פלאי הנסיגה לא מחקו את האי-ודאות
דניאל בן סימון, הארץ,
4.10.02
במושבים
הישראליים השוכנים על רצועת הגבול של לבנון מתקשים להשלים עם המציאות השלווה מאז
נסיגת צה"ל. התושבים משוכנעים שזו מציאות מתעתעת. הם מדברים על שקט זמני,
מדומה, על שקט שקרי, שקט שבנוי מאשליות
בשעת
צהרים של יום שני השבוע עמדו פרץ אליהו, אחיו חיים 
אליהו, ודוד ברנס ברחוב הראשי של מושב שתולה. השלושה, ועוד
אנשים שנקלעו במקרה למושב, נעצו מבטים ארוכים במבנה בטון שבקע מתוך האדמה, כמה
מאות מטרים מהמקום שעמדו בו. זה מוצב כרכום ששימש מוצב עורפי של צה"ל עד
לנסיגה. היום הוא המוצב הקדמי של לוחמי החיזבאללה, שליטיה החדשים של דרום לבנון.
הדי הרעשות כבדים נשמעו מהמוצב ומיד אחריהם היתמר עשן שחור לשמים. בום חזק, ועוד
בום חזק, ועוד בום חזק. אחרי כך התפזר העשן והשתרר שקט.
קולות
הנפץ האלה נהפכו לעניין יום-יומי במושבים הישראליים השוכנים על רצועת הגבול בין
ישראל ללבנון. הלחימה הסתיימה, צה"ל נסוג מלבנון, גבול בינלאומי חוצץ בין שתי
המדינות, אך החרדות אינן מתפוגגות. התושבים מתקשים להפנים את המציאות החדשה,
שנולדה לפני יותר משנתיים. הם חשדנים, קטני אמונה, ובטוחים שלא ירחק היום וישראל
תיאלץ לפרוץ מחדש את הגבול.
הנסיגה
מלבנון חוללה פלאים ביישובים שלאורך הגבול. היא הפיגה את המתח הביטחוני, שיקמה את
כלכלתם, סייעה להם לפתח מוקדי תיירות למטיילים ישראלים. משאבים שהופנו עד אז
למיגון היישובים הופנו לתיקון ולבניית תשתיות; דרכים נסללו מחדש, רחובות שופצו,
מדרכות נבנו ועמודי תאורה ססגוניים הותקנו. אפילו בתי התושבים זכו למראה חדש, וכמה
מהם פתחו צימרים וחדרי אירוח. והעיקר – מאז הנסיגה הישראלית, שהושלמה במאי 2000,
לא נורתה קטיושה אחת על יישובי הגבול האלה בגליל המערבי. מאז פלשה ישראל ללבנון
ביוני 1982
לא ידעו התושבים שלווה כזאת.
תצלומים: אלכס
ליבק
טנק ישראלי המוצג
בכניסה לבסיס הצבאי בשומרה,
ברנס (למטה). כל
יציאה לשדה פוגעת בגאוותו
ובכל
זאת מתקשים רבים מהם להשלים עם המציאות השלווה. יש שעדיין מדברים על הנסיגה
החפוזה, יש שמתגעגעים לנוכחות הצבאית המסיווית ולתנועות הצבא, יש שמייחלים להנחית
על החיזבאללה מכת אש אדירה כדי ללמד אותו לקח שלא יישכח במהרה. ומעל הכל ממשיכה
לרחף תחושה של אי ודאות. התושבים משוכנעים שזו מציאות מתעתעת. הם מדברים על שקט
זמני, על שקט מדומה, על שקט שקרי, על שקט שעומד להתפוצץ ועל שקט שבנוי מאשליות.
אף שלא
כוונו ליישובים, קולות הנפץ האדירים שבקעו מהמוצב בצד השני העצימו חששות ופחדים.
פעם, לפני הנסיגה, כשנורתה אש מהמוצב נתקפו כל כפרי החיזבאללה פחד. התושבים
הישראלים עקבו אחר מסלול הטילים והמרגמות ונמלאו נחת וגאווה. מאז שהמוצב החליף
בעלים, קולות הנפץ מעוררים פחד וחרדה בקרב התושבים הישראלים. ההרעשות כבר נהפכו לשגרת
חיים. מטוסי צה"ל חגים מעל אדמת לבנון, החיזבאללה יורים לעברם אש לא יעילה
שמפחידה את השכנים בצד הישראלי. ביום שלישי השבוע זה קרה שוב. בשעת צהרים המטיר
החיזבאללה אש נגד מטוסי צה"ל שחגו מעל שמי לבנון. ההרעשות היו כה כבדות עד כי
תושבים רבים ירדו למקלטים. רסיסי הפגזים נחתו ביישובים וגרמו דלקות בקריית שמונה
ובכפר יובל.
