חגי סגל

אורית לבנין-דגני, מעריב, 5.12.00

חגי סגל מלגלג על כישוריהם של אחרים אבל אינו טורח בעצמו לנהוג במקצועיות. "ככל הידוע", הוא אומר, לא ביקרו נציגות ארגון "ארבע אמהות" אצל משפחות החיילים השבויים. מעניין מאוד כיצד מאות הנשים והגברים שברכו אותנו על הנסיגה ומברכים אותנו כיום על חזרתנו לפעילות, מצאו את מספרי הטלפון והכתובות שלנו. קום והתהלך בארץ, מר סגל, ותמצא את נשות ארבע אמהות בכל מקום שיש בו סבל.

את תגובותינו לשלל ההשמצות כלפינו בשבועות האחרונים לא מפרסמים מנימוקים שונים ובלבד שהזירה נשארת בידי גברים עשויים ללא חת, שאומרים: "ברירה בין מלחמה לנסיגות אנו עלולים להעדיף מלחמה".

האם שוחחת באחרונה עם חיילים ששירתו בלבנון ושאלת אותם מה הם מעדיפים, קללות ויריקות בשער פטמה או פצ"מרים ישירות לתוך מוצב ריחן? האם סיפרו לך על הכוננות הבלתי פוסקת שהייתה בלבנון מפני חטיפות? האם הזכירו לך שלפחות עשרה חיילים קיבלו את חייהם בזכות העובדה שהם לא שם כבר חצי שנה?

האם חשבת כמה היה קשה להם אילו היינו צריכים להילחם עכשיו גם בלבנון? צר לי מאוד על חליל טאהר ז"ל, אבל מותו ככל שכואב, אינו תוצאה של הנסיגה, אלא בבחינת הגנה על גבול חוקי של המדינה שלצערנו צריך לשמור עליו ואינו שונה מההגנה לאורך כל גבול אחר.

השאיפה שלנו, הנשים, היא להגיע בכל מקום להסדר שוויוני וצודק שימנע מצב של מלחמה על מנת שלא יהיו אבדות. בניגוד לשפת הכוח שלך, לנו יש שפה אחרת, שפה של כבוד לאדם באשר הוא, שמבקשת לאפשר לכל אחד לחיות במקום ששייך לו עם מלוא הזכויות, בדיוק כפי שאתה מבקש לעצמך.

אורית לבנין-דגני, ארגון ארבע אמהות לשעבר, כפר תבור