שלוש אחרי המלחמה
מרדכי חיימוביץ', מעריב, 2.6.00
כתב מעריב חוזר לשלושה סיפורים מרגשים המכילים בתוכם
את הטרגדיה הישראלית-לבנונית
העיניים החדשות של גדי ירקוני
לגדי ירקוני יש עיניים חדשות. בצבע חום. אחותו ריקי
אומרת שדווקא נורא כיף לו. הוא יכול להחליף עיניים לכל צבע שירצה. גדי התעוור לפני
חמש שנים בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. את מכת האש הראשונה ירתה החוליה שלו. שני
מחבלים נהרגו. השלישי השיב אש. קליע פגע בנשק של אחד הלוחמים. רסיס התעופף לראש של
גדי וניתק את עצב הראייה שלו. מדינה שלמה עקבה אחרי מאבקו על מאור עיניו. אבל
עכשיו נמאס לו להיות העיניים של המדינה.
מאז
שנפצע הספיק לסרוג חיים חדשים. לימודים באוניברסיטה (פיזיותרפיה שנה ב'), חברה
(ניצן, שהיתה איתו גם כשנפצע), דירה בתל-אביב, חברים חדשים. רציתי לפגוש את ירקוני
אך הוא דחה אותי בעדינות נחושה. לא אכפת לו שאראה את הוריו, אבל הוא רוצה להתמסר
ליומיום. חשוב לו לצלול לתוך האזרחות, להיעלם, להחזיר אליו את הזכות לאלמוניות.
חוץ מזה יש לו בחינות והוא ממש לחוץ. נכון שבלבנון נסגר שער, אך ההיסטוריה תוכל
לחכות. "יסתדרו גם בלי הסיכומים שלי", התפתל בטלפון. הבנתי אותו. הרי
אנחנו לא מכירים מהיום.
אסף מיטל הפצוע. צילום: ערוץ 2
לראות את פריז
נפגשנו בקצה קיץ 95' באנטוורפן. זה היה סוף שבוע
שלעולם לא אשכח. גדי הובא אל המנתח ד"ר רליה
זיוונוביץ'. שלוש שעות היו עיניו בידיו של זיוונוביץ'. אחר כך אמר לי הרופא כי הוא
מצפה שגדי יתחיל להבדיל בין חושך לאור. זה לא קרה עד היום.
אבל באנטוורפן היו נקודות אור אחרות. אני זוכר את
הנינוחות שנשבה מהמיטה של גדי. "קח כיסא, אל תעמוד", היה אומר לי בכל
פעם שנכנסתי לחדר. אני זוכר את חברתו השברירית ניצן מסתכלת בשבילו מחלון הקומה
השישית. "השמים אפורים ויש הרבה דשא", תיארה לו. אני זוכר את אביו שאול
צוחק מבעד לדמעות. ואני זוכר איך אמו לאה היתה מרשה לעצמה להתרסק רק במסדרון, רחוק
מהאוזניים של גדי.
קהילת אנטוורפן עטפה את הירקונים. נפש טובה ושמה
יוסי שולדינר אירחה את לאה ושאול לסעודת ערב שבת. משם הלכו אל הרבי. רגע לא נתנו
להם להיות לבד. אחר כך ראיתי את חבריו מהסיירת מחבקים, מנשקים ובוכים ואני הבנתי
כמה דברים על עצמי - צנחן קשיש, מחזור אוגוסט 65'. הילדים מהסיירת העזו לעשות כל
מה שאנחנו שמרנו למצולות שק השינה. רק עמוק בלילה היה אפשר לשמוע קולות של בכי
חנוק במאהל שלנו. אצלנו בפלוגה הא מינו לשלט "אם לא תהיו תלויים זה בזה תהיו
תלויים זה ליד זה". החברים של גדי לא היו צריכים שלטים. הם האמינו בדמעות. אז
מי היה חזק יותר? מי היה צנחן יותר? אין לי תשובות.
דבר אחד ברור לי: עם גדי והחברים עברתי באנטוורפן
התבגרות מאוחרת. הבנתי שגם לצנחנים מותר לבכות. שנה אחרי זה הם באו אלי לפריז. די
לחוץ חיכיתי להם בנמל התעופה אורלי. לך תראה לבחור עיוור את עיר האורות. איך אפשר
לעקוף משפט טבעי כל כך כמו: 'תראה את האייפל'? ואם אכשל בלשוני, איך אצא מזה? והכי
מטריד: איזה גוד טיים אמיתי אוכל לתת לגדי.