שכנות הדוקה
בימי
רצועת הביטחון חצצו חיילי צה"ל וצד"ל בין היישובים משני צדי הגבול. אחרי
הנסיגה התקרבו שני צדי הגבול עד כדי מרחק של מטרים ספורים בלבד. שכנות הדוקה. אין
מי שחש זאת על בשרו יותר מדוד ברנס ממושב שתולה. כל בוקר, כשהוא יוצא לשדה התפוחים
שלו, הוא נוסע על שביל עפר שגדר הגבול צמודה אליו. בצד אחד מתנוסס דגל כחול-לבן,
ובצד האחר הדגל הצהוב של החיזבאללה. חמישה מטרים מפרידים בין שני הדגלים.
כל
יציאה לשדה פוגעת בגאוותו של ברנס. "המחבלים של החיזבאללה עומדים מולי
ומתחילים לקלל אותי", זעק בחוסר אונים, "ככה כל בוקר, הם עומדים על הגדר
ומקללים ומעליבים. הם גם עושים לי תנועות מגונות. אני כבר התרגלתי", המשיך
נסער, "אבל החיילים במגדל השמירה לא התרגלו. בסוף זה ייגמר לא טוב. כי החיילים
ששומרים על קו הגבול הם דרוזים. אפשר לקלל כמה שרוצים אבל בדבר אחד אסור לקלל
אותם, כי מתפוצץ להם המוח: אסור להגיד לחייל דרוזי שרוצים לזיין את אחותו.
והחיזבאללה יודעים את זה וכל הזמן פוגעים בהם, כדי שהדרוזים יתחממו ויגיבו ואז כל
הגזרה תתחמם ותפרוץ מלחמה".
אחרי
שנדמו הקולות מהמוצב התכנסו החברים בביתו של ברנס. החיים על קו הגבול הפכו אותם
למומחים בדרכי הפעולה של השכנים בצד האחר. הם החליפו דעות וקביעות נחרצות כאילו
היו בני בית של החיזבאללה. פרץ אליהו ואחיו חיים העמיקו בלימוד השיטות של
החיזבאללה והגיעו למסקנה שהארגון הפונדמנטליסטי חותר לגרור את ישראל למלחמה.
"אתה לא מבין מה הם עושים", לחש פרץ כמי שחושף סוד כמוס, "הם
מחפשים עילה למלחמה כדי שהגזרה תתלקח. הם רוצים שאנחנו נגיב ואז כל האזור יתחמם.
לכן אני אומר שזה שקט שהוא בלוף. ורק אנחנו אכלנו אותה. כי ההרתעה שלנו הלכה, חבל
על הזמן".
חיים
אליהו רשם לעצמו התגרויות אין ספור, שצה"ל נמנע מלהגיב עליהן. חוסר התגובה
העליב אותו ואת היושבים עד עמקי נשמתם, כי היו בטוחים שבצד השני הוא התפרש כנובע
מחולשה ופחד. גאווה ועלבון נמהלו בדבריהם, כמו היו סיבה מרכזית לישיבתם באזור זה
של הארץ. הם חשו גאווה עצומה כשצה"ל הכה באויב ללא רחם והראה לו מי בעל הבית.
הם נעלבו כשגילו שכוח המחץ של צה"ל שבת ממלאכתו. לכן הם חושדים בשקט הזה
שהשתרר בגזרה זה שנתיים.
"איך
יכול להיות שהצבא אומר לי לא לעשות כלום?" צעק ברנס, "איך יכול להיות
שאנשי החיזבאללה מקללים ומעליבים אותנו והצבא לא מגיב? איפה הכבוד של הצבא? איפה
הכבוד שלנו?" פרץ אליהו נזעק לעזרת חברו: "צריך לתת להם באבי אביהם, כי
זה מה שהם מבינים. אגיד לך את האמת, היינו בטוחים שהשלום הזה יפתח לנו את השערים
לסוריה וללבנון. אבל מה יצא? כלום. לכן אני אומר שהשקט הזה הוא שקט מדומה. הוא
יתפוצץ לנו בפנים".
מלבד
בעיית הביטחון, נקלע ברנס לבעיה כלכלית. שדה התפוחים של ברנס, השוכן מטרים ספורים
מהגבול, הרקיב לאיטו. הוא לא קטף את התפוחים, כי התחוור לו שמחירם בשוק נמוך.
