מי רוצה להיות מיליארדר

הלבנונים חולמים להיות עשירים כמו רפיק אל-חרירי, אז הם שוב בחרו בו לראשות הממשלה. בפעם הקודמת זה הביא תנופה כלכלית, לשביעות רצונה של סוריה, אבל גם הגדיל את הפער בין עשירים לעניים. ומי שגרם להתפטרותו של אל-חרירי בפעם הקודמת, הנשיא אמיל לחוד, עדיין מכהן

צבי בראל, הארץ, 6.9.00

ביום שני קפצו מניותיה של חברת "סולידאר", שנסחרות בשוק המניות של לונדון, בכמעט 12%. סולידאר היא חברת הקבלנות הגדולה ביותר בלבנון והיא נמצאת בבעלותו של רפיק אל-חרירי. גם מחיר הלירה הלבנונית עלה לעומת הדולר, וסוחרי הנדל"ן של ביירות דיווחו על תנועה ערה של קונים. באותו יום שני כבר נודעו התוצאות הלא רשמיות של הבחירות לפרלמנט הלבנוני, שהצביעו על ניצחון סוחף של רשימתו של אל-חרירי.

שנתיים אחרי שחדל להיות ראש ממשלה, יחזור אל-חרירי למשרד המוכר לו, משרד ראש הממשלה, ולפעילות הכלכלית שהעלתה את לבנון על מפתם של המשקיעים הזרים. ב-17 באוקטובר, כשיושבע הפרלמנט החדש, הוא יבחר, אם לא יהיו הפתעות, באל-חרירי כראש הממשלה, שיהפוך לקודקוד החשוב של הטרויקה שמנהלת את לבנון מאז נחתם הסכם טאיף ב-1989. מולו, כמו בעבר, יעמוד יו"ר הפלרמנט נביה ברי, שזכה אף הוא ברוב גדול יחד עם רשימת חיזבאללה ואמל, ומעליהם הנשיא אמיל לחוד, האיש שגרם להתפטרותו של אל-חרירי ב-1998.

אל-חרירי בן ה-46, מיליארדר שעשה את הונו בעסקי קבלנות בסעודיה, ייאלץ עכשיו לבלות פחות זמן בחווילה המפוארת שבנה בשכונת פקרא שליד ביירות. נראה שגם את טיסותיו בשני מטוסי הסילון הפרטיים שלו יצטרך לצמצם, אם כי כשהיה ראש ממשלה בפעם הקודמת רשם לא פחות ממאה ימי טיסה בשנה ברחבי העולם. שוב ימשיכו ללוות אותו יותר מ-40 שומרי ראשו ושיירה של שש מכוניות מרצדס, רכושו הפרטי, ויהפכו כל מופע שלו לחגיגה, אלא שהדלק יחזור להיות על חשבון משלם המסים הלבנוני. יש כנראה הרבה אמת בטענתו של הפרופסור להיסטוריה וראש הממשלה המודח סלים אל-חוס, שאמר בנאום התבוסה שלו כי הכסף הוא שקבע את תוצאות הבחירות. אל-חוס לא נקב בשמו של אל-חרירי. הוא גם לא היה צריך; כולם הבינו לכספו של מי הוא התכוון. אל-חרירי השקיע, לפי הדיווחים מלבנון, יותר משלושה מיליון דולר בסיבוב הראשון של הבחירות וכנראה סכום כפול מזה בסיבוב השני. אל-חרירי הוא הגשמה של החלום הלבנוני.