אבל פריז היתה רחוקה מאוד מאנטוורפן. גדי הסתער מזמן
על מסלול השיקום. היחסים שלו עם חבריו חזרו לממדים הנכונים. את מקום התדהמה והכאב
בבית החולים תפסו הצחוקים, הירידות, ההכנסות הקטנות. החבר'ה האלה לא באו לעשות
טיול לגדי. הם באו לטייל עם גדי. זה עשה את כל ההבדל. וזה לא שהם שכחו את הכאב,
אבל הם למדו לשים אותו בצד. היו גם רגעים נוגים בפריז. בוקר אחד הגענו לשוק בוסי.
השמש האביבית הוציאה את יושבי בתי הקפה למרפסות ואת מוכרי הפרחים למדרכות. באוויר
עמד ניחוח של אלף פריחות, אך גדי לא הריח כלום. "הפציעה דפקה לי גם את חוש
הריח", לחש לי. אבל הוא לא נתן לחבריו להיסחף אל התוגה. ועד כמה שזה יישמע מוזר,
גדי כן ראה את פריז. בדרכו. התיאורים של חבריו מצאו אוזניים כרויות וחושים
מחודדים.
בכיכר ואנדום שאל אותי. "תגיד לי, איך הצרפתים
כל כך שמורים למרות שהאוכל שלהם די שמן?". ליד האופרה הוא שמע ראשון את האיש
עם התיבה שניגן את "תחת שמי פריז". בכיכר סן מישל זיהה רק הוא את צלילי
החליל החרישיים. חברו היקר חיים מור-יוסף היה דולה בשבילו איזה סרטן מדוכן פירות
הים ונותן לו להחזיק. הסתובבנו. שתינו. אכלנו. כן, פריז עשתה להם את זה. גדי אהב
כל מטר.
דבר ההורים
מושב בית עובד, יום שישי, שמונה בבוקר. תפסתי את
שאול ולאה ירקוני על הקפה הראשון. הציפורים צייצו והאוויר עמד. הכלבה הלבנה לוקה
השיבה את נפשה על הרצפה הצוננת. מהמרפסת של ירקוני רואים פרדסים וגבעות כורכר.
במקום הפרדסים יקימו אצטדיון ועל גבעת האירוסים מאיימים הבולדוזרים. מעוז נובורישי
חדש, זוממים היזמים. משכנות מאליבו, יקראו לבונבוניירה. משהו-משהו. לא רחוק משם
מגדל ירקוני את הדבורים שלו. לפני כמה חודשים גנבו לו 150 כוורות. נזק של כ-400
אלף שקל. הוא חושד בבדווים.
ירקוני עגמומי משהו, אך הוא ימשיך לצאת אל הכוורות
כי הוא לא יכול אחרת. בעורקיו זורם הדבש. ציפור נדירה שאול ירקוני. עדיין מדבר על
לתת למדינה, לשרת, לתרום. אם תשאלו אותו, כל תושב בקו העימות צריך לקבל פעם בחודש
צ'ק מהאוצר עם הקדשה: "תודה רבה שאתם עומדים שם". כשהיה מורה היה מעביר
את החופש הגדול במילואים. "כשהיו שואלים אותי איך ביליתי את הקיץ, הייתי אומר
שטיילתי באירופה, בג'יבוטי, שמות של מוצבים בתעלה".
הוא נכנס ללבנון ב-82', לחם בגזרה המזרחית. סולטן
יעקוב, ביירות, מטעני צד. הוא כבר ראה הכל. למעשה, כך נראה לו, ה יה צריך לסגת
מזמן, עוד כשפרס היה במשרד ראש הממשלה. "חבל שנפלו כל כך הרבה חיילים. איך לא
הבינו שאין מה לעשות? אמריקה לא ידעה להסתדר עם לוחמי גרילה. הבריטים לא ידעו
להסתדר איתנו. כמה לוחמים יכולים לטרטר מדינה שלמה. הצרה שאנחנו עם של בכיינים.
אין דין ואין דיין. חיים על סיר הבשר. כל אחד מסתכל לכיס של השני. זה הורג אותי.
