גוריון – כדוברי
ממשלת ישראל ורוב הפרשנים בישראל של ימנו – גורס את המונח "נוצרי לבנון"
כאילו מדובר בגוש מונוליסטי אחיד, שעה שאין טעות (גורלית!) גדולה מזו, כפי שתחוור
ממכתב משה שרת לדב"ג מ-18.3.54 המובא להלן (טעות רווחת אחרת בימינו היא כינוי אזור
ביירות "צפון לבנון" שעה שהכוונה למרכז לבנון – צפון לבנון נמצא בצפון,
באזור טריפולי; עוד טעות רווחת היא כינוי בקעת לבנו (אַל-בּוּקַאע)
"בַּקְעַה" להודיעך בקיעותם של מדינאים ומומחים ישראלים בארץ השכנה)
ו. משה שרת: קלות דעת, שטחיות, ספסרות הרפתקנית...
יום
ג',
13.3.54
-
-
- - - הכתבתי בבית מכתב ארוך לבן-גוריון על בעיית לבנון הנוצרית בהמשך לוויכוח
שפרץ בינינו אותה שבת בת"א - - - -.
18.3.54
לכבוד
מר
דוד בן-גוריון
שדה
בוקר*
הנני
לבקש סליחתך אלף מונים לאיחור תשובתי על מכתבך בדבר לבנון. אומנם את תגובתי השלילית
לרעיון שהבעת בשיחתנו בביתך בתל-אביב השמעתי בו במקום, אך לאחר השיחה אמרתי לעצמי
שיש לבדוק את העניין והטלתי על מחלקת החקר שלנו לחבר סקירת רקע על הניסיונות שנעשו
בעבר לשוות ללבנון אופי של קהילה נוצרית ועל הסיכויים שיש כיום לתנועה שתקום – אם
תקום – לשם השגת המטרה הזאת.
לדאבוני
בוששו אנשי החקר במלאכתם; נראה כי הם שוקדים עליה ברצינות יתר, אך בינתיים עברו
ימים רבים ואף על פי שטרדותיי עלו למעלה ראש ואין קץ וגבול לצרות ולסיבוכים שאני
שקוע בהם, ובשום פנים לא רק בענייני חוץ, הריני בא לעשות מאמץ להסביר לך את דעתי במקצת
הפירוט. אעשה זאת על סמך ידיעות השמורות עימי מימים עברו, אשר איני בטוח אם הן
חלות בדיוק על המצב כפי שהוא כיום -
זאת אלמד בוודאות מסקירת הרקע. על כל פנים, משום דוחק השעה לא היה סיפק בידי לבחון
נתונים ולהימלך בדעת מישהו, אלא אני כותב על פי הזיכרון בלבד.
קודם
כל עלי לקבוע הנחה אחת יסודית הנקוטה בידי מאז, והיא כי אם יש לפעמים טעם
וחשבון לגורם מבחוץ להתערב בעניינה הפנימיים של איזו ארץ על מנת לתמוך בתנועה
מדינית החותרת בתוכה לקראת איזו מטרה, הרי זה רק במקרה שאותה תנועה מגלה פעילות
עצמית כלשהי, אשר ישי סיכוי להגביר ואולי גם להנחיל לה הצלחה על ידי עידוד ועזר
מבחוץ. אין טעם ואין חשבון לנסות לעור מבחוץ תנועה שאיננה קיימת כלל בפנים.
אפשר לחזק רוח חיים כשהיא פועמת ממילא. אי-אפשר להפיח רוח בגוף שאינו מראה כל
סימני חיים.
והנה,
עד כמה שדעתי מגעת, אין קיימת כיום בלבנון תנועה המתכוונת להפוך את הארץ למדינה
נוצרית, שהשלטון המכריע [בה] יהא לעדה המרונית. זהו הרושם הברור שלי
מכמה שנים. אפשר ניסרה פעם סיסמה כזאת בחללה של לבנון ואפשר היו שם אישים וחוגים
שדגלו בה. גם אז לא הגיעו הדברים לממדים של תנועה רצינית ולא הפכו נושא לפעולה
שיטתית ומאורגנת. אבל במרוצת הזמן נדמו גם קולות אלה. הסיסמה ירדה כליל מעל הבמה
והשתרר מצב של השלך-הס – שיתוק גמור של מחשבה וקיפאון בשדה המעשה. מי שיבוא
היום לעורר מבחוץ שאיפה ללבנון נוצרית כנושא מדיניות מעשית יהיה כתוקע לתוך הרוח.
ואין
פלא בדבר. הפיכת לבנון למדינה נוצרית היא כיום מן הנמנעות אם מדובר על מאמץ יזום
שיהא מכוון לתכלית זו. אני מסתייג באומרי "מאמץ יזום" מכיוון שאינני
מוציא מהחשבון אפשרות של התגשמות הדבר בעקבות איזה נחשול של זעזועים שיעבור על פני
המזרח התיכון, יישדד מערכות, יטיל את הדפוסים הקיימים לתוך כור של מצרף ויוציא
מתוכו גיבושים אחרים. אבל בלבנון של עכשיו, כפי שהינה מעוצבת בשטחה, בהרכב
אוכלוסייתה וביחסיה הבינלאומיים לא תצויר שום יוזמה רצינית בכיוון זה.
התושבים
הנוצרים של לבנון אינם רוב. הם אינם מהווים חטיבה מלוכדת בתוך עצמם, לא מבחינה עדתית
ולא מבחינה מדינית. המיעוט האורתודוקסי שבלבנון נוהה אחרי אחיו בסוריה. לא
זו בלבד שאין הוא מוכן לקדש שם שמים למלחמה על לבנון נוצרית – זאת אומרת לבנון
קטנה מזו הקיימת היום המנותקת מ"הליגה הערבית" – אלא יש יסוד להניח כי
גם רעיון האיחוד של לבנון עם סוריה איננו מעורר בו התקוממות נפשית. להפך, הוא סבור
כי במסגרת של מדינה מאוחדת תרום קרנם הן של המיעוט האורתודוקסי הלבנוני והן של
העדה האורתודוקסית שבלוואנט בכלל, וזה משתי סיבות דמוגרפיות פשוטות: האורתודוקסים
שבסוריה מרובים מאחיהם שבלבנון, ואילו האורתודוקסים של סוריה ולבנון יחד מרובים מן
המרונים.
