ממסמכים חדשים שחשף חוקר ישראלי עולה:

לפחות בימי המנדט הצרפתי, חוות שבעא היו שייכות ללבנון

המחלוקת סביב חוות שבעא, הרצועה הצרה (14 ק"מ אורך, 2 ק"מ רוחב) שליד הר דב, היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-הערבי. זה מה שמשך את ד"ר אשר קאופמן ממכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים עד לארכיונים ומכון הקרטוגרפיה בפאריס, שם גילה מסמכים שמחזקים את עמדתה של לבנון ביחס לחוות. "ישראלים רבים רואים בסכסוך הזה אינדיקציה לכך שלעולם הערבי אין שום כוונה להשלים עם נוכחותה של ישראל באזור הזה", כותב קאופמן בעבודת מחקר המיועדת לפרסום בכתב עת לענייני המזרח התיכון. "הם מאמינים שאף על פי שצה"ל עזב את הגרגר האחרון של אדמת לבנון, סוריה ובעלת בריתה - החיזבאללה - מצאו כאן תירוץ להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל. הרטוריקה של החיזבאללה והאידיאולוגיה האיסלאמית שלה מחזקים עוד יותר את האמונה הזאת".

שעת.לא מדובר בגמחה

קאופמן טוען שבעיני הערבים המחלוקת הזאת היא הוכחה לתאוות ההתפשטות של ישראל. הלבנונים, שסבלו במשך שנים ארוכות מהכיבוש, מתקשים להאמין בטוהר כוונותיה של ישראל ובטוחים שהיא מוסיפה להחזיק בשטח הזה במטרה לנצל את מקורות המים הנטושים. מסיבה שאינה ברורה לחוקר הירושלמי, הלבנונים מחזיקים זה 20 שנה בטענה המופרכת שישראל שיכנה בחוות שבעא עולים מאתיופיה. זאת ועוד - אף שבחוות אין גפן אחת לרפואה, הם טוענים שכרמיה מפרנסים 80% מיינות הגולן. ואם אין די בכך, שבעא גם מספקת ליהודים ולערבים סיבה דתית לא רעה להפוך אותה לאתר מריבה: שני הצדדים מאמינים ששם התרחשה הברית בין הבתרים בין אברהם לאלוהים.

אף שהוא תמים דעים עם הממסד הביטחוני, שמשוכנע כי אם ישראל תסתלק משבעא, סוריה והחיזבאללה ימצאו תירוץ אחר להנציח את הסכסוך, קאופמן דוחה את הגרסה הישראלית הרשמית, שחוות שבעא אינן חלק מלבנון. גרסה זו, שלפיה החוות לא היו שייכות מעולם ללבנון, זכתה לתמיכתו של מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן. אנאן הסתמך על המפות הקיימות, אך ציין שוועדת האו"ם גילתה שאין סימון גבול רשמי באותו אזור. הדבר מאפשר לישראל לצרף את המתחם לשאר אדמות המחלוקת עם סוריה. שורה של עדויות ומפות שקאופמן גילה בפאריס שומטות את הקרקע מתחת לאבחנה הזאת. הן מתפרסמות כאן לראשונה.

הגדה הימנית של נחל שיאון

כל המסמכים שקאופמן מצא, מתקופת המנדט הצרפתי, ששלט בסוריה ובלבנון והיה אמור לסמן את הגבול ביניהן, מאששים את הטיעון הלבנוני בנוגע לקו הגבול, שעובר לטענתם בוואדי אל עסל (נחל שיאון). קו זה משאיר בבירור את חוות שבעא במרחק של קילומטר עד שניים בתוך תחום לבנון.

אחד המסמכים עוסק בסכסוך על שימוש במי ברכת מאן. הבוררים הצרפתים ובעלי העניין הגיעו לאזור ורשמו הסכם לשימוש משותף במים. בהסכם הזה הם מיקמו עצמם באזור והתייחסו לוואדי אל עסל כאל קו הגבול בין סוריה ללבנון.