אלתרמן כתב את 'מגש הכסף', אבל כיום רוצים אצלנו מגש עם כסף".
- אתה חושב שגדי היה" מגש הכסף"?
"כולנו היינו. כולנו תרמנו. כולנו
שילמנו".
- אתה שלמת יותר...
"נכון, אבל אחרים שילמו עוד יותר. יש לי פה
שכנה מתחתי שמקנאה בי. הבן שלה נהרג שם. בימי זיכרון אני עומד ליד המצבות וחושב
שגדי היה מאוד קרוב לזה".
- אין בך כעס?
"ממש לא. על אף אחד. גם לא על המחבל שפצע את
גדי. ההוא עשה את שלו והבן שלי עשה את שלו".
לאה מרשה לעצמה להצטרף אלינו. גדי וניצן, ריקי ועינב
(אחיות) לא יבואו הערב והיא לא צריכה לבשל. בהתחלה היא שותקת, אחר כך היא שואלת אם
לדעתי הנסיגה תגביר את המוטיבציה אצל החיילים. "אולי כל המשתמטים יפסיקו לפחד
מלבנון ויתגייסו", היא מציעה. היא שמחה, שמחה מאוד שחיילים לא ייפגעו יותר
בלבנון, אך מי יודע אם יהיה שקט. ובכלל, מה כל הוויכוחים האלה אם היה צריך לסגת או
לא, הרי שאגות הבחורים כי נגמר מספרות את כל הסיפור.
- מה באמת הרגשת כשראית את החיילים צועקים 'אמא אני
חוזר הביתה'?
"חשבתי שחבל שגדי היה צריך להיות בלבנון, אבל
ברוך השם שהוא חזר. אני לא מאשימה אף אחד בפגיעה של הבן שלי. אחרים נפגעו עוד
יותר. מי אני שאקבע מה היה צריך לעשות? זה היה הגורל".
- את מרגישה הזדהות עם הורי לבנון...
"אני יודעת מה זה לא לישון בלילה. רק המחשבה
הזאת, יבוא או לא יבוא הביתה, יכולה לשגע אותך".
אני כבר ראיתי את הברק הזה בעיניים של לאה. זה היה
באנטוורפן, אחרי שגדי יצא מהניתוח. "יש לנו תקווה גדולה ואמונה, זה מה שמחזיק
אותנו", אמרה לי. את האמת ידעה כבר אז, אבל היא רצתה לשדר לגדי כוח. שיש לו
הורים חזקים. "אחרי שזיוונוביץ' יצא מהניתוח ואמר שלא הצליח, הבנתי שהילד שלי
יהיה עיוור. ניסינו לטפל בעוד כמה מדינות, אבל התשובות היו שליליות. גדי הבין את
העניין די מהר וזה עזר לי להשלים עם המצב. היו עיוורים שאמרו לי שההשלמה המהירה של
גדי היא נס. הם עצמם הסתגרו שנה בבית ולא רצו לחיות".
גם לאה נזקקה לשיקום והלכה לטיפול. "הייתי בוכה
המון אצל הפסיכולוגית. היא אמרה לי שזה טוב. שצריך לנקות הכל". שאול השלים
סופית עם המצב לאחר שנתיים. הוא הלך עם בנו למסעדה בת"א "לחגוג"
שנתיים לפציעה. גדי אמר לו: "אבא, אתה לא יודע כמה קל להתרגל לחושך".
המילים האלה שחררו את שאול ממועקה גדולה. "אתה כמעט לא מרגיש שהוא עיוור. הוא
מדבר עם אנשים ומסתכל להם ישר לעיניים", אמר לי.
לאה: "כשאתה יושב איתו אתה שוכח שהוא לא רואה.
אצלנו בבית לא מזכירים את המילה עיוור. רק לפעמים הוא קם ונחבט בעמוד הזה בסלון.
אז אני מרגישה שמשהו זז לי בבטן".
שאול אומר לי בפה צוחק ובעיניים מצועפות כי לפעמים
הוא נכנס בחושך עם גדי לדירה שלו. "אני נתקע בכל מיני דברים והוא הולך ישר.
הוא יודע איפה מונח כל דבר. החושך לא משנה לו, זה מה שממילא הוא רואה".
לאה: "פעם אחרי הפציעה, שאלתי אותו למה הוא
יושב בסלון בחושך והוא ענה לי שבשבילו זה אותו הדבר".