מיתון עמוק

אבל לא רק כספו הפרטי של אל-חרירי שיחק תפקיד מכריע בבחירות הללו. מצבה הכלכלי של לבנון, הוא שהכריע את הכף. הבטחותיה של ממשלת אל-חוס לבנות כלכלה חדשה, לחולל פיתוח ושגשוג, להוציא את לבנון מהמשבר המוניטרי וליצור שוויון הזדמנויות לכל אזרחי המדינה נותרו בעיקרן על הנייר. פרויקט הענק של זיכיונות חברות הטלפון הסלולרי, שעתיד להכניס למדינה כשני מיליארד דולר, נוהל בצורה חובבנית וגרם עד כה הפסדי ענק למדינה; עסקי הנדל"ן נכנסו למיתון עמוק ודירות פאר כמעט שלא נמכרו; בתים למשפחות נזקקות לא נבנו כלל, וכ-90 אלף יחידות דיור שיש להן דרישה נותרו על שולחנות התכנון. פיתוח התשתית שבו החל אל-חרירי נבלם כמעט בבת אחת, שביתות והפגנות שקראו לשיפור המצב הכלכלי ליוו כמעט את כל תקופת כהונתה של הממשלה, שדמתה למי שמנהל מסיבה לפני מותו. העובדה שאל-חרירי היה זה שקלע את המדינה לחוב החיצוני הגדול שלה החווירה מול האכזבה מממשלתו של אל-חוס.

"אלה קודם כל בחירות פרו לבנוניות ולא אנטי סוריות", מבהיר עיתונאי לבנוני שעובד בוואשינגטון. "נכון שהיתה כאן מעורבות סורית מאסיווית ונראה שסוריה רצתה בכל זאת לשמר את הטרויקה הנוכחית, שמונתה על ידה. אבל צריך לזכור שגם אל-חרירי היה האיש של סוריה והוא ימשיך לפעול בצלה, כמי שמכיר היטב את ההוויה המדינית באזור".

ואמנם, ראוי לזכור את סדר המהלכים כדי להבחין בכך שגם אם חוללו הבחירות הללו מהפך פוליטי, הרי מהפך מדיני אין כאן. בשנת 1989, אחרי חתימת הסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים, מינתה סוריה את אליאס הראווי לנשיא ואת סלים אל-חוס לראש ממשלה. אל-חוס היה זה שמינה את אמיל לחוד לרמטכ"ל. אחר כך היו הבחירות ב-1992, שבהן ניצח אל-חרירי, זכה במשרת ראש הממשלה בברכתה של סוריה ומיד הקים לעצמו שני אויבים: הנשיא הראווי ויו"ר הפרלמנט נביה ברי. בשש שנות כהונתו היו לעתים חודשים, שבהם לא דיבר ראש הממשלה עם הנשיא או עם יו"ר הפרלמנט. סוריה ניהלה את ענייניה בלבנון כרצונה, וכאשר החליטה שהברוגז צריך להסתיים פשוט הורתה כך לשלישייה הלבנונית.

כאשר סיים הראווי את תקופת כהונתו וסוריה אותתה על רצונה למנות את הרמטכ"ל אמיל לחוד לנשיא, אל-חרירי התקומם. הוא סבר כי מבחינת הפוליטיקה הפנים לבנונית לא רצוי שהנשיא יחזיק גם בעמדת השפעה מכרעת כל כך בצבא, אף על פי שלקראת מינויו כנשיא התפטר לחוד ממשרת הרמטכ"ל. אל-חרירי, שחשש כי נוצרי חזק כל כך עלול לפגוע בסמכויותיו שלו כראש ממשלה מוסלמי, הבהיר את עמדותיו לסורים, אבל הודיע כי יעבוד עם כל נשיא שימונה.

אדישותה של סוריה

חששות זהים היו גם בלבו של לחוד נגד אל-חרירי. לחוד כנשיא אינו שווה סמכויות לראש הממשלה, אבל במשחק הפוליטי הפנימי הוא מחזיק ביכולת השפעה רבה. מלכתחילה היה ברור שברית בין לחוד לאל-חרירי לא תצמח ולחוד התחיל בתמרונים פוליטיים כדי לסלקו. על פי החוקה, אין הנשיא רשאי למנות את ראש הממשלה ולא את שרי הממשלה בלי להתייעץ עם חברי הפרלמנט. עליו לפעול על פי עצתם, תוך התחשבות ברוב שקיבלו כל המועמדים. לקראת מינוי ראש הממשלה ב-1998 הודיע לחוד כי 80 מחברי הבית הודיעו לו על תמיכתם במינוי אל-חרירי, אבל יותר משלושים הניחו בידו את זכות ההחלטה.