לפיכך כשבשלו הפקירם על העצים עד שצנחו על הקרקע והרקיבו. זעמו על הפסדו הכספי
הזין את זעמו על שכניו בצדו האחר של הגבול. אשתו שושי עמלה קשה כדי להבהיר לו שאין
קשר בין הנסיגה מלבנון ובין נפילת הפרי. "אני חושבת שזה מצוין שיצאנו
מלבנון", כיוונה את דבריה לבעלה, "אבל אני מרגישה חוסר ביטחון. לא בגלל
מה שעושה החיזבאללה, אלא בגלל המנהיגים שלנו. לא נעים להגיד את זה, אבל אני לא
מאמינה להם. לפעמים אני מקנאה בפלשתינאים שיש להם מטרה בחיים והם יודעים על מה הם
נאבקים. על מה אנחנו נאבקים? אין לנו הסכמה על שום דבר ואין לנו אפילו מטרה
משותפת".
שקט מדומה
בזרעית,
המושב הקדמי ביותר, לא זוכרים ימים שקטים מאלה. החיים ההם, רוויי הסכנות, פינו
מקומם לחיים של שלווה. במשך שני עשורים עיצב הביטחון את שגרת החיים וכפה על
התושבים זהירות וסגפנות. בשנתיים האחרונות הם עסוקים בחיפוש אחר סגנון חיים חדש,
רחוק מסכנות, רחוק מאיומים. הכל השתנה. אפילו מערכת הכריזה, שהבהילה תושבים
למקלטים ובישרה על כוננות ספיגה, כבר איננה. לפני שנה הותקנו מכשירי ביפר בבתים,
ובאמצעותם מעדכן הצבא על פעילות חריגה. אין רמקולים, אין סירנות. רק הודעות כתובות
על צג מכשיר קטן שמודבק לקיר.
ימים
אחדים לפני תחילת הנסיגה מלבנון הגיע ראש הממשלה אהוד ברק לזרעית כדי לשכך פחדים
ששררו בקרב התושבים. הללו הרעיפו עליו חיבה ושיבחו את החלטתו לצאת מלבנון.
"אהוד, אנחנו אתך ואוהבים אותך", קראו לעברו, מתחרים ביניהם מי יצליח
ללחוץ את ידו. אחד מהם פרץ בבכי כשסיפר לו על אשתו ובתו שנתקפו אימה משתקת בעקבות הדי
ההרעשות הבלתי פוסקות. "אל תדאג", הניח ברק יד מרגיעה על כתפו,
"בעוד כמה ימים הסיפור של לבנון יהיה מאחורינו".
חלפו
שנתיים ובזרעית רווחת תחושה שמדובר בנורמליות זמנית בלבד, העלולה להתפוגג בבוא
העת. כמו שכניהם במושב שתולה, גם כאן התושבים אינם רוחשים אמון לשקט ששורר ובטוחים
שהוא יתפוגג בחודשים הקרובים, אם לא מוקדם מזה.
תחושת
השקט חוללה נסים במושב הזה, שעלה על הקרקע ב-1969.
בימים ההם נראה כמו אחרי מלחמה. חממות פרוצות, דרכים הרוסות ותנאי חיים ירודים.
כשנשאלו על כך, הסבירו התושבים שמצב המלחמה כפה עליהם מציאות של עוני ומצוקה.
השינויים
כיום ניכרים לעין. אפילו הכניסה למושב שופצה ושיוותה לעצמה מראה מזמין יותר.
הרחובות הראשיים נסללו מחדש ובתים חדשים נבנו לצד הבתים הישנים. "אין ספק
שהשקט הזה עשה לנו טוב", הסבירה זיוה אוחיון, שחזרה לגור עם משפחתה במושב
אחרי הפוגה של שבע שנים בתל אביב. "אבל זה השקט שלפני הסערה. ברור שזה לא
יימשך ככה, שיקרה משהו ועוד פעם יהיה בלגאן".
קולות
הנפץ התכופים עדיין מלחיצים אותה, אף שאין להם כתובת ברורה. היא מרגישה שמטרתם היא
לערער את נפשם של התושבים ולגרום להם אי שקט. "הרעשים מחזירים אותי
אחורה", הוסיפה, "חוץ מזה אם תהיה התקפה על עיראק, החיזבאללה יתעוררו.
הם הרי לא יישבו בשקט ועוד פעם יתקפו אותנו. מזה אני פוחדת. הלוואי שאני טועה. אם
יתעוררו, נאכל אותה. פעם היה מוצב כרכום שהגן עלינו. פעם כשהיו יציאות, היינו
יודעים שזה שלנו. היום כשיש יציאות, אנחנו שואלים: זה שלהם או שלנו?"