אופטימיות
אחרי הפציעה עברו גדי וניצן לגור במבנה בחצר ההורים
בבית עובד. הוא קיבל את וולדו, כלב לברדור שמלווה אותו באשר ילך. בהמשך הוא עבר
להתגורר בת"א. הוא מסיים שנה שנייה פיזיותרפיה. ניצן לומדת אדריכלות נוף.
"שמע סיפור", אומר לי שאול. "כשהלכו לשיעור במכון הפתולוגי, כולם
נרתעו מהגופה. גדי הסכים לבדוק אותה ראשון כי הוא פשוט לא ראה אותה". הוא
תלמיד חרוץ. דוחה הנחות מובהק. חומר עיוני הוא שומע בקלטות. בתחילה היה נבחן
בע"פ, עד שהבין שזה קשה מדי. מאז יושב לידו מרצה וקורא לו את השאלות. גדי
בוחר את התשובה הנכונה. הוא מסתדר כמעט לבד. אפילו מבשל. לאה מתלוננת שלילד יש
לפעמים שפעת ולה לא מספרים כלום. ניצן מרגיעה אותה ואומרת שגדי לא זקוק אפילו לה.
"אבל אני חרדה, חרדה", צוחקת לאה, "שאול יודע מתי לעצור, אני
לא".
- מה זאת אומרת לעצור?
שאול: "זה לעצור כדי לא להיכנס לעצמות".
לאה: "אני לא עושה את זה מרוע אלא מדאגה, אמרתי
לך".
שאול: "הוא מתפקד לבד אז צריך לתת לו את
העצמאות שלו".
- אתם מאמינים שגדי יחזור לראות?
שאול: "אני מאמין שהרפואה מתקדמת כל הזמן
ובעתיד יוכלו לחבר עצבי ראייה למצלמת טלוויזיה. אני יודע שכבר הצליחו לחבר עצבי
שמיעה. כשגדי נפצע אמרו שאם הרשתית נפגעת זה סוף העולם. היום יודעים לעשות רשתית
אלקטרונית".
לאה שולחת מבט אפוף אל לוקה המתרוממת מהרצפה ואומרת
שזה ייקח שנים. אבל שאול דבוק בדבק מגע אל האופטימיות שלו. "זאת בכל זאת
פריצת דרך", הוא מסביר לה, "אפילו שיראה בשחור לבן, העיקר שיראה".
והיא ספקנית ומהורהרת מסכימה להיכנע: "מה אני אגיד לך. אתה מראה לי את כל
המאמרים האלה, מספר לי על הניסויים בחיות. אני מקווה. כן, אני חושבת שאני
מקווה".
אחר כך אנחנו רואים יחד את הסרט ששודר על גדי
ב"עובדה". לאה אומרת שם: "הילד הזה יראה פעם, אם לא הכל אז 20
אחוז, אבל יראה". עכשיו היא אומרת לאוויר: "איזו אמונה היתה לי
אז". הנה הוא לומד ללכת עם מקל. המדריכה מזהירה אותו: "מדרכה
מימין" ולאה מסננת עכשיו: "מתוק שלי". בשלב מסוים היא אומרת
למצלמות שהפסיקה להיות לאה ועכשיו היא אמא של גדי. האם חזרה להיות לאה?, שאלתי
אותה והיא אמרה שכן. זה עבר לה, "אז היה גדי עמוד האש. היום אני הרבה יותר
אופטימית ממה שהייתי בסרט. אני רואה איך שהוא מסתדר וזה עושה לי טוב". בסוף
שואלת המצלמה את גדי למה הוא הכי מתגעגע: "לראות", הוא עונה לה. לאה
מעיפה אלי מבט אלכסוני. המילים מיותרות.
אסף ואביעד, יותר מקשר דם
בדרך חזרה מבית עובד, אני חושב שלבנון שלי היתה רק
מילים. בעיקר מילים. זאת היתה המלחמה הראשונה שבה רק דיברתי על המצב. לא שבפעמים
הקודמות תפסתי תת מקלע והסתערתי על האויב האכזר, אבל לפחות הייתי מגויס וזה נתן
הרגשה שאתה בכל זאת בתוך המשחק. הפעם שיחקנו ארבעה ימים כדורעף ליד המסלולים בלוד,
ראינו את מונדיאל 82' בשחור לבן והלכנו הביתה. הבחורים נטמנו ולבנון הודחקה.
