פרידה
מנואלה דבירי, מעריב, 30.5.00
בשבוע שעבר עליתי ללבנון, השקפתי על המוצב בו נהרגת, וגיליתי שאין בי כעס
יוני מתוק שלי. ביום רביעי שעבר קמתי בבוקר ושמעתי במהדורת החדשות כי מוצב כרכום, שבו נפלת, פוצץ והיה לגלי חרבות. 12 חיילים נהרגו במוצב הזה במהלך הלחימה בלבנון. קיר ההנצחה לזכרם הועבר קודם הנסיגה לחדר אחורי, ואינני יודעת מה עלה בגורלו.
בכיתי בכי תמרורים.
משעות הבוקר התקשרו ללא הרף חברים שלך ושלנו ולשונם
דבקה לחיכם. לא ידעו מה לומר. האם לנחם אותנו? האם לשמוח איתי שהמאבק ליציאה
מלבנון נשא פרי? שאלו אותי אם אני סבורה שמותך היה לשווא. לא היתה לי תשובה.
בפעם הראשונה מאז מותך החלטתי לעלות ללבנון. עד אותו
יום לא היו לי כוחות לבקר במקום שבו באו לקיצם חייך בגיל 20. השקפתי על המוצב
שאיננו. מקום פסטורלי, מתאים לפיקניקים עם כל המשפחה. אין זכר לקשקוש מכשירי הקשר,
לשקשוק כלי הנשק, לנהמת התותחים ולזמזום המסוקים. אין סימן לעמדת המשקפות בה ניצבת
כשרסיס מרגמה קיפד את חייך. שקט ושלווה ודממה גדולה.
למדינה הזאת יש קיבת ברזל טוחנת ומעכלת הכל במהירות
בזק. ביום הראשון חש עם ישראל השפלה מן היציאה החפוזה וממראות הבוזזים המתקתקים
במחשבים של צה"ל שנשארו מאחור. ביום שני חש שמחה למראה החיילים הצוהלים
והאימהות המאושרות. ביום השלישי ערך חישובים כמה זה עלה, כמה נספו, מי אשם, ומה
הלאה. ביום הרביעי ירדה לבנון מן הכותרת הראשית לטובת חדשות טריות ומסעירות יותר:
הנשיא המתפטר וסיכויי המועמדים. פרס וקצב סופרים קולות. בתוכנית הבוקר כבר דנים
בשיטה בלעדית להרזיה חדשנית. בצפון נפתח אתר תיירות חדש: מפגשים ודיאלוגים עם
החיזבאללה. גם החלוקה הפוליטית הנצחית לשני מחנות נשארה כשהיתה. חצי העם סבור שברק
ברח והחצי השני כי ברק ניצח.
יוני מתוק שלי, אין בי יותר כעס על אלה ששלחו אותך
אל מותך סתם כך. לבנון היתה מצעד של איוולת שמקורו באוזלת יד, אטימות, יהירות ופחד
מלקחת אחריות להחלטות גורליות. האם האחראים לאסון מן הימין ומן השמאל, פוליטיקאים
וגנרלים, חשים כיום חרטה או צער? בינתיים אף אחד לא היכה על חטא, לא אמר
"טעיתי", ולא ביקש מאיתנו, הורים שכולים, סליחה ומחילה. כולם אנשי כבוד.
כולם צודקים.
יוני מתוק שלי, אבא ואנוכי חיפשנו את שמך ברשימת
הנופלים הגדולה, ולשברון הלב שוב מצאנו אותו. שמך מופיע גם על קיר הנופלים
בגלילות, באתר הממוחשב בכנסת, ובספרי "יד לבנים". שם אחד מני רבים. אבל
כשאני ואבא, מיכל ואייל, נלך לעולמנו, דינך, כדין כל המתים, להישכח.
הנחמה היחידה שאני מרשה לעצמי היא כי לקח מותך ומות
1200 חבריך יגרום למדינת ישראל את קץ עונת ההרפתקאות ותחילת תקופה נאורה יותר של
הבלגה ושפיות דעת.
שלום לך יוני. נוח בשלום על משכבך ומצא לעצמך מנוחה
נכונה.