שקט מתמיד, מתוח מאי-פעם
שנה אחרי הנסיגה מלבנון השקט חזר לגבול הצפוני של מטולה, התיירות מתאוששת לאטה, אך עדיין יש געגועים לכלכלת המלחמה וכל אחד קורא את המציאות לפי נהיות לבו. לא בקלות מתנתקת מטולה מאתוס הגבול הפרוע שלה.
עדה אושפיז, הארץ, 25.5.01
על שולחנו של יעקב כץ,
ראש מועצת מטולה, מונחת בהישג יד תוכנית מגירה שגובשה כשלוש שנים לפני נסיגת
צה"ל מלבנון, השבוע אשתקד. כאן, מסביב לשער פאטמה, נקודת הגבול הצפונית של
מדינת ישראל, אמר כץ כשהוא פורש את מפת מטולה, נמרץ,
אנרגטי, מיטיב להתנסח, כאן יקום פרויקט עתידי של "כלכלה כלל אזורית";
מכאן יעברו הסחורות ללבנון וכאן יהיה חניון לכלי רכב לא מאושרים לצורך בדיקות, כאן
יהיו תחנות דלק, תעשייה זעירה, למשל הרכבת ממטרות, מתפרות, ייצור נעליים - מפעלים שכדוגמתם
נסגרו אחרי הנסיגה - ואפילו 200 יחידות דיור לישראלים וללבנונים שירצו להשתקע
ולעבוד במקום.
הנסיגה מלבנון הנחיתה מכת מוות על המסחר המשגשג שידע
שער פאטמה שבצפון היישוב ואשר בעיקרו היה חד-צדדי, סיפר. משאיות של משקאות קלים,
בירות, ביגוד, תרופות, פירות וירקות חצו בזמנו את הגבול ונעו צפונה, נושאות סחורות
ב"היקפים כלכליים עצומים, בין 10-5 מיליון שקל בשנה". חלק אף הגיעו לביירות ולסוריה, משוכנע כץ. מהצד
השני פעלו בעיקר מבריחי סמים, אך אלה היו רק תופעות לוואי שוליות של הפריחה
הכלכלית של ימי הכיבוש והמלחמה בגבול לבנון.
"היום הכל מת", פסק, בלי לצנן את
התלהבותו. שיממונה של הגדר הטובה מאז הנסיגה לא בלם את חזון התנופה הכלכלית שלו.
הוא ממשיך לדבר בלשון הווה. איש ליכוד, יליד חיפה, שהגיע למטולה רק ב-1978, נשוי
לבת מטולה ממשפחת ניישטיין הוותיקה, בעל משק קטן יחסית
של 60 דונם. הוא מאמין גדול בישראל כראש חץ של קדמה, ובכלכלה אזורית בריאה -
בלבנון, בגולן ובסוריה - 
כמפתח
לשלום באזור בלי להחזיר שטחים. "אנחנו רוצים מסחר, תיירות דו-צדדית",
הוסיף בלהט, מדלג מרעיון לרעיון, "רוצים שיאפשרו לנו לעבור את הגבול, יש לנו
הרבה מה לעשות שם, לפתח חקלאות, מאגרי מים, מערכות ביוב - הביוב של דרום לבנון
מחלחל לקרקע ויכול לגרום נזקים אקולוגיים, ויש לנו פתרונות - גם הם רוצים להתפתח,
ויש לנו עוד תוכנית מגירה להקמת מאגר מים במארג' עיון עם מט"ש
(מערכות טיהור שופכין), שירכז את מי הביוב מכל הכפרים בדרום לבנון לצורכי השקיה
חקלאית בישראל".