חזרתי אליה כתייר. בסיורים של דובר צה"ל. אז
ראינו שלהיות חייל בצד"ל זה לבוא בסוף יום העבודה עם הטנק הביתה. באחד
הסיורים האלה נקלענו להפגזה ליד קליעה ואני חשבתי שהנה אני מקבל את מנת הקרביות
שחסרה לי. אבל דובר צה"ל לא לקח סיכונים והחזיר אותנו למטולה. הספקנו עוד
לאכול צהריים במלון ארזים. על בקבוק יין שמענו את הבומים שבקעו מלבנון. זכרנו את
שמחה הולצברג שפתח את בקבוקי השמפניה כשהבחורים נכנסו פנימה.
מאז לא חזרתי ללבנון. על פצמ"ר (פצצת מרגמה),
על ח"ע (חוסם עורקים), על שרשרת (בדיקה היקפית סביב המוצב) ועל שיירת ספארי
למדתי מהטלוויזיה. אני מודה שפיתחתי אדישות אל המילים, קהות אל התמונות. ואחרי זה
בא פברואר שהמטיר בליל של מלל: האם היה צריך לשדר תמונות של פצועים בזמן אמיתי? מי
הסמיך את הטלוויזיה לשפוך דם לתוך הסלון שלנו? מכל התמונות ממוצב כרכום ראיתי רק
את זאת של הבחור ששכב שותת דם על האלונקה וזעק: "אני צריך לדעת מה קורה עם
החבר'ה שלי, מה קורה עם החבר'ה שלי?" מדינה שמעה ודמעה.
אני חושב שהתחברתי לתמונה הזאת בגלל שהיתה כל כך לא הרואית,
למרות הנסיבות ההרואיות. היה בה חוסר ישע נוגע ללב. זה לא היה הטוב למות בעד ארצנו
של עידן האינטרנט. בקריאה של סמל אסף מיטל היתה דאגה אמיתית לחברים, חרדה נטו, חפה
מכל פוזה. הוא הרי לא ידע שמצלמים אותו. מזעקת מיטל טפטף אפילו גרם של התנצלות על
זה שהוא על האלונקה, שהוא נטל, שצריך לטפל בו. אני מכיר את ההרגשה הזאת. זה קרה לי
רק פעם אחת, בתרגיל, אבל הרגשתי נורא שהחברים צריכים לסחוב אותי. אחר כך התברר לי
כי מיטל הוא בן אחיו של חברי שמוליק. שמוליק סיפר לי כי גם אביעד, בנה של אחות
אשתו, נפצע בלבנון. מאז יש לו צורך כמעט כפייתי לבקר כל פצוע מלבנון.
לא הולך לדיסקוטקים
אביעד פטל נולד בתל השומר. הוא בן 22 וחצי.
גולנצ'יק. אסף מיטל נולד בפתח-תקוה. הוא בן 21. חלם להגיע לגולני, אבל נחת בגבעתי
והתאהב. אחיו הצעיר עידו משרת גם הוא בגבעתי. בגדוד של אסף. שמוליק ואשתו אילנה
הפגישו את אסף עם אביעד וזאת היתה תחילתה של ידידות נפלאה.
"כשאתה בבית חולים אתה לא רוצה לראות ראש ממשלה
או דוגמניות. רק מישהו שנפצע כמוך. הגעתי אל אסף על קביים, אבל אני בטוח שעודדתי
אותו. הראייה שלו הפכה אופטימית יותר". אסף אומר שבאו אליו אנשים ששכבו במיטה
שלו שמונה חודשים. "פתאום אתה רואה אותם עומדים וצוחקים. הביקור של אביעד נתן
לי המון כוח". מאז הם נפגשים, יוצאים, מדברים הרבה בטלפון.
עכשיו שישי בצהריים. אנחנו יושבים בבית קפה מפוצץ
בראשון-לציון. המלצרית מציעה ארוחת בוקר מאוחרת ואביעד מצ'פח את אסף על הצוואר.
"נרד ביחד על ארוחת בוקר אחי?". אסף קם ראשון. הוא מביא מהמזנון את
הצלחת על ידו הפגועה. אביעד שואל אותו אם השקשוקה שווה משהו. "קח לי מהצלחת
ותטעם". אביעד מהסס, אבל אסף דוחק בו: "נו כבר אחי...". יש אנשים
שגם באזרחות יודעים לאכול מאותו מסטינג.