מסמך שני: בנובמבר 1937 כתב היועץ האדמיניסטרטיווי של מחוז דרום לבנון, פייר בארט, דו"ח על המצב באזור חוות שבעא. הוא הצביע על הפער בין הגבולות כפי שנקבעו במפה של 1:200,000 לבין המציאות בשטח. בארט כתב, כי מאחר שלא היו סימון גבול רגיל או מסמכים רשמיים, הוא אסף מידע בלתי רשמי ממקורות שונים בהקשר לאותו קו גבול.

מסקנתו הייתה כפולה: לא רק שהכפר נחילה, היום חורבת נחילה מצפון לתל דן, שייך לבעלי אזרחות לבנונית, אלא שתושביו אף משלמים את מסי האדמה לאוצר של מחוז מארג' עיון. זאת ועוד - בגדה הימנית של ואדי אל עסל (נחל שיאון) יש שלושה או ארבעה דירי כבשים, השייכים לתושבי הכפר הלבנוני שבעא. כל חורף הם שולחים את העדרים לרעות באותו אזור.

לפי בארט, גם היערות שמכסים את הגדה הימנית של ואדי אל עסל הם חלק אינטגרלי של כפר שבעא ושייכים לטריטוריה של מדינת לבנון. אם תושבי שבעא רוצים לכרות עצים ביער זה, עליהם להצטייד באישור מהממשלה הלבנונית ולשלם לה את המס המתאים. בארט הוסיף לדו"ח שלו שרטוט המצביע על הגבול הרשמי, כפי שהוא מצוין במפה, ועל הגבול דה-פקטו, כפי שהיה קיים במציאות.

עדות שלישית: כעבור שנתיים כתב ראש "השירותים המיוחדים" בקונייטרה, צרפתי ושמו ברנוביל, דו"ח על אירוע שהתרחש באותו אזור והגיע למסקנות דומות. ברנוביל הסביר שמאז 1920 קיימת אנומליה ביחס לגבול הלבנוני-הסורי שכן הגבולות שסומנו על מפת 1:200,000 של משרד הטופוגרפיה אינם מתאימים לגבולות בפועל. הוא הסביר שלא רק שנחילה שייכת לתושבים מחצבייא, אלא שתושבים אלה אף משלמים מסים לממשלה הלבנונית: "למעשה הכפר הוא מעין מובלעת לבנונית בתוך טריטוריה סורית". הדירים, השייכים לתושבים של שבעא בגדה המערבית של ואדי אל עסל, נתפשים אף הם על ידי תושבי האזור כחלק בלתי נפרד מלבנון. כדי להבהיר נקודה זו הוא צירף מפה. ברנוביל הזהיר שהאנומליה הזאת יכולה לעורר קשיים אם יתעורר מתח בין שתי המדינות. "ניבא ולא ידע מה ניבא", כותב קאופמן.

מפות מ-1942 ו-1945 מצביעות בעליל על כך שמאז 1939, השנה שבה נכתב הדו"ח ועד מועד עזיבתו של החייל הצרפתי האחרון את אדמות סוריה ולבנון ב-1946, לא נעשה דבר ביחס לשאלת הריבונות באזור של חוות שבעא ולא סומן לגביו קו גבול רשמי ומקובל. קאופמן מציין כי לבנון התייחסה לאזור כאל שלה. תושבי נחילה ואנשי החוות עצמן התייחסו אל אזור החוות כאל חלק מלבנון, והדבר בא לידי ביטוי ברישומי המסים ובדו"חות הצרפתיים. אנומליה זו נמשכה ללא הפסקה עד לקבלת העצמאות של לבנון והיא שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.

גורמים במערכת הביטחון העוסקים במשבר שבעא אמרו אתמול, שקיימות אינדיקציות רבות לכך שסוריה התייחסה במשך עשרות השנים האחרונות לחוות שבעא כאל שטח סורי. הם מפנים למפקד האוכלוסין שנערך בסוריה בשנת 1960, שכלל את תושבי אזור שבעא במחוז דמשק. קאופמן אומר שלאורך כל שנות החמישים סוריה אכן השתלטה בפועל על האזור. לדבריו, ביירות מאז ומתמיד לא גילתה עניין מיוחד במחלוקות הנוגעות לפריפריה הדרומית שלה, אלא אם כן ישראל הייתה מעורבת בהן.