הגדר הטובה. אתר תיירות מלחמה
משגשג תצלום: ניר כפרי
זו תוכנית לימי שלום, התעשת. גם את גבול השלום עם
ירדן החיו תוכניות מגירה להקמת מפעלים כלכליים שתוכננו מבעוד מועד, אבל
"אנחנו מוכנים לפעול גם כשצה"ל כבר לא בלבנון", זרק. שנים של חיים
על גבול מלחמה פתוח, טשטוש גבולות בין כובשים ונכבשים, סימביוזה חולנית בין צבא,
משת"פים ותושבים משני עברי הגבול, התנשאות וחנופה, היו לחלק בלתי נפרד ממרקם
החיים היומיומי של הגדר הטובה. לכך נתווספו בריתות דמים
מדומות, יחסי תלות בין בוסים יהודים מסבירי פנים לפועלי דחק לבנונים אסירי תודה
שהימרו על ישראל למען רווחתם הכלכלית ושרפו מאחוריהם את כל הגשרים, מושפלים
ומדוכאים מעצם הבחירה הבלתי אפשרית שעשו, בעודם מספקים לכובש הישראלי את הצידוק
המתחסד שהוא תמיד שמח בו - כל אלה הפכו את הגבול הצפוני של מטולה שבקצה רחוב
הראשונים למופרך יותר מכל גבול אחר. תושבי מטולה עדיין לא התרגלו לרעיון שהוא
סגור.
השבוע היה הגבול הזה שקט מתמיד דווקא בגלל התגברות
המתיחות. אפילו מיידי האבנים הנתלים מדי פעם על הגדר, מקללים ומתגרים בחיילים או
בחקלאי מטולה במטעיהם, ויתרו על הטקס הקבוע הזה מאז הנסיגה. הדגלים הישראליים
והלבנוניים התנופפו מיותמים במרכז המסחרי המאולתר של הגדר הטובה בשער פאטמה,
שדווקא בימי המלחמה, החדירות והקטיושות זכתה להיות אחד מאתרי התיירות המבוקשים של
הצפון. רק הקיוסק של עודד ברנבלום, בן 75, היה פתוח.
בעלי הקיוסקים האחרים פשטו את הרגל, חלקם נשארו בביתם להתמודד עם המעקלים.
שלושת לוחות האבן, שנחקק עליהם חזון ישעיהו
"וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות",
מעין גל-עד לדואליות המעוותת של כיבוש באצטלת שלום, לחיבוק הדב
של החלום הישראלי ל"סדר חדש בלבנון" - הזדקרו בתוך ההזנחה והעזובה
מסביב. מעבר לגדר ניצב במערומיו שלד הקאזינו, שתכנן יזם
לבנוני, אשר נתפס בסחר הירואין. "המצב קצת
רגיש", הסביר בחביבות ממתיקת סוד חייל שביקש להרחיק אותנו מהמקום. ניכר בו
שהוא מורגל לסולידריות של הבנה שבשתיקה עם תושבי המקום.
פציעת שני לבנונים בראשית השבוע ליד הגדר ואיומיו התכופים של מזכ"ל
החיזבאללה, חסן נסראללה, העלו את מפלס המתח בגבול.
כלכלת
מלחמה
לא בכדי, מן הסתם, בחרו פרנסי מטולה לפתוח את הכרוז
שהופץ לקראת חגיגות מאה שנה למטולה, לפני שש שנים, באבחנה הדקה, שכאשר הוקמה
המושבה בזמן השלטון העותמאני (1896) "לא היו
מדינות וגבולות בין מטולה לאירופה, אסיה ואפריקה". דומה שעד היום נושאים עמם
התושבים את המורשת ההזויה הזאת של מושבה הנטועה במרכז העולם, שגם "גבול
הדמים" שלה - כפי שמכנה הכרוז את הגבול עם לבנון - אינו ממשי, כמעט דמיוני,
רק גדר שרירותית וכמה אבני מדידה לא מחייבות.