הם הביאו תמונות קר ביות מלבנון, אך הניחו אותן עם
הפנים כלפי מטה. לא נעים להם שאנשים בשולחן ליד יקבלו את הבופור עם האספרסו. הצלם,
רובי, אמר שיש להם פנים יפות את אסף זה משעשע. "זה יפה זה?", הוא עונה
ומצביע על הצלקת בזווית פיו. מיטל חטף רסיסים בפה וביד שמאל. הרסיסים חיסלו לו את
המרפק ומערכת העצבים. פציעתו הוגדרה כקשה מאוד. הוא עדיין בטיפול יומיומי. הוא לא
יכול לנהוג, ללבוש מכנסיים או לשרוך שרוכים. "אפילו לדיסקוטק אני לא מרשה
לעצמי ללכת כי מישהו עלול להכות לי במרפק וזה יחזיר אותי עשרה שלבים אחורה
בטיפול".
אביעד נפצע קשה בירך שמאל ונאלצו לקטוע לו את זנב
השריר. הוא לא יכול לרוץ, לא יכול לשאת משקל כבד והוא מתקשה בהליכה. יש לו רגל
קצרה יותר והוא נזקק להגבהה. "יש תנועות שלא אוכל לעשות לעולם", הוא
אומר לי. בגלל הפציעה בבטן אסור לו להגזים באכילת ירקות, מוצרי חלב וסוגים מסוימים
של בשר. "כל דבר שיש בו תאית עלול לגרום לי חסימת מעיים".
ובכל זאת, רובי צדק. הם ילדים יפים. לאביעד יש חיוך
של תינוק ולאסף עיניים שובבות. שניהם מרופדים בחברות. "תרשום חברתי האהובה
מורן", מפציר בי אביעד. אריאל של אסף התפטרה מ עבודתה כדי להיות ליד מיטתו
לאחר הפציעה.
כוכב טלוויזיה ב-6 בפברואר, 2000, השתנו חייו של
סמ"ר אסף מיטל מגבעתי. זה היה ב-12 וחצי בצהריים. הוא פיקד על כוח של תשעה
חיילים שיצאו מהמוצב שלהם, כרכום, למשימת שרשרת. כעבור רבע שעה עלו על מטען.
"היה בום די עצבני וממש עפתי אחורה". מיטל נפצע ברגל שמאל וביד ימין.
שלושה מאנשיו - הגשש, הקשר וצלף נפצעו איתו. הוא פקד על הכוח להישאר במקום ודיווח
אחורה לגדוד. החובש ידידיה גפן מירושלים ניגש אליו והתחיל לטפל בו.
כשהתחיל הפינוי פתח חיזבאללה בהפגזה איומה. במטח הזה
נפצע מיטל שנית. הפעם ביד שמאל ובלסת. "התחיל לרדת לי בטירוף דם מהפה. ראיתי
שהיד שלי תלויה באוויר. רפויה כזאת. צרחתי מכאבים. דאגתי לכוח שלי. קמתי על
הרגליים וראיתי שכולם שוכבים. התחלתי לצרוח כמו משוגע. עם כל הדם שזרם לי מהפה.
צעקתי לכולם להתפנות לנגמ"חון שיצא מהמוצב. בראש רק עבר לי שנגיע כבר לארץ,
שהסיוט ייגמר. שכבתי בנגמ"חון ושמעתי את הפצצות שורקות מעלי. מהקשר הבנתי שיש
חיילים שלי שעדיין בשטח. איבדתי המון דם והרגשתי שאני עוצם עיניים. החברים הזיזו
לי כל הזמן את הראש כדי שלא ארדם".
החובש ידידיה גפן נהרג. רועי בן לולו, שכלבתו הפעי
לה את המטען ונהרגה, נפצע קשה ברגליו. אסף המשיך לנסוע בנגמ"חון. "לא
חשבתי על הורים, לא על החברה, לא על המוות, רק על החברים שנשארו בשטח. שאלתי את הרופא
איך קוראים לו. הוא אמר: 'רוני'. תפסתי אותו בחולצה ושאגתי: 'רוני מה עם החבר'ה?'