אשר
למרונים, הרי ברובם הגדול הם תומכים זה שנים באותם אנשי מעשה שבקרב
המנהיגות המדינית של עדתם, אשר זנחו זה מכבר כל חלום על החזרת עטרת לבנון הנוצרית
ליושנה והשליכו את כל יהבם על קואליציה נוצרית-מוסלמית בתוך לבנון. מנהיגים אלה
באו לידי הכרה כי אין כל סיכוי ללבנון המרונית לשכון לבדד וכי טובתה ההיסטורית של
עדה זו מחייבת תפיסת הרע במיעוטו, שפירושו שותפות עם המוסלמים בשלטון וכניסת
לבנון ל"ליגה", בתקווה ובהנחה כי הסדר כזה יגמול את מוסלמי הלבנון
מגעגועי האיחוד עם סוריה ויטפח בקרבם את יצר העצמאות הלבנונית.
לפי זה, הרוב הגדול של העדה המרונית, המונהג בכיוון
זה, יראה בכל ניסיון להרים את דגל ההצטמצמות וההתעצמות המרונית חתירה מסוכנת תחת
מעמדה של העדה כולה והתנקשות בביטחונה ובעצם קיומה. יוזמה כזו תהיה בעיניו הרת
אסון שכן היא תהיה עלולה לקרוע במחי יד אחת את רקמת השיתוף הנוצרי-מוסלמי במסגרת
לבנון הנוכחית, שנארגה בעמל עקשני ומתוך קורבנות קשים זה שנות דור; לזרוק את
מוסלמי הלבנון לזרועותיה של סוריה; ובסופו של התהליך להמיט על לבנון הנוצרית את
השואה ההיסטורית של סיפוחה לסוריה וטשטוש גמור של ישותה בתוך המדינה המוסלמית
הגדולה.
תאמר, כי אין הגות אלו על התוכנית הולמות את מהותה,
שכן היא בנויה על קריעת אותם מחוזות מלבנון שאוכלוסייתם מכריעה את הכף לטובת
האיסלאם ונגד הנצרות – חבל צור, בקעת הלבנון והעיר טריפולי? אבל מניין כי מחוזות
אלו יוותרו על נקלה על שייכותם ללבנון ועל זיקתם המדינית וכלכלית לביירות? מניין
כי "הליגה הערבית" מצידה תוותר על המעמד שיש לה כיום, הודות להסתנפות
לבנון, באמצעיתו של החוף המזרחי של הים התיכון, לאחר שהיא הפסידה את מעמדה בפינה
הצפונית של חוף זה לאחר הצטרפותה של אתאי לתורכיה, וכן בחלקו הדרומי של החוף עם
הקמת מדינת ישראל? מניין כי מלחמת הדמים שמוכרחה לפרוץ לרגל ניסיון כזה תישאר
מצומצמת בתחום לבנון ולא תגרור מייד לתוך את המערכה גם את סוריה? מניין כי מעצמות
המערב יסתכלו כמשקיפים מן הצד בניסיון מהפכני כזה וידחו את התערבותן בו עד לאותה
שעה שיוכלו לברך על המוגמר ולומר אמן על "שיחזור" לבנון הנוצרית? מניין
כי כל השיקולים האלה לא יעמדו לנגד עיני ההנהגה המרונית מראש, ולא ירתיעו אותה
כליל מן ההרפתקה המסוכנת?
מלבד השיקולים המדיניים החמורים המצטרפים כאן לשלילת
הרעיון, פועלים באותו כיוון גם גורמים כלכלים מכריעים. אין אנו דנים על הבעיה שבשנת 1920 או 1921,
מייד לאחר הכרזת [הנציב העליון הצרפתי הראשון בלוואנט, גנרל אנרי] גוּרוֹ על לבנון
רבתי, אלא כעבור שלושים שנה ומעלה. לבנון ההררית התמזגה עם שפלת החוף של צור
וצידון ועם בקעת בעל-בק ועם העיר טריפולי לחטיבה אורגנית אחת, אשר כל חלקיה קשורים
ומשולבים זה בזה מבחינה משקית ומסחרית. לבנון ההררית לא הייתה גוף נושא את עצמו
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אני זוכר כי [ארתור] רופין בספרו "סוריה
כחטיבה כלכלית" מציין, כי ערב המלחמה עולמית הייתה לבנון מקבלת מאמריקה על
ידיד קרנות צדקה ומשלוח כספים של קרובים בסך –הכל עשרים מיליון פרנק זהב בשנה,
בעוד היישוב העברי בארץ קיבל אז מכל יהודי העולם, על ידי הקרנות הציוניות, ממוסדות
צדקה שונים, כספי ה"חלוקה" ועזרת קרובים בסך הכל עשרה מיליון פרנק זהב
לשנה. אין כל ספק, כי סיפוח שלושת השטחים וכן העיר ביירות למדינת לבנון הוא שעשה
את כלכלתה למאוזנת. החזרת המצב לקדמותו פירושו לא סתם ניתוח, אלא ריסוק איברים אשר
לבנון לא תעמוד בו.
ושוב, דבר אחד הוא אם תבוא התמורה בכוח איזו התעושות-פתאום
– דבר אחד לגמרי הוא אם ההצעה היא להביא את הדבר לעולם בכוונה תחילה, כפרי תוכנית
מחושבת מראש. אני מתאר לעצמי, לו גם מטעם זה בלבד, כי גוף רציני איזה שהוא ייתן יד
לתוכנית זו שתאיים, לדעתי, על לבנון בהתאבדות כלכלית.