ארבעה אירועים נוספים שנבחרו לייצג את ההיסטוריה של
מטולה באותו כרוז הם: שריפת המושבה ושדידתה על ידי ערבים ב-1920, ההפגזות של כוחות
וישי במלחמת העולם השנייה, כיבוש הליטאני במלחמת העצמאות והסכם סייקס פיקו מ-1923, שנישל את חקלאי
מטולה מ-3,000 דונם במארג' עיון, אשר נקנו בכסף מלא על ידי הברון רוטשילד מאפנדי
שהתגורר בצידון. האדמות האלה, שניתן לצפות בהן במשקפת מגג כל בית במטולה, ממשיות
יותר מהגבול. "הקושאנים שלנו עוד נמצאים בצידון", טורח גם היום להדגיש
כמעט כל איש מטולה מהמשפחות המייסדות של המושבה, צעיר כמבוגר. חלקם עוד הספיקו
לעבד את אדמותיהם במארג' עיון עד 1952. "זו היתה אדמה שמנה, טובה",
השתפך כץ. מה שלא סופר בחגיגות המאה הוא שאותה רכישה
ציונית טיפוסית נעשתה מאחורי גבם של האריסים הדרוזים, אשר גורשו מאדמתם ונלחמו
במתיישבים החדשים בחרבות ובסכינים, עד שנכנעו והיו לפועלים חקלאיים באדמותיהם.
מטולה היום, חברת איכרים שמרנית ברובה, עם רוב של
כ-%60 למפלגת העבודה, לא שינתה את טעמה. מאז שנפתחה הגדר הטובה ב-1976, בעקבות
בקשה של תושבי עיישה הנוצרים לסייע להם בטיפול רפואי
לאחר שנפגעו משכניהם השיעים ומתוך תפישה ישראלית לטפח את הנוצרים
"המתקדמים" על חשבון השיעים, גויסה מטולה למשימה הלאומית הזאת.
"הצבא דחק בנו להעסיק פועלים לבנוניים", הטעים כץ,
"בשנים 1999-1989 עברו מדי יום את הגבול כ-1,500 בני אדם, 900 מהם הועסקו
כאן. מטולה לבדה השקיעה בלבנונים של הדרום יותר מ-90 אלף ימי עבודה בשנה, כלומר,
משכורות בהיקף של תשעה מיליון שקלים. השאיפה שלנו היתה להתפתח יחד עם הצד הלבנוני.
המחשבה היתה שאם דרום לבנון תתחזק כלכלית, היא לא תפנה לחיזבאללה.
זה היה אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. הצבא התיר ללבנונים לעבוד בישראל רק אם מישהו
מבני משפחתם היה בצד"ל".
אותו כלל חל גם על סוריה, מאמין כץ.
אם ארה"ב תשקיע בה כספים ותשקם אותה כלכלית, המשיך להשתעשע ב"פתרונות
יצירתיים", לא יזדקקו הסורים "לטמטם את העם בסיסמאות מלחמה נגד
ישראל", כלשונו. את הגולן הציע להשאיר בחכירה ישראלית למאה שנות מבחן. עד אז
לישראל - ולמטולה כנציגתה הצפונית - יש הרבה מה לתרום לאזור. "מי שמסתכל על
הגולן הפורח, רואה את כל ההבדל: הגב שחור, הכל אבני בזלת, שום דבר לא מעובד, 30
שנה חלפו, תראי מה עשינו מהגולן", התענג.
הנסיגה הביאה למטולה מיתון, בעיקר בענף התיירות,
ששגשוגו בימי הקטיושות פיצה חלק מאנשי המקום על המשבר הארצי בחקלאות הניכר גם
אצלם. תיירות המלחמה, שנשענה לא מעט על חיילים, אנשי צד"ל,
מפקדים בכירים ומשפחותיהם ששילבו עסקים והנאות, נעלמה. 1,150 מיטות בבתי המלון
ובצימרים של מטולה התרוקנו בבת אחת. "עם ישראל לא מוכן לשינויים מהירים, בלי
שהוא בוחן אותם", העריך כץ, "אף שלא נורתה אף
לא ירייה אחת מאז הנסיגה, הדימוי של מטולה כעיר ספר התחזק".