הוא מלמל שיהיה בסדר. על האלונקה, לפני שהעלו אותי למסוק, המשכתי לשאול מה עם
החבר'ה. כנראה שכאן תפסו אותי המצלמות. במסוק התפוצצתי מכאבים. התפללתי שכל זה
ייגמר, שיטפלו בי וזהו. בחדר התאוששות ברמב"ם שאלו שם ומספר אישי
ונרדמתי". הוא התעורר כעבור יומיים בטיפול נמרץ. מחובר בכל מיני צינוריות
לריאות, לכל מקום.
אביעד: "היתה לך גם זונדה באף? זה החרא הכי
גדול".
אסף: "היה לי צינור בפה. ההורים ואריאל היו
לידי, אבל לא יכולתי להגיד להם מילה". הוא התחיל לרשום להם פתקים. בעמוד
הראשון שרטט משהו לא ברור. גם בעמוד הבא היה קשקוש לא מפוענח. בעמוד השלישי הצליח
לשרבט: "איפה אריאל?" ואחרי זה: "הורים אני אוהב אותכם". בעמוד אחר שאל "האם מישהו נהרג?".
בעמוד הבא הסביר למח"ט גבעתי איך נפצע: "פצמ"ר חצי מטר ממני".
ובהמשך: "מה קרה לי? קשה לי לנשום". כשנשאל מה הוא רוצה כתב: "ק
ולה". לאהוד ברק שעמד ליד מיטתו שרבט: "נורא רציתי לדבר איתך אבל אני
ממש לא יכול. אני רוצה ללחוץ לך את היד, אבל גם את זה אני לא יכול".
אביעד: "גם כתבת להנמיך את המזגן כי קר
לך".
אסף: "וואללה?"
אביעד: "סתאאאאם".
צחוק קצר וצ'פחה בצידו.
על כוכבותו הטלוויזיונית שמע אסף רק לאחר שבוע.
"אמרתי לעצמי בסדר. לא עשיתי עניין. לא יצאו לי דיבורים כמו, וואו הייתי
בטלוויזיה. אני יודע שהתקשורת אוהבת סיפורים מיוחדים. היום זה אני, מחר זה מישהו
אחר". בטיפול נמרץ סיפר לו הרופא כי החובש ידידיה נהרג. "חשוב לי שתזכיר
שכאשר נפצעתי היה ידידיה הראשון שבא אלי מאחור וטיפל בי. הוא הרגיע. אמר שהכל יהיה
בסדר. הוא קרע לי את המכנסיים כדי לוודא שאין עוד פציעות. מלאך, הוא היה המלאך
שלי".
עכשיו אסף משתתק כדי לתת למחנק להתפוגג. "אולי
פנקייק, אחי?", מציע אביעד.
כמו "להציל את טוראי ראיין"
חייו של אביעד פטל השתנו ב-16 בנובמבר 98'. זה קרה
ב-11 ורבע, בשבוע הראשון להגעתו למוצב תל קבעה, כמה מאות מטרים מהגבול הבינלאומי,
ליד מנרה ומרגליות. נסיבות פציעתו של פטל דומות לאלו של בן משפחתו מיטל. אביעד,
סמל צוות בפלוגת חיל הקשר של גולני, יצא עם חייליו להציב מטרות במטווח ולאפס
נשקים. אביעד הוביל. מאחוריו היו עוד שישה חיילים. הם נעו ברווחי ביטחון של עשרה
מטרים בין אחד לשני. הם יצאו מעמדת הש.ג והלכו סמוך לגדר עד שהגיעו לחלקו האחורי
של המוצב. מטען ארב להם 30 מטר מגדר המוצב. המחבלים הפעילו אותו בשלט רחוק כשהכוח
עמד חזיתית למטען. פיצוץ אדיר. פטריית עשן. הכוח נזרק לקרקע. "הייתי בטוח
שנקטעו לי הרגליים. רגל שמאל פשוט התעופפה לי הצידה מהירך. אתה מבין מה זה? אצלך
הכיפוף הוא בברך, אצלי הוא היה בירך".
אסף: "זה קטע טוב זה".