אחרי כל הדברים האלה לא רק שלא הייתי מתנגד אלא
הייתי מסכים בהחלט להושיט עזרה פעילה לכל תסיסה בקרב העדה המרונית במגמת ההתעצמות
וההתבדלות, גם כשתסיסה זו הייתה מתנהלת ללא סיכוי להשיג את המטרה. הייתי רואה ברכה
בתסיסה כשלעצמה, בערעור היציבות שהיה כרוך בה, בצרות שהיא הייתה גורמת
ל"ליגה", בהסחת הדעת מההסתבכות הישראלית-ערבית שהייתה נובעת ממנה ובעצם
ליבוי הגחלת של יצר העצמאות הנוצרית לבל תכבה, שהיה בא בעקבותיה. אבל מה העשה
ותסיסה כזו איננה, כמו שכבר ציינתי בראשית דברי. במצב זה, חוששני, כי כל ניסיון
מצדנו לעורר את השאלה יתקבל כסימן לקלות-דעת ושטחיות – ואולי רע מזה – לספסרות
הרפתקנית בשלומם ובקיומם של אחרים ולנכונות להקריב טובתם היסודית למען יתרון
טכסיסי זמני בשביל ישראל.
זאת ועוד, אם לא יישאר הדבר בסוד אלא יתגלה ברבים –
סכנה אשר אסור בשום מקרה להתעלם ממנה בהוויית המזרח התיכון – כי אז אין לשאר את
הנזק שהדבר יגרום לנו כלפי המדינות
הערביות והמעצמות המערביות כאחד, נזק אשר לא נקבל תמורתו פיצוי כלשהו על ידי
הצלחת המבצע עצמו.
לבסוף אציין, כי ההפיכה האחרונה בסוריה אינה הראשונה
במינה ויש להניח כי לא תישאר אחרונה. זוהי חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של זעזועים
ותמורות המעידים על רעיעות ממארת של המבנה הממלכתי, החלה על כל המשטרים [שם]. אילו
היה סיכוי כלשהו לתנועת התבדלות מרונית, אזי המשברים שפרצו בסוריה עד כה בקצב כה
מהיר היו צריכים להצמיח ולעודד תנועה זו עד עכשיו. ספק רק אם תבוא התפתחות זו מכאן
ואילך. מכל מקום אין אני רואה בשום פנים את ההפיכה האחרונה כיסוד מספיק לנו לנקוט
מדיניות של התערבות ופעולה ישירה
בלבנון, לזרוק לטמיון סכומי כסף גדולים שאינם בנמצא, ולהסתכן תוך כדי כך בכל
התקלות החמורות שעמדתי עליהן.
אני מצטער אם הכבדתי עליך באריכות הניתוח, אבל רציתי
להציג לפניך את אופן ראייתי את הבעיה במידת השלמות האפשרית.
מ.ש.
----------------------------------
* בעוד שדוד
ב"ג פונה במכתבו אל משה שרת ב"משה", מ"ש מקפיד לפנות אליו
ברשמיות מלאה, כדי להטעים את יחסו המסויג כלפיו (בהתפטר דב"ג מראשות הממשלה כדי
ללכת לשדה בוקר, המליץ על לוי אשכול כיורשו).
ז. הרמטכ"ל משה דיין: למצוא קצין לבנוני ולרכשו בכסף...
יום
ב' 16.5.1955
[בתקופה
זו מכהן משה שרת כראש ממשלה ושר החוץ; דוד בן-גוריון – שר הביטחון]
אחה"צ
ניסיון נועז, יזום מצידי, של התייעצות בין משרד החוץ וצה"ל, לאחר הפסקה
ארוכה. ישבתי ראש. ממשה"ח המנכ"ל [ארתור] לוריא, [גדעון] רפאל, [יוסף]
תקוע, [אמיל] נג'ר. הזמנתי גם את טדי [קולק] ואת זיאמה דיבון. מהביטחון –
ב"ג, הרמטכ"ל [משה דיין], ראשי אג"ם [מאיר] עמית ואמ"ן ופטי
[יהושפט [הרכבי] עם סגנו [סא"ל] יובל [נאמן] ועוד מישהו. בסעיף הראשון ...
הרכש בצרפת... לא היה ויכוח רב. הכל הסכימו כי יש לקנות בצרפת מה שרק אפשר ויש
למנוע מכירת נשק צרפתי למצרים אם רק אפשר. וויכוח רב נתעורר בשאלה השנייה – מה
ייעשה אם תפלוש עיראק לסוריה או יקום איחוד שתי הארצות בדרך אחרת. בטרם נתן ב"ג
את תשובתו לשאלתי זו פתח בבעיית הלבנון, חלומו מאז – להתערב בענייני לבנון
ולהביא לידי הכרזת קהילה נוצרית. היה לי פעם וויכוח רב איתו בעניין זה וניסיתי
להוכיח כי המרונים הם משענת קנה רצוץ, כי הם מפולגים בפנים וכי אין בהם
גורם שיעז להסתכן ויוכל לשמש לנו משען ובעל ברית של ממש. הוא בשלו. נוכח אפשרות של
פלישה עיראקית לסוריה התעורר בו אותו יצר מחדש. נזכר כי יש גם דרוזים בלבנון, אשר
ברור משום מה כי ייתנו יד להרפתקה של לבנון נוצרית, וכן פקד לטובה את המתאולים
[השיעים]. הרמטכ"ל החרה אחריו וגילה צפונות מחשבותיו המרחיקות. לדידו כל
מה שדרוש הרי למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את ליבו או לקנותו בכסף, על מנת
שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית. או-אז ייכנס צה"ל ללבנון,
יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטאני
יסופח סיפוח גמור לישראל והכל על מקומו יבוא בשלום. אם בקול הרמטכ"ל לוּ
שמענו, ועשינו זאת מחר, גם מבלי להמתין לאות מבגדאד, אבל בנסיבות הנתונות מוכן
הרמטכ"ל להתאזר בסבלנות עד שתעשה ממשלת עיראק את רצוננו ותכבוש את סוריה.
ב"ג אמנם מיהר להדגיש כי תוכניתו-הוא מכוונת לפעולה אך ורק נוכח כיבוש סוריה
בידי עיראק.