החלטת האו"ם לסגור את שער פאטמה ולהתיישב באזור
שער עגל, כדי להתרחק ממוקדי החיכוך עם חיזבאללה, פגעה,
למגינת לבם של המטולאים, גם בתיירות המוזרה של הגדר הטובה. רק בזמן האחרון מתחילה
מטולה להתאושש ולהסתגל לכלכלה אחרת ולתיירות אחרת, תיירות פנים של שבתות וחגים.
בפסח תפוסת בתי ההארחה כבר היתה מלאה. גם בשבועות. למרות התבטאויות נסראללה ואזהרות הצבא מהחרפת המתיחות בצפון לקראת יום השנה
לנסיגה, לא היו ביטולי הזמנות משמעותיים. במקום פועלים לבנונים, נראים בשבילי
המושבה הטובלת בפריחה מרהיבה פועלים תאילנדים. לא תמיד מאושרות מכסות העונות על
הצרכים, מתאוננים התושבים. לא בקלות מתנתקת מטולה מאתוס הגבול הפרוע שלה.
בעיני
המתבונן
"מצב קשה, מאז הנסיגה חלה הרעה", מיחו עדי
ואסף אמיתי, בני דודים, כבני 40, מצביעי ליכוד, שניהם ילידי מטולה, בנים למשפחת
מייסדים מ-1906 בעלת מאות דונם אדמה. באותה שנה נס סבם על נפשו ממתקפה ערבית למשמר
העמק ורק בשוך המהומות שב למטולה.
"עם ישראל אומר הכי טוב באנטליה,
שם אין מלחמה", התבדח עדי, אחראי על כיתת הכוננות של תושבי מטולה, מיישר את
כובע המצחיה הירוק שעל ראשו. זעמם של השניים התמקד בשני
ביטולים של טיולי תלמידים שאמורים היו להשתכן ב"מרכז קנדה". אסף מנהל שם
את המסעדות. "נסראללה פותח את הפה ומשרד החינוך
ישר לא ממליץ לתלמידים לנסוע למטולה", כעס. את השנים הראשונות לאחר מלחמת
שלום הגליל הוא זוכר בגעגועים. "היו לנו כאן מה זה תקופות יפות, שוויץ,
כמויות של תיירים, עכשיו אנחנו חיים בקו המינוס, גדול יותר או קטן יותר".
תרגיל דמי של נפילת קטיושות במטולה הזעיק את עדי.
"11א' שומע, כמה נשארו, כמה ברחו?" חרחר
מכשיר הקשר שלו. "אלף", זרק לקול צחוקם של כמה מהמתקהלים סביבו. הוא היה
עד לירי בגדר הטובה בתחילת השבוע. "באו שני חבר'ה מהחיזבאללה, זרקו אבנים
כבדות, נענעו את הגדר, הזהירו אותם בירי מהאוויר, נענעו יותר חזק, אז ירו להם
ברגל, נענעו עוד פעם, ירו ברגל השנייה. אחד מהם הוציא סיגריה וניסה לעשן, היד רעדה
לו מפחד, לא האמין שיירו בו, קיבל את הפרקינסון",
געו עדי ואסף אמיתי בצחוק.
כמו רוב תושבי מטולה, הם היו בעד נסיגת צה"ל
מלבנון בהסכם, לא במנוסה ובמכנסיים מופשלים, כפי שקרה. הנורא ביותר בעיניהם הוא מה
שעשו לפליטי צד"ל. "הפקירו אותם, אנשים שעבדו
אצלנו 25 שנה ואנחנו צריכים להסתכל להם היום בעיניים", אמר אסף בנימה מתגרה.
אין לו יותר מדי תקוות. הנסיגה המבוהלת של צה"ל פגעה בכושר ההרתעה שלו, פסק
בידענות. "הפלשתינאים קיבלו שיעור מהחיזבאללה, מה יצא לנו מזה?"