אל-חרירי נזעק. הוא הבין שלחוד עלול ליטול לעצמו סמכויות בלתי חוקתיות תוך הישענות על ויתורם של חלק מחברי הפרלמנט על נקיטת עמדה. אמנם 30 חברי פרלמנט אינם כל הפרלמנט (שבו יש 128 חברים), אבל אל-חרירי חשש כי יום אחד יעבירו רוב חברי הפרלמנט את סמכותם החוקתית לידי הנשיא ויפרו את האיזון הקיים בין הפרלמנט לבין מוסד הנשיאות, איזון שמשקף את מערכת הכוחות העדתית בלבנון. במצב כזה עלולה המדינה, לדעת אל-חרירי, להידרדר שוב למלחמת אזרחים ולתקופה שבה נשיאים נוצרים מעכו את המוסלמים. אל-חרירי ניהל את המאבק החשוב ביותר שלו נגד נשיא לבנון והפסיד בו. סוריה לא התערבה. היא הניחה ללחוד למנות את מקורבו סלים אל-חוס לראש ממשלה ולקבל במהירות את התפטרותו של אל-חרירי.

את אדישותה של סוריה לחילופי השלטון בלבנון אפשר להסביר קודם כל בכך, שהתחליף שהציעה אז ביירות לא עורר דאגה. במאזן הכוחות שמנטרל האחד את השני עדיין החזיקה סוריה ביו"ר הפרלמנט, שמאז ומעולם היה פרו סורי; הנשיא היה מינוי שלה; וראש הממשלה המיועד, אל-חוס, אינו הדמות הכריזמטית שעלולה לעורר מחלוקת בין לבנון לסוריה. בנוסף לכך, אל-חרירי הציג בתקופת כהונתו דילמה מורכבת בפני סוריה. יכולתו הכספית העצומה, קשריו עם משקיעים זרים והפיתוח הכלכלי העצום שאליו סחף את לבנון הביאו גם רווח גדול לסוריה. יותר ממיליון פועלים סורים מצאו עבודה בפרויקטים של אל-חרירי וכסף רב נשלח באמצעותם מלבנון לסוריה. אל-חרירי נתפש כבעל הבית, שגם משלם את שכר הדירה.

אבל מדיניותו הכלכלית של אל-חרירי הרחיבה מאוד את הפער בין עשירים לעניים בלבנון עצמה וחוללה הלכי רוח נרגנים נגד מדיניות הממשלה. סוריה, ששואפת תמיד ללבנון הרמונית, ללא חיכוכים בין עדתיים או בין שכבתיים, הבחינה בסכנה שטמונה בממשלה שמדיניותה הכלכלית עלולה ליצור אי שקט ברחוב הלבנוני. היא ביקשה ממשלה מתונה יותר, סוציאליסטית יותר ולכן בנתה את ההרכב הנוח של אל-חוס ונביה ברי, נושא המסר החברתי.

עכשיו תקבל סוריה טרויקה חדשה-ישנה, שאינה שונה במהותה מזו שכיהנה בקדנציה הקודמת של אל-חרירי וגם האופציות שעומדות לפניה אינן שונות. נראה אפילו שניצחונו של אל-חרירי מגיע בזמן טוב, שבו לבנון וסוריה זקוקות למנוף שימשוך את לבנון מהמיתון ויחדש את הצמיחה הכלכלית. סוריה יכולה להניח שאם אמנם ישתפר המצב הכלכלי, המשך שליטתה בלבנון לא יגרור יותר מדי התנגדות, שכבר החלה להישמע ערב הבחירות. אל-חרירי גם לא יהיה ראש הממשלה הלבנוני שיפרק את השותפות המדינית עם סוריה ולא ינקוט צעד חד צדדי בכיוון של שלום עם ישראל ללא סוריה.

סוריה של בשאר אל-אסד רואה בלבנון לא רק עורף כלכלי אלא גם שותפה כלכלית ולפיכך היא מעונינת בקידום כלכלתה. לכך יכול אל-חרירי לתרום רבות. השאלה החשובה עכשיו היא באיזו מידה הוא יצליח לתפקד מול יו"ר הפרלמנט החזק נביה ברי ויריבו הנשיא אמיל לחוד ולהעביר בפרלמנט את החוקים שדרושים לו, כדי להעביר את לבנון למצב של משק חופשי המסוגל להתמודד במסגרת הכלכלה העולמית.