לא
ראיתי להיכנס בוויכוח נרחב ונוקב עם ב"ג על התוכנית הדמיונית וההרפתקנית –
המפתיעה בגלמיותה ובתלישותה – בנוכחות קציניו. הסתפקתי בהערה כי פירוש הדברים
לא התעצמות לבנון הנוצרית אלא מלחמת ישראל וסוריה, ולפי סיכוי זה יש לשקול את
ההצעות. עם זה קיבלתי הצעת ב"ג כי תוקם חוליה משותפת של משה"ח
וצה"ל לטיפול בענייני לבנון. לשאלתי מי ייתן הוראות לחוליה זו ענה ב"ג
כי היא צריכה לעמוד תחת "הפיקוד העליון" של רה"מ.
חוסר
הרצינות שנתגלה מצד האגף הצבאי של ההתייעצות בכל גישתו לענייני הארצות השכנות
ובייחוד לבעיה המורכבת ביותר של מצבה הפנימי והחיצוני של לבנון היה פשוט מבהיל.
ראיתָ בעליל כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחירוף נפשם במלחמת הקוממיות
מסוגלים להמיט עליה שואה אם תותר להם הרצועה בימים כתיקונם. כל הפלישה הזאת לבעיית
לבנון הייתה תוספת חינם לסדר היום, שאולתרה ע"י שר הביטחון. הוא עדיין רואה
את לבנון כאשר בימי הקיסרות העותומנית – פלך עצמאי שהמרבית המכרעת של תושביו
נוצרים-מרונים. אבל ב"לבנון הגדולה" [מאז 1920] איבדו המרונים זה מכבר
את בכורתם המספרית, האורתודוקסים כּוֹבֻדים (gravitate) אל סוריה,
המוסלמים מהווים רוב הולך וגדל על ידי עודף הריבוי הטבעי, הפליטים הפלשתינאים
הגדילו רוב זה עוד יותר והורידו את המרונים למיעוט של שליש, העדה המרונית איבדה כל
העזה ותנופה, רוב מנהיגיה משתפים פעולה עם המוסלמים ועם "החבר הערבי", וכל
ניסיון של ישראל לדרבן את המרונים לצעד מהפכני עלול להביא לידי גילוי קלונה ברבים
ולהנחיל לה כישלון חרוץ.
שבת, 28.5.55
לפנות ערב שיחה עם גדעון רפאל על עניינים שוטפים, בין השאר
על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה כלפי לבנון בעקבות ההחלטה של הקמת חוליה משותפת
למשרד החוץ
והביטחון. הרמטכ"ל גורס שכירת קצין כלשהו שיהא מוכן לשמש דחליל של מנהיג
על מנת שצה"ל יופיע כנענה לקריאה "לשחרר" את לבנון הנוצרית מעול
נוגשיה המוסלמים. זו תהיה כמובן הרפתקה מטורפת וטוב שהוקמה חוליה
משותפת על מנת שנוכל באמצעותה למנוע הסתבכות מסוכנת. יש להטיל על החוליה תפקידי
חקר וסקר ופעולות זהירות במגמת עידודם של חוגים מרונים שאינם מרכינים ראש ללחץ
מוסלמי ומוכן לחפש מען לעצמם בנו.
ח. משה שרת: המצב הטרגי שאני נתון בו...
בערב
שיחת סיום להתייעצות עם השגרירים [הישראלים בבירות חוץ]. הוזמנו לא רק חברי החוג
המצומצם [של צמרת המשרד] אלא כל מנהלי המחלקות במשרד החוץ. היו גם טדי ואיסר
[הראל, ראש "המוסד"], שהשתתפו ממילא בכל הישיבות. היינו קרוב לעשרים
איש. דיברתי למעלה משעה.- - -
בסוף
דברי הקדשתי פרק לבעיית התגובות ["פעולות הגמול"]. התרסתי כנגד הקטרוג
הקל שהשמיעו שגרירים וחברים אחרים כנגד הקו הנקוט למעשה בידי הממשלה. טענתי כי אין
כאן רק שאלה של הגיון מדיני צרוף ואסור לראות את הבעיה אך ורק באספקלריה של ענייני
חוץ המדינה. על הנציגים לתת דעתם על חייה הפנימיים של המדינה. יש כאן מושגים
מושרשים שאין לעקרם בכוח השכנוע בלבד. נפש העם, הנוער והצבא נתונה לנחשולי
דיכאון לערעורי שיווי המשקל הגורמים למשברים חמורים, אשר אי-התרתם במועדם
כרוכה בסכנה. תיארתי את צמיחת הרביזיוניזם בשנות העשרים והשלושים ואמרתי כי אין
לשחרר את וייצמן ושיטתו מאחריות לנגע זה. גם לצדו עמד ההגיון המדיני, אך הוא חטא
באי-הבנת נפש התנועה. נגע הפרישה עלול להתחדש גם במדינה אם
ננסה למתוח את הרצועה יתר על המידה. תעלולי קיבוץ [מבואות] ביתר [של "תנועת
החרות"; הקיבוץ, שאחד מחבריו אז היה משה ארנס, נקט פעולות גמול עצמאיות משלו
מעבר לקו שביתת הנשק בתגובה על פגיעות מסתננים בנפש וברכוש] מזה, ומעשי הנקם של
בחורי עין-חרוד ודגניה ב' [רצח מספר בדואים חפים מפשע מעבר לקו שביתת הנשק באזור
עין גדי על ידי הצנחן מאיר הר-ציון וחבריו, בתגובה על רצח שושנה הר-ציון [אחות
מאיר] וחברה עודד וגמייסטר בטיולם ההרפתקני מירושלים לעין-גדי דרך השטח הירדני,
בסיועו הפעיל של מפקד גדוד הצנחנים סא"ל אריאל שרון במרס 1955;
ראה ערך "תקריות ומבצעים – מדבר עין גדי" במפתח "יומן אישי"
כרך ח' ע' 2504] מזה, מעידים על הצפוי. גם מבחינה מעשית אין החשבון
כה פשוט. ההנחה כי אפשר להעמיד תריס בפני תקריות על ידי אמצעי שמירה בלבד שטחית
לחלוטין. לעומת זה עובדה היא כי [מבצעי] קיביה [ב-15.10.53]
ונחלין [ב-28.3.54] הביאו את "הליגיון" [הירדני] לקו הראשון
של שמירת הגבול ועל ידי כך נבלמה ההסתננות הרצחנית. קיביה הייתה אסון מדיני ומוסרי
מפני טבח הנשים והילדים, אבל יש להבחין בין מעשה התגובה הנמרץ כשלעצמו ובין אופיו
האכזרי והמכוער במקרה זה, שלא היה כורח בו. פסקי דין של בתי משפט בירדן ומאמרים
בעתונותה מעידים על הבנה שהשתררה שם כי מעשי רצח של כנופיות גורמים בסופם אסונות
לכפריים שלווים ולכן יש לראותם כפשע לאומי הטעון עקירה. ואחרי הכל מתנהל מאבק מר
ועקשני, לפעמים נואש, עם יצר התגמול וכנגד כל מעשה שניתן לו אישור נאסרים ונמנעים
כמה מעשים חמורים הרבה יותר. הבעתי תרעומת על שבדברי הביקורת והקובלנה לא היה כל
הד לעובדה שציינתי, כי במאמצים קשים ניצלנו מפורענויות הרות-אסון למדינה. בסוף
דברי ציינתי לחיוב את ביקורתו של טדי
על מיעוט פעילותו של משה"ח בשדה ההסברה הפנימית בקרב האומה – הן על
חומר הבעיות שמתלבטת בהן מדיניות החוץ והן על ההישגים שהיא נוחלת.