מהמקום שבו הם עומדים, "מתוקשרים עם
הצבא", מטפחים בינם לבין עצמם את התיזות המוכרות
של "סכין בגב" ו"כל מה שהערבים רוצים זה לזרוק אותנו לים בלי
סירות", המצב בגבול הצפון נראה חסר סיכוי. הם עוקבים בעין לא מזוינת אחרי
תנועות אנשי החיזבאללה ברכסים הצחיחים שמעבר לגבול. "רואים את האיום
בעין", אמר דובי אמיתי, אחיו של אסף, ישוב בנחת במסעדת "החאקורה" המשפחתית, שבימי הכיבוש העליזים היתה מקום מפגש
של כל בכירי צה"ל, "מיום הנסיגה קריית שמונה פורחת ומטולה שוקעת. ממזרח,
מצפון וממערב, אנחנו מוקפים חיזבאללה. הם ממש לא שקטים,
זו טעות חמורה. במשך השנה הזאת הם הקימו מערך תשתיות עצום, מוצבים, עמדות, תעלות,
מה לא, הם מתכוננים למלחמה, אין ספק. שום דבר לא יספק את החיזבאללה, כמו ששום דבר
לא יספק את ערפאת, רק שנעוף מפה", הרצה בשקיקה את ה"אני מאמין"
שלו.
"נורא מתוח", הסכים אסף, "כל רגע
הולך להתפוצץ, אני שומע את זה לפי טון המואזין בלילה, אני שומע שהוא מתחיל להלהיט
את הרוחות, הנה, אפילו הצבא באמוק, כל נגיעה בגדר היום מקפיצה אותו, אפילו חתול
ייגע בגדר ישר כוננות, מיד מגיעים 50 ג'יפים צבאיים בשיא המהירות וכמובן האצבע על
ההדק קלה יותר. החיילים מעוצבנים, אני מצדיק אותם. מספיק לשמוע איך מקללים אותם
מהעבר השני, מלגלגים עליהם, מי שלא יורה מכנים אותו 'בחורה'", הישיר מבט
מזועזע. ככל שחולף הזמן במחיצתו של אסף הנבואות השחורות של מתנגדי הנסיגה מגשימות
את עצמן. "נסראללה לא טיפש, היום הוא מוכן ומזומן,
הוא כבר הוריד את השמיכות מהמשגרים, הלוואי ואתבדה", צחקק אסף.
סימן
טוב
לביתה המטופח של מרים הוד, לעומת זאת, בעלת מלונית
הוד, לא הגיע אותו בוקר רעש טרטור המסוקים והמטוסים שחגו מעל הגבול. "חששתי
מהנסיגה, ציפיתי לגרוע ביותר והופתעתי לטובה", העידה, "השנה האחרונה
היתה שקטה, תענוג, כל האתרעות התבדו, קיבלנו את השקט בחזרה". היא ילידת מגדיאל בהוד השרון. למטולה הגיעה ב-1972 בנישואים לבן משפחת פיין עתירת הנכסים. החקלאות במטולה, כמו בכל הארץ, נפגעת
מעלויות גבוהות של מים וממדיניות יבוא ללא מכס של פירות, המפלה את גידולי הפרי
המקומיים, "אבל התיירות מתחדשת ובתנופה, אנשים לא מפחדים יותר לעבור את ואדי
ערה ולהגיע אלינו", חזתה.
"רק ששרון לא יחמיר את המצב, די שיוריד את
הווליום, שלא ייצור תגובות שרשרת שידליקו את כל הגבולות, כי סוף סוף רואים אור בקצה המנהרה", הביעה דעתה. בניגוד למשפחת
אמיתי, לא רואה מרים הוד אנשי חיזבאללה על הרכסים, אלא
איכרים לבנונים שמעבדים שדות ממש על הגבול. "זה סימן טוב", אמרה בנועם,
"סימן של כניסה לשגרה, אני לא מאמינה שהיו מעזים להיכנס לאזורים המתוכננים
כקו אש".