אביעד: "חודש לפני התקרית ראיתי את 'להציל את
טוראי ראיין'. הרגשתי כמו בסרט. הסתובבתי אחורה. השענתי את הראש על היד והתחלתי
לחלק פקודות. אמרתי להם להזמין מסוק, לשים למישהו ח"ע על הרגל. נלחמתי על כל
נשימה. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאני חתוך לשניים. איבדתי המון דם. הייתי עייף
נורא. ראיתי לידי חייל מפורק לגמרי. זה היה החובש נחום אלה שהיה צמוד אלי. החובש
השני, פצוע גם הוא, בא לטפל באלה. תכתוב את שלושת החברים שלי שמתו מות גיבורים
בתקרית הזאת: נחום אלה מירושלים, רז פרומוביץ' מגן-יבנה ויוסי בן-מוחה מהקריות".
הפינוי ארך 15 דקות. כל כך מהיר, כל כך איטי. אביעד
הועבר במשאית למוצב צבעוני ומשם במסוק לבית החולים בצפת. "כשהתעוררתי גיליתי
את הורי. דבר ראשון בדקתי אם אני שלם, אם כל האיברים שלי במקום".
אסף: "שמעתי ברקוביץ' קם בבוקר ולא מצא
רגל".
לאחר שהתאושש התחיל אביעד לשאול מה עם חבריו. אמרו
לו שכולם פצועים, אך הוא ידע שמשקרים לו. "עד שהגיע רופא בדרגת אל"מ ולא
נתתי לו ללכת. תפסתי לו את היד ואמרתי שאני רוצה את כל האמת. הוא סיפר לי. הכל נחת
עלי בבום. אני, היה לי מזל עם אמא שלי שהגנה עלי. חודש היא ישבה לידי. חיתלה אותי
כמו תינוק. היתה החברה הכי טובה שלי. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה".
אביעד עבר 20 ימי אשפוז בצפת ובאסף הרופא ועוד חמישה
שבועות בשיקום אורתופדי בתל השומר. עד לפני חודשיים עשה פיזיותרפיה ונזקק לכיסא
גלגלים ולקביים. עכ שיו הוא הולך רגיל. "זה לא היה שיקום קל", הוא מסנן,
"ושלא תחשוב שבבית לא היו לי התפרצויות זעם. בגיל 22 התחרבנו לך החיים. פתאום
אתה מוצא את עצמך בכיסא גלגלים. אתה לא חושב מה יהיה בעוד שנה. אתה כואב
עכשיו".
- שלמתם מחיר כבד מדי...
אסף: "לא חושב. היה לנו תפקיד - להגן על יישובי
הצפון. כשעליתי ללבנון לא חשבתי שאני עלול להיפגע. גם אחרי הפציעה אני לא מרגיש
מלך, שהכל מגיע לי. אני לא יכול להגיד לך שירדתי שלם מלבנון. חלק מהמשימה שלנו היה
לא להיפגע ואנחנו נפגענו, אבל עשינו כמיטב יכולתנו. אהבתי מה שעשיתי שם, נורא
רציתי לשרת בלבנון. כששמעתי שהחבר'ה מתפנים מכרכום ממש בא לי להיות איתם".
אביעד: "מחיר, אתה שואל? אתה לוקח ריזיקה כשאתה
עולה ללבנון. זה לא היה משחק שם, זה היה על אמת. שם קיבלת רישיון להרוג".
- אתם לא חושבים שהנסיגה הגיעה מאוחר מדי?
אביעד: "לא חושבים על זה. צריך לזכור רק את אלה
שנהרגו".
- לימי הזיכרון יש עכשיו משמעות אחרת?
אביעד: "ביום הזיכרון מתקשרים אלי כל מיני
אנשים לשאול איך אני מרגיש. האמת, לא מזיז לי יום הזיכרון. אצלנו כל השנה זה יום
הזיכרון. לפחות פעם בחוד ש אני משתדל להיות אצל משפחות ההרוגים".
- לבנון שינתה אתכם?
אביעד: "התבגרתי. הצד הרגשי שלי התפתח. אני
מנסה לסחוט את הטוב מכל דבר רע. אני מעריך יותר את החיים, נהנה מכל רגע. אם יש
איזה דבר קטן שמבאס אותי, אני אומר לעצמי קטן עליך, זה פינאטס".
אסף: "אתה רואה יותר את המעגל הקרוב אליך. אתה
מעריך את האנשים שליוו אותך בטירוף ההוא".
- יש שמחה אחרי לבנון?
אביעד: "אתה יודע מה זה לקום בבוקר כשכלום