חשבתי כי בסיכום המפורט הזה סיימתי את פרשת הדיבורים
הממושכת, אך חברי לא כן היה עימהם. יעקב צור ביקש רשות דיבור והציג שאלה נוספת, אבא
[אבן] נשא נאום שלם, אחריו החרה אליהו [ששון] ואף גדעון [רפאל] השיב אמריו לי.
יוסף תקוע חלק על גדעון, גדעון נכנס בריב עם תקוע והישיבה כמעט נתפרעה. חרה לי
מאוד על חוסר דרך ארץ כלפי סיכומו של היושב ראש, כל שכן כשמדובר בשר אשר היושבים
עמו כפופים לו. יש טעם לסיכום אם הוא בא כסוף פסוק ואילו כאן התחדש ונמשך הבירור
כאילו אין לדבר סוף. בייחוד הרגיזני המשך הטפת המוסר בעניין התגובות שהופנתה
כלפי-אני. גם ליאו [כהן] היקר התעורר לתבוע מידי את עלבון השכל הישר והמוסר
העליון. הסוף היה שאיבדתי סבלנותי, התחלתי מגיב בחריפות מיותרת על דברי החברים
ובאחרונה חתכתי את שטף הויכוח בהכרזה פסקנית כי בישיבה נסתיימה. הורגשה מועקה רבה
והחברים נראו נבוכים. מישהו בפרוזדור אמר לי משהו ואז התפרצתי על המצב הטרגי
שאני נתון בו בעמידתי במערכה נואשת בתוך הממשלה ובקרב מפלגתי [נגד הרוב
"האקטיביסטי"] ואילו כאן מותחים עלי קטגוריה ומשחתים דברים לריק על
ידי ויכוח איתי.
הייתה מועקה קשה בלב על סיום ההתייעצות עם השגרירים
שנעכר.
יום ו', 17.6.55
התייעצות עם גדעון (רפאל) אליאס (אליהו) ששון, זיאמה
דיבון, ופנחס אליאב על בעיית פעולתנו בלבנון.אליאס ישב סר וזעף, מלא קטרוגים
וטענות. כל ימיו התפרץ להגיע לצירות באירופה [כשגריר ישראל], ומשניתנה לו משאלת
לבו הריהו רוגז על נישולו משדה הפעולה הערבית והעברת נחלתו לידי "זרים"
– וכולו ביקורת והרשעה. חלקי היה עם גדעון ופנחס שטענו, כי עניין לבנון הנוצרית
הוא חלום שווא – געגועים לעבר ששקע לבלי שוב – שכן כל כיווני ההתפתחות
הלאומית, הכלכלית והאוכלוסית מעצבים ומגבשים את חטיבת לבנון הקיימת על נוצריה
ומוסלמיה לאומה אחת ומשבצים אותה במערכת מדינות ערב. אליאס ניסה לטעון כי אין
להסתלק עדיין מאותו חלום. כולנו הסכמנו שיש לקשור ולטפח קשרים. החלטות כאלו
מתקבלות אצלנו אחת לכמה שנים זה תקופה ארוכה, עוד מראשית ימי במחלקה המדינית
של הסוכנות. האמת היא כי יש לי קשרים עם קבוצה מסוימת וכי ניסינו רבות לתהות על
קנקנם של רבים אחרים. אעפ"י כן כדאי לשקוד יותר על מאמצי ההתקשרות – במיוחד
יש לנסות גישושים כלפי הצבא – ונראה מה תהיינה התוצאות.
הקורא
הסקרן עשוי לשאול לאור הדברים שלעיל מה כתבו דוד בן גוריון ומשה דיין
ביומניהם-הם בפרשת יוזמת ההזדמנות הישראלית בלבנון.
יומנו
של דוד בן-גוריון משנות ה-50 טרם נחשף, וכרכי הביוגרפיה המקפת של דוד בן-גוריון מאת
שבתאי טבת, המתפרסמים בהפסקות, עדיין לא הגיעו עד תקופה זו.