הקריאה את המציאות הפוליטית הישראלית, הרצופה מאז
ומתמיד באותן אותיות לשון הקודש של הנסתר וצירופיהן המוכרים, משתנה מבית לבית
במטולה, לפי נהיות לבם של המתנבאים. מרים הוד השקיעה עצמה מאז הנסיגה יותר בגורלם
של אנשי צד"ל, פחות במעקב אחרי תנועות החיזבאללה.
היא היחידה במטולה ששיכנה בביתה את משפחת העוזרת שלה, המונה 11 נפשות, והיא
"מתוקשרת" היטב עם מקורות בתוך לבנון שהיא חוששת לחושפם ועוקבת בלהיטות
אחרי כל שמץ של מידע על גורלם של אנשי צד"ל, כאלה
שהיא מכירה אישית וכאלה שאינה מכירה.
את משפחת העוזרת שלה חילץ בעלה בליל הנסיגה הנורא
הישר מהאוטובוס שצבא על השערים הנעולים. היא משוכנעת בחפותם המלאה של הצד"לניקים. "הם לא היו משת"פים, הם נלחמו
למענם ולמעננו, הם נתנו את עצמם עד הסוף והתייחסו אלינו כאל אחים, במלחמה משותפת,
הם היו החיץ בינינו לבין החיזבאללה", שבה והתעקשה, "לא היתה להם ברירה,
לא היו להם אמצעי קיום בלבנון, הם היו זקוקים לפרנסה", סתרה עצמה בבלי דעת.
"אבל גם אחרי שקלטנו אותם, המדיניות היתה להראות להם את הדרך הביתה וכל ה'סחבקיות', 'אחים', 'חברים בנפש', הכל התעופף ברוח".
היא מתקשה לעבור לסדר היום על הבגידה והצביעות הישראליות. היא עצמה דור שני
לניצולי שואה והיא מרגישה שהיא עושה זאת למען הוריה.
בן אדם
בלי נצח
מיעוט הפועלים הלבנונים, בני משפחות צד"ל, שנותרו במקומות עבודתם במטולה משלים את המעגל
הסגור של חיי ייאוש, מצוקה, ניצול ציני של עוני ושוביניזם נוצרי בדרום לבנון
ושיכרון שקר הדו-קיום שנרקמו בגדר הטובה ואשר הנשורת שלהם עדיין מעיקה על מטולה.
הם מסתובבים ברחובות המושבה המומים, כואבים, דחויים משני צדי הגבול, אודים מוצלים
של הרפתקה שחצנית ואכזרית במיוחד שהפכה אוכלוסייה שלמה למשתפי פעולה.
בקריית שמונה כבר התפתחו על גבם עסקי נדל"ן
ענפים ויחסי סחטנות בין מתווכי דירות מקומיים ואנשי שב"כ, שבאחריותם לאשר
דירות לאנשי צד"ל. הסיוע הממשלתי שניתן לפליטים
הלבנונים בשכר דירה הפך אותם ללקוחות מועדפים, המסוגלים לשלם כמעט כפול ממחיר
הדירות הממוצע בשוק. רק מי שמוסיף מכספו על הקצבה שיש לו, זוכה לקבל דירה, אמרה
אחת הפליטות.
"אני לא יודעת כלום", קוננה צעירה העובדת
כמלצרית באחת המסעדות, נשואה, אם לשניים, "נולדתי במלחמה, גדלתי במלחמה, 28
שנים אני חיה ואני לא מכירה שום דבר, רק דרום לבנון, קריית שמונה ומטולה, מה יש
לי, כלום, אין לי אזרחות, אין לי כלום, כל בן אדם יש לו נצח לחשוב על בית ומשפחה,
לי אין כלום, אני מתפוצצת", עלו דמעות בגרונה, "אני בן אדם בלי נצח,
בקיצור".