חיזבאללה מאבד לגיטימציה; ישראל - את יכולת ההרתעה
דניאל סובלמן, הארץ, 22.5.01
שנה לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון, נגזרת המציאות האסטרטגית בגבול הצפון במידה רבה מההתפתחויות האלימות בזירה הפלשתינית. עם עזיבת אחרון חיילי צה"ל את אדמת לבנון ב-24 במאי 2000, נפרשו שני הכוחות הלוחמים לשעבר - צה"ל וחיזבאללה - משני צדי הגדר, במרחק של מטרים ספורים זה מזה. ביישמה את החלטת האו"ם 425 בדבר נסיגה מלבנון, שאפה ישראל ליצור מאזן הרתעה ברור מול חיזבאללה ומול העומדות מאחוריו, לבנון וסוריה.
במסגרת זו ביקשה ירושלים להבהיר לצד השני כי אם יימשכו ההתקפות נגד ישראל - גם לאחר שזו מילאה אחר דרישת לבנון וזכתה לגיבוי האו"ם - הרי שאז תראה עצמה ישראל, שהיתה במשך שני עשורים הצד המתקיף בלבנון, זכאית להגיב תגובה קשה נגד חיזבאללה ושולחיו.
מיד עם השלמת הנסיגה ב-24 במאי, אמר ראש הממשלה הקודם, אהוד ברק, כי ישראל תקבע "רף גבוה מאוד לתגובה בכל עומק לבנון, כיוון שלמי שינסה לפגוע בנו אחרי שיצאנו מלבנון - אין הזדמנות, סיבה או תירוץ". מודע לכך, החל חיזבאללה, שההצדקה לקיומו כתנועת התנגדות חמושה עמדה לאחר הנסיגה בסכנה, לחפש לגיטימציה להמשך פעולותיו נגד ישראל. במקביל, יצר חיזבאללה מאזן אימה משלו, בעזרת כלי הנשק האסטרטגי המסורתי שלו: הקטיושה. בכירי הארגון הזהירו את ישראל לא פעם כי אם תיגרר למעשה "טיפשות", כהגדרתם, קרי - הפצצת מאסיווית של תשתיות אזרחיות בלבנון - יפתח הארגון בירי אינטנסיווי של רקטות לרוחב כל גבול הצפון.
כדי להעצים את ההרתעה, הודה ב-16 בינואר השנה סגן מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, כי בידי ארגונו רקטות ארוכות טווח. "אם הישראלים יתקפו את לבנון, הרי שמשמעות הדבר תהיה שהם יקבלו טילי קטיושה בעלי טווח ארוך יותר מאשר קודם לכן על התנחלויות הצפון", אמר. כמה שבועות לאחר מכן העריך מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, כי אם תתקוף ישראל את לבנון - תפרוץ מלחמה באזור.
לאחר נסיגת ישראל הודיע נסראללה כי ארגונו לא ישקוט עד אשר יביא לשחרורם של האזרחים הלבנונים הכלואים בישראל, ובראשם "קלפי המיקוח" עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני, שנחטפו ב-89' וב-94' בידי צה"ל כדי לשמש מנוף בפתרון תעלומת הנווט רון ארד.
ב-7 באוקטובר 2000, כשחטף חיזבאללה את שלושת חיילי צה"ל בני אברהם, עומר סועאד ועדי אביטן, הסביר הארגון את פעולתו ברצונו להשיב את הלבנונים לארצם. כדי לחזק את הלגיטימציה שבפעולה, ביצע הארגון את החטיפה באזור ספציפי: גזרת חוות שבעא שבמורדות המערביים של הר דב. מדובר בשטח מצומצם, אותו החלה לבנון לדרוש מישראל רק כשלושה שבועות לפני הנסיגה. בגיבוי סוריה, דרשה לבנון לצרף את האזור להחלטה 425. לפתע החלו הפגנות ברחובות ביירות, הדורשות מישראל לסגת גם משטח זה. ישראל התנגדה, וזכתה בכך לגיבוי האו"ם: חוות שבעא הם שטח סורי במקור ולא לבנוני, ועל כן הן כלולות בהחלטת האו"ם 242. מאז בוצעו כל פעולות הארגון נגד ישראל רק בגזרה זו. חיזבאללה לבנון וסוריה זוכים בעניין זה לתמיכת הליגה הערבית על כל מדינות ערב החברות בה: בהצהרות האחרונות של הליגה נדרשת ישראל "להשלים" את נסיגתה מלבנון. גם בחטיפת האזרח אלחנן טננבוים הקפיד חיזבאללה ליצור לפחות מראית עין של לגיטימציה לחטיפת האיש: הארגון טוען כי טננבוים נעצר על ידו לאחר שהגיע, מרצונו, ללבנון.
כארבעה חודשים לאחר נסיגת ישראל, פרצה התבערה הנוכחית בשטחים, והיא שמעסיקה את צה"ל גם כיום. עיסוקה בזירה הפלשתינית מנעה מישראל לממש את יכולת ההרתעה שלה כשחיזבאללה חטף את חיילי צה"ל והרג ארבעה אחרים.
בזירה הפנים לבנונית התרחשו שינויים חשובים מאז הנסיגה: חיזבאללה - ויותר ויותר עיתונים בביירות דואגים להזכיר זאת - נעדר כיום את הקונסנסוס הלאומי הרחב ממנו נהנה בשנות פעילותו נגד ישראל. תחושה זו הגיעה בחודש שעבר לשיא, לאחר שראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי, יצא בפומבי נגד המשך פעילות הארגון נגד ישראל בעיתוי הנוכחי. חששו של חרירי, ושל רבים בממשלתו, הוא שחיזבאללה יגרור את ישראל לתגובה נחרצת שתפגע בכלכלה הלבנונית.
עשרה ימים לפני הנסיגה, ב-14 במאי, העריך ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף עמוס גלעד, כי "ישראל תיאלץ להגיב (על התקפות עליה לאחר הנסיגה). בסופו של דבר, אם הטרור יהיה קשה, נצטרך לחפש את בעלי הבית האמיתיים (...) מצב זה יכול להביא לתוצאות מרחיקות לכת גם עם הסורים". שנה לאחר הדברים, זהו המצב השורר במשולש ישראל-סוריה-לבנון. בחודש שעבר נאלצה ישראל לראשונה לפגוע בתחנת מכ"ם סורית בהר הלבנון, ובכך הציגה עצמה בעיני מדינות ערב כמי שמחפשת לפתוח במלחמה נגד סוריה. נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, אמנם הודיע כי לא יגיב על הפעולה, אך אין לדעת כיצד ינהג בפעמים הבאות, אם יהיו, בעיקר משום שבשבועות האחרונים התעוררו קולות, רובם מקרב האופוזיציה הסורית בחו"ל, אך חלקם בסוריה עצמה, המבקרים את ההבלגה הסורית.