הביוגרף
העיתונאי ד"ר מיכאל בר-זוהר, שהשתמש ביומנו של דוד בן-גוריון בהרחבה לצורך
כתיבת ספרו "בן-גוריון" (עם עובד, 1977) כפי שמעידים הציטוטים הרבים שהביאו מתוכו
– ואף ראה לציין כי "יומנו האישי, האינטימי" דב"ג, כמרבית המכרעת
של מכתביו, "היה מיועד בסופו של דבר להיסטוריה והוא עצמו ציין פעם שהיומן
משמש לו 'להנצחת הקורות'" ("בן-גוריון, כרך ג' ע' 1413) לא נזקק, משום מה, אפילו
פעם אחת בכל שלושת כרכי הביוגרפיה שכתב למונח "מרונים",
המונח "לבנון" מופיע בביוגרפיה זו פעמיים בלבד, שתיהן
בהקשר אחר לחלוטין (מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1958, ע' 1325/6)! אכן, אפשר מאוד שדוד
בן-גוריון לא ראה לכלול ביומנו דבר וחצי דבר על מחשבותיו לגבי לבנון; הביוגרף שלו
ד"ר בר-זוהר מציין: "הרישום (של ב"ג ביומנו) לא היה תמיד מלא – חלק
מהפגישות נרשמו בלאו-הכי ע"י קצרנית, אחרות לא נחשבו בעיניו, או שמא פשוט שכח
לדווח עליהן. את הדגשים של ב"ג לפי ראות עיניו, דבר שפגע באובייקטיביות של
התיאור. בדרך כלל נקט לשון המעטה. נמצא, שמאורעות דרמטיים, משברים לאומיים קשים,
מעמדים סעורים וטרופים לא זכו לתיאור נאות" (שם ע' 1414).
משה
דיין בספרו "אבני דרך" ("עידנים"-"דביר", 1976) הלך בדרכי מטפחו-מורו
ואף הוא לא נזקק בכלל למונח "מרונים"; אשר ל"לבנון"
בהקשר שבו מדובר – התערבות מן החוץ לשינוי המבנה או המשטר בה – מופיע שם איזכור אחד
בלבד, כלהלן:
י. דוד בן-גוריון: התוכנית הפנטסטית של ראש הממשלה
בישראל
להסדר כולל במזרח התיכון
22.10.1956 (יומן משה דיין ב"אבני דרך")
שמעון
פרס, אנוכי וראש לשכתי מרדכי בר-און מתגוררים בפאריס, במלון ריינולדס; בן-גוריון
ושלישו (נחמיה ארגוב) בווילה בסבר, במקום הדיונים. - - -בפגישה הראשונה השתתפו מצד
צרפת ראש הממשלה גי מולה, שר החוץ פינו ושר הביטחון בורז'ס מונורי. מאתנו –
בן-גוריון, שמעון פרס ואנוכי, ואתנו כמה מעוזרינו.
השיחה
נמשכה שלוש שעות תחילתה הייתה כללית ביותר. לגי-מולה ולבן-גוריון יש תיאוריות
ודעות בכל נושא עיוני ואירוע מדיני בעולם. לדידם סביר לחלוטין, בשעת דיון על
הבחירות בירדן, לנתח את אי-השקט שבפולניה הקומוניסטית.
הדיון
הענייני נפתח בדברי בן-גוריון. הוא התריע מראש כי ברצונו להציג תוכנית העלולה
להיראות פנטסטית, ולפחות נאיבית, להסדר כולל של בעיות המזרח התיכון. ירדן אין לה
זכות קיום, ויש לחלקה: את עבר הירדן המזרחי – לספח לעיראק, אשר תתחייב לקלוט
וליישב בתוכה את הפליטים הערביים; את השטחים ממערב לירדן – לצרף בתור חבל
אוטונומי, לישראל. על לבנון להשתחרר מכמה מאזוריה המוסלמיים כדי להבטיח לעצמה
יציבות מבוססת על החלק הנוצרי שבה. לאנגליה תהיה השפעה על עיראק (שתכלול את
עבר הירדן) ועל החלקים הדרומיים של חצי האי ערב; לצרפת - על לבנון ואלי אף על
סוריה, וכן קשרים הדוקים עם ישראל. לתעלת סואץ – סטאטוס בינלאומי; ומצרי אילת –
בשליטת ישראל (ע' 255).
·
מתי
יפורסם יומנו של דוד בן-גוריון מהשנים 55-1945 במלואו?
·
מתי
יפורסמו מסמכי משה דיין לרבות פרשת לבנון, שנמסרו ל"מכון דיין"
באוניברסיטת תל-אביב?
·
כמה שרים בממשלת ה"ליכוד" ביוני 1982, כמה חברי ועדת חוץ
וביטחון של הכנסת וכמה בכירים בממסד הביטחוני-צבאי-מודיעיני קרו בעיון את
"יומן אישי" מאת משה שרת = שעמד לרשותם מאז 1978 – ונתנו דעתם בכובד ראש
ובעוד מועד על השגותיו לגבי התערבות צבאית-מדינית בארץ שכנה?
·
מתי
הם ילמדו?
·
מתי
ילמד עם מיוסר ומותעה, שהם אולי לא ילמדו לעולם?
*
כל
עוד לא נשכיל לאבחן בפתיחות גמורה ובלא מורא את העיוותים שביסוד התפישה
המדינית-ביטחונית של כ ל ממשלות ישראל עד הנה – לא ימצא בידינו
מנוף ערכי ומעשי לשינוי התייחסותנו אל המציאות אשר סביבנו, שהבנתה הלקויה טופחת על
פנינו שוב ושוב ומסבכת אותנו יותר ויותר בבזבוז משווע, תדיר ומצטבר של דם ומשאבים
ובהכפשת שם ישראל כמדינה לוחמנית, החיה על חרבה בהעדיפה יותר ויותר את זכות הכוח
על פני כוח הזכות (ומשום כך מנדה את עצמה יותר ויותר ונעשית מועמדת להיפגע מידי
כוח עוין בעודה מפקיעה את עצמה מהיות ראויה לעזרה בשעת חירום שכזאת), שואפת
כיבושים והתפשטות, בלתי מתפשרת אלא מאונס ושוחד כלכלי וצבאי. הבנה לקויה זו מקשה
יותר ויותר על יישוב בעיות קיומה של ישראל בשלום ובביטחון. בעיות שהן עצמן – בל
נשלה את עצמנו – חמורות ומסובכות דיין.
*
כל
המאבד נפש אחת מישראל(!) כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל(!) כאילו
קיים עולם מלא... (סנהדרין לז)
(מובאים ב"יומן אישי" ע' 1507-1520)
-
- - מצרים במידה רבה, נניח על ידי העסקה הצ'כית והתכוננות המלחמה של נאצר, כבר
נחלה מבחינה זו הצלחות חשובות מאוד. אם נצרף את השבתת התיירות עם דלדול מקורות הון
ההשקעה, עם ירידת האמון הבנקאי במדינת ישראל, עם הכורח להפנות אמצעים כבירים
לרכישת נשק ולהרעיב על ידי כך פיתוח וקליטת עלייה וצרכים אחרים, הרי שבעצם אין
צורך לנאצר לעשות מלחמה. די לו להמשיך בזיון ולמתוח אותנו כל הזמן להתחרות אתו
וללכת אחריו כדי להביא אותנו לסף ההתמוטטות הכלכלית. כל שכן יש גורמים התלויים בנו
– איך אנו מארגנים את חיינו, איך אנו ערוכים, איך אנו חוטפים כולנו מהמדינה –
ובעצם איש מרעהו - ונלחם איש עם רעהו על כל מיני תוספות שכולן מחזות שווא, כי כל
זה גורם לירידת ערך המטבע, ירידת יכולת הקניה, לירידת הפריון על ידי ההשבתות
והשביתות ומחנך את הציבור לאשליות המסוכנות
ביותר שמביאות אותו לידי סף ההתאבדות הכלכלית. גם מבחינה מדינית פירושו
הנחלת ניצחון מפוצץ לאויבינו אם יבוא ערעור עוד יותר חמור ממה שמצטייר עכשיו,
ואילו הייתה דאגתנו אך ורק לחזית המדינית היינו מחויבים על אותם מאמצים ושינוי דרך
שאנו מצויים עליהם ממילא על ידי קשיי מצבנו הכלכלי והסכנות הכרוכות בקשיים אלה.
מתעוררת
כאן עוד שאלה מדינית. אינני רוצה להיכנס לעובי הקורה הזאת – גם קורה כבדה מאוד –
אם אנו יכולים לאורך הימים להחזיק מעמד במרוץ הזיון. אנו מפרישים סכומים עצומים
לזיון. אלה אינם סכומים חד-פעמיים. הדברים אינם מסתכמים בהוצאות חד-פעמיות לרכש.
פירוש הדבר הגדלה מתמדת של המעמסה הקבועה ועומדת על התקציב, פירוש הדבר הוצאות
שוטפות של אימון לזמן בלתי מוגבל, חלקי חילוף, החלפת כלים והוצאו החזקה. ומתעוררת
השאלה אם אנו יכולים להמשיך בדבר הזה בלי סוף. - - -
*
יש
לנו ברירה לדעתי לגמרי לא פשוטה – או שאנו סבורים כי אנו עומדים מול העולם הערבי
ואין לנו להישען אלא רק על כוחנו בלבד. מזה כאילו מסקנה אחת – מוכרחים להגיב הכל
מקרה ומקרה, כי אי תגובה תתפרש על ידי העולם הערבי כאות של חולשה ואז אנו אבודים.
זאת אומרת, החשבון הוא רק דו-צדדי בינינו ובין הערבים ולא קיים שום דבר חוץ מזה.
אז מה הוא החזון שלכם אז? כמה מיליונים נהיה פה, לכמה מיליונים נגיע בארץ הזאת? -
- -
אנו
חיים באמונה שחזרנו לארץ הזאת בפעם השלישית כדי לא להיעקר לעולם, ולא שההיסטוריה
תחזור שוב ושוב על עצמה. ואנו מוקפים עשרות מיליונים של העולם הערבי- - - אנו עמדנו נגדם במצב ידוע, אבל אנו
יודעים מה חל מאז, ואנו יודעים שיש להם פוטנציה עצומה, ואני מדבר על החזון ולא על
מה שיהיה תוך 5 השנים הקרובות, אלא 10-20-30 השנים- - -
אם
זהו המצב, הרי עם מיצוי כל האפשרות של חיזוק כוחנו ועם מיצוי כל האפשרויות לגבי
המדיניות שלנו, נהיה מוכי-עיוורון אם לא נמצה את האפשרויות של הישענות על בעלי
ברית בעולם. מה פירוש בעלי ברית? אם ההישענות על כוחות בעולם זהו נכס, מזה מתחייבות
מסקנות לטפח את הנכס הזה – לטפח אות, לא להכשיל אותו – ואז יש שיקול כנגד שיקול.
במה זה תלוי? זה תלוי קודם כל ביחס של העולם למדינת ישראל, איך העולם רואה את
מדינת ישראל, האם הוא רואה אותה ככוח חיובי או שלילי, כגורם מוסרי או לא מוסרי האם
הוא רואה אותה כבית יצירה גדולה או סתם מדינונת, שלא חשוב אם היא קיימת או לא, זה
לא מעלה ולא מוריד ממהלך ההיסטוריה – הדבר הזה מוכרח להיות יעד קבוע של מדיניות
החוץ הישראלית, ואסור אף לרגע אחד להסיח את הדעת מזה. זה לא אומר שבכל מקרה ומקרה
צריך להכריע לפיו, יש שצריך להכריע נגדו, אבל לעולם לא מתוך התעלמות ממנו. - - -
*
בארץ
מתנהלת אופנסיבה של מלחמת מנע. אבל העם נגד מלחמה. אני אומר זאת בביטחון מוחלט.
העם נגד מלחמה. העם רוצה שלום. זאת לא אומרת שהעם לא ילך למלחמה וילחם בגבורה אם
תפרוץ מלחמה. אבל העם בהמוניו הגדולים והעצומים הוא נגד מלחמה. הוא רוצה שלום - -
- העם בחושו יודע באיזו מלחמה כוחו, והוא יאנו רוצה לאבד את הבסיס המוסרי שלו, יש
שר האומה ששומר אותו מזה.
