שלוש אמהות

מאת משה ארנס, הארץ, 17.10.00

לפני ארבעה חודשים וחצי החליט אהוד ברק להמר ולהורות לצה"ל לסגת מדרום לבנון. הוא קיים את ההבטחה שהבטיח במסע הבחירות שלו, כי שנה לאחר שייבחר לראשות הממשלה יחזיר את החיילים הביתה ובכך יושם הקץ למה שכינה "הטרגדיה הלבנונית". הוא, ועמו ישראלים רבים, נראו כמי שקנה כרטיס פיס וכבר מרגיש עצמו כאיש עשיר.

למעשה, הוא ציפה לחתום על הסכם שלום עם סוריה במהלך 15 החודשים שהקציב לסיום הסכסוך היהודי-הערבי וסמך על הסורים שישמרו על השקט בגבול בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל. כאשר למרות הוויתורים מרחיקי הלכת שהציע סירב חאפז אל-אסד לחתום על הסכם שלום החליט ברק - לנוכח התקרבותו של תאריך היעד שקבע, להמר על האו"ם.

הוא ציפה, שקיום החלטת האו"ם 425 לפרטיה, מתן אישור לנציגי האו"ם לקבוע את מיקומם של סימני הגבול ותיאום כל היבט של הנסיגה עם האו"ם יובילו לכך, שהארגון יבטיח את השקט לאורך הגבול, או בכך שיגרום ללבנונים להציב את צבאם באזורים שצה"ל יפנה, או בהציבו את חייליו שלו כדי שימנעו פעולות איבה נגד ישראל מאזור הגבול. כדי לקיים את תנאי האו"ם היה ברק צריך להפקיר את צד"ל, בעל בריתה של ישראל במשך שנים רבות. הפינוי נהפך לנסיגה חפוזה, תוך כדי נטישת נשק וציוד ולקול קריאות הניצחון של חיזבאללה המלוות בתרועות העולם הערבי.

אבל, כפי שהיה אפשר לצפות, לא הצבא הלבנוני ולא כוחות האו"ם לא קיבלו על עצמם למנוע פעולות איבה נגד ישראל. במקום זאת השתלט חיזבאללה על העמדות שצה"ל עזב, ומה שהיה רצועת הביטחון של ישראל נהפך לארץ החיזבאללה. לוחמי החיזבאללה התייצבו לאורך הגבול מול חיילים ואזרחים ישראלים במרחק של השלכת אבן. חיל האוויר הצטווה להפסיק את הטיסות מעל לבנון, ואילו צה"ל הצטווה שלא להתערב בפעילות החיזבאללה מעברו השני של הגבול.

החיזבאללה היה יכול עתה לפגוע בצד הישראלי על פי רצונו. התקפה על מוצב צה"ל, על יישוב ישראלי, חטיפת חיילים ישראלים - הבחירה היתה שלהם. ברק סבר שיש לו תשובה גם להתפתחות כזאת - כוח ההרתעה הישראלי. כעת, לאחר שצה"ל עזב את אדמת לבנון, וההיערכות המחודשת קיבלה את הגושפנקה של האו"ם וזכתה לשבחים מפי הנשיא קלינטון - לא צריך להיות ספק כלשהו למנהיגי סוריה, לממשלת הבובות שלהם בלבנון ולחיזבאללה, כי פעולת תגמול ישראלית על כל פעולת איבה תהיה מהירה ודרסטית. זאת ועוד, היא תזכה להבנת העולם כולו. "אל תעמידו אותנו במבחן", אמר ברק, מתוך ציפייה, שדי יהיה באזהרה זו כדי לשמור על השקט בגבול.

אבל המבחן בא. ארבעה חודשים וחצי לאחר הנסיגה אירע הבלתי נמנע, ואנשי חיזבאללה חטפו שלושה חיילים ישראלים. ופתאום הסתבר, שמימוש האזהרה של ברק אינו פשוט כלל ועיקר. ברק, ועמו ישראל, הועמדו במבחן ונכשלו בו. אפילו לראש הממשלה צריך להיות ברור, שבנסיבות הנוכחיות קרוב לוודאי שלא יהיה זה מעשה האיבה האחרון של החיזבאללה נגד ישראל.

מה יהיה איפוא השלב הבא? אין לקנא בצה"ל על העמדה שבה הוא מוצא את עצמו בגבול לבנון. היוזמה נתונה לחלוטין בידי חיזבאללה. הם אלה שיבחרו את הזמן ואת המקום לפעולה הבאה. האלימות ביהודה, שומרון ועזה תספק להם שפע הזדמנויות להלום למען "המטרה הקדושה". ישראל תיאלץ לשבת ולחכות. ההימור לא השתלם. לכל הפחות יש לקוות, שיילמד הלקח ויובן, שהימור אינו יכול להיות תחליף לחשיבה צלולה ולמדינאות. נותר רק לראות, אם ארבע האמהות שהיו כה אפקטיוויות בליבוי היסטריה למען נסיגה מלבנון ימצאו בלבן את האומץ לבקר אצל שלוש האמהות של החיילים החטופים.