הדי
ההרעשות לא שיבשו את התוכניות בדיר הכבשים של אדי אוחיון, אחיה של זיוה. בסוכות
היו ידיו מלאות עבודה. בהפרש של כמה שעות המליטו הכבשים שלו 14 טלאים.
שישה מהם מתו מיד אחרי הלידה. באחד מימי השבוע החמים קירר אוחיון בקבוקי חלב
לטלאים.
"אני
לא יודע איך להסביר את זה, אבל הפחד שיקרה משהו עדיין קיים", הסביר בעודו
מאכיל בבקבוק טלה בן יומו. "זה פחד שבא והולך. אני בן 30 ורוב
החיים שלי במושב עברו עלי במלחמה בגבול. השנתיים האחרונות הן הכי שקטות שהיו לי,
אבל אני פוחד שהשקט הזה יתגלה כשקט מדומה. השנתיים האלה שינו אותי. לפני הנסיגה
חשבתי שאם צה"ל יוצא, אנחנו אבודים. ראיתי בחלומות שלי את החיזבאללה נכנס
למושב ושוחט אותנו. היום אני מאמין על עצמי שהתנגדתי לנסיגה. הכל שקט, הכל נורמלי.
היום זרעית היא בשבילי המקום הכי שקט בארץ. אבל בתוך הלב יש איזו הרגשה שהשקט הזה
עלול להתפוצץ לנו בפנים".
פעם חשב
לבנות את חייו במרכז הארץ. עתה שינה את טעמו. לפני חצי שנה נישא ובנה בית קטן על
חלקת האדמה של המשק של משפחתו. "בינתיים שקט, אני מקווה שהשקט יימשך",
הוסיף.
הסתיימה השליחות
השירות
הפסיכולוגי, שמשרת את 22 היישובים של המועצה האזורית
מעלה יוסף, שוכן במושב שומרה. בתקופת המלחמה מלאו ידיהם של הפסיכולוגים עבודה
ותלמידים רבים נשלחו לאבחון מקצועי. במקרים רבים התגלה שהישגיהם הלימודיים נפגעו
כי סבלו מחרדה אקוטית. כל אימת שנחתו קטיושות או היו חדירות, הן הותירו סימנים
ברורים על התנהגות התלמידים בכיתה ומחוצה לה.
אבי
וילק, מנהל השירות, זוכר את הימים ההם ואת העומס על עובדיו. לא, הוא לא מופתע
לגלות שהחרדות עדיין מקננות אף שהמלחמה בצפון הסתיימה לפני שנתיים.
"יש
דואליות", הסביר, "מצד אחד יש חזרה לשגרה ולחיים התקינים ומצד אחר קיימת
חרדה שמא השקט הזה הוא זמני בלבד ועלול להיפסק בכל רגע. מבחינה מקצועית זה מנגנון
בריא. אם לא הייתה חרדה בלבם של האנשים, הייתי מודאג. בשפה מקצועית הייתי קורא לזה
מנגנון של התכוננות למצב של שינוי. ולכן טוב שהחרדה תתקיים".
לדבריו
החרדה ממלאת תפקיד מועיל ושומרת על היציבות של התושבים. בימים של חדירות מחבלים,
השתבשו החיים ביישובים והתלמידים נקלעו למצוקה קשה. עתה מתברר שגם כשאין חדירות
ופיגועים, התושבים נתונים במצוקה מחשש שיקרו חדירות ופיגועים. "הבעיות של
התושבים קשורות לא רק לאזור", הוסיף וילק, "הן קשורות לבעיות של החברה הישראלית
כולה. יש פיגועים בארץ ויש אווירה של חרדה והתושבים כאן מרגישים חלק מאותה אווירה.
אפילו שהיום זה נחשב לאחד האזורים השקטים ביותר בארץ".
הנסיגה פעלה כחרב פיפיות. היא הביאה שלווה לתושבים, אך שללה מהם את תחושת השליחות שפיעמה בהם. בימים שלפני הנסיגה התגאו על ששמרו על הגבול ועל שהיו מוכנים לסכן את חייהם. הם הרגישו שהם ממלאים שליחות ממלכתית בשמשם חומת מגן לטובת שאר היישובים. "אם לא היינו פה, המחבלים היו ממשיכים עד חיפה", הסביר אז תושב זרעית. עתה חשים רבים מהם ששליחותם הסתיימה. "השקט בצפון פגע בתחושה הזאת של האנשים", הדגיש וילק, "אבל כל עוד אין שקט מלא, חשים התושבים ששליחותם לא הסתיימה".