*
-
- - אני אומר: על כל פנים לא תיתכן תגובה על כל מקרה ומקרה [של פיגוע]. אני אינני
בטוח – אני מסתכן מאוד כאשר אני אומר זאת – הייתה תקופה שהיו נצנוצים במגעים שלנו
עם נאצר, היו נצנוצים של איזה אפשרויות. אינני יודע, יכול להיות שזו הייתה רמאות
מלכתחילה, יכול להיות שזו לא הייתה רמאות. הכל יכול להיות. עובדה היא שהם היו. הם
נעלמו אחרי התקפת עזה [ב-28.2.55].
הם לא היו נעלמים אילו בעזה נפלו 10 איש. הם נעלמו מפני שנפלו 40 איש או יותר אנשים - - -
אני
מתפלא על החברים. כאשר אצלנו קורה איזה דבר [פיגוע] קודם כל יש הזדעזעות נוראה.
שנית, יש חשבון מדיני שאי-אפשר לעבור עליו בשתיקה, שכן זה יתפרש כחולשה; יש חשבון
ביטחוני שפירושו הפקרת דם. ואנו שוכחים לגמרי שגם בצד השני יש אנשים חיים עם
מוחות, וגם להם יש תגובות כאלה. אינני יודע מה קורה לנו. אינני יכול לדרוש מכולכם
שיהיה לכם [כמוני] ניסיון חיים של שנתיים חיים סגורים בכפר ערבי כדי להיווכח לדעת,
שהערבים הם בני אדם. יש להם מוח, הגיון וכבוד ורגש אנושי, ויצר וכושר הזדעזעות.
אינני רוצה להיכנס להשתלשלות שהביאה להפגזה של עזה [ב-5.4.56]. יש לי בזה לומר תלי תלים. אבל
הייתה הפגזה של עזה. בשביל עזה זה נפל כרעם ביום בהיר, נפלו 50 איש ונפצעו 50 איש ומזה זקנים וילדים. האיש שהוא
אחראי [לעזה] מוכרח להראות שהוא הפיל קורבנות [ביהודים]. הוא איננו עושה זאת בדרך
צבאית. הוא עושה זאת בדרכים אחרות שאינן לנו. הוא חושב שזה יותר יעיל. הוא הולך
בדרך זו. והוא מה שאומרים באנגלית taking
off [מנכה]. יש לו חשבון. הרשימה שלו היא
50 הרוגים. היום נהרגו 5 יהודים – נשארו 45: היום נהרגו 3 יהודים – נשארו 42, והוא מוכן ללכת עד הסוף.
*
עניין
הממדים הוא דבר חשוב. אילו הייתם בניו יורק והייתם רואים את הכותרות של [מבצע]
כינרת [ב-11.12.55] לא הייתם יכולים שלא
להתפלץ. זה לא שאלה שאני חלש-עצבים ואני מתפלץ וצריך להיות חזק-עצבים כדי שלא
להתפלץ. זוהי שאלה מדינית. יש תלות כלשהי באמריקה או אין? יש תלות ביהדות אמריקה
או אין? אולי אחד הדברים החמורים ביותר הייתה התערערות האמון של יהדות אמריקה
בשיקול דעתה של ממשלת ישראל, שכן הם לא יכלו להבין בשום פנים ואופן מדוע זה נעשה
באותו יום שהיה ידוע שעומד להיות ראיון [של שר החוץ משה שרת עם שרי החוץ של
ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת בז'נווה] ואולי יש ממנו תקוות. וכלפי חוץ
לא היה שום דבר, היו יריות בכינרת לו נפל איש מאיתנו, ופתאום התקפה כזאת, ועשרות
אנשים נהרגו, וכתוב: "אופנסיבה ישראלית על סוריה", וזה בשעה שעוסקים
במבצע הסברה ברחבי תבל כדי להוכיח, שאנו מדינה נצורה ומוקפת, בטבע המצב מתגוננת,
ונגדנו נחרשות מזימות ומתארגנת תוקפנות להכחיד אותנו. המילים אומרות דבר אחד –
והעובדות אומרות דבר אחר.
אני
אומר שמוכרח להיות שיקול מתי כן תגובה ומתי לא; צריך להיות שיקול איזה תגובה ובאיזה
ממדים ואי-אפשר להתעלם מהרושם, כי הרושם הוא עובדה מדינית ויש מזה תוצאות. במקרה
זה התוצאה היא החלטת מועצת הביטחון שמציגה אותנו כתוקפן, במקרה אחר ביטול ביקור,
במקרה אחר אי-מתן נשק או הצדקה לאי-מתן נשק, זה על כל פנים היה, ואלה הם הנזקים.
ואינני אומר שצריך להכריע לפיהם, אבל לא יתכן להתעלם מהם, ואסור שהצבא יתחנך על
התעלמות מהם. כבר אינני רוצה לדבר על כך, שמעשי תגובה כאלה שעשינו כל אחד מהם מחדש
מצית ים של שנאה, להבות אש של שנאה מסביב - - -
*
שום
ממשלה אינה מצווה על מפקדי צבאה לפלוש לארץ שכנה במטרה לשנות שם מבנה ומשטר
אלא אם כן נתגבשו מבעוד זמן בממסד המדיני-ביטחוני שאיפות ומגמות מובהקות, המצדיקות
מהלך שכזה ואף דוחקות לביצועו תוך המתנה לשעת כושר לאומית או בינלאומית.
כאשר
ממשלת "הליכוד" בראשותו של מנחם בגין החליטה, כי צה"ל יפלוש ללבנון
ב-6 ביוני 1982, היא לא עשתה זאת מתוך
דחף רגעי חולף; כפי שמבהיר יומן ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת מן השנים 55-1954, טיפחו כבר אז אישים
עתירי-משקל כדוד בן גוריון ומשה דיין תוכניות ומזימות לעצב את לבנון מחדש – ואף
לספח בתוך כך את דרומה לישראל – אלא שנדרש הצירוף המיוחד של בגין-שרון-שמיר-רפול –
ללא שום בלם סביבם – כדי להוציא לפועל ב-1982 את התכנונים הישנים – במחיר אנושי (יהודי-וערבי), מוסרי,
וכלכלי בל-ישוער לנו, לבנינו ולבני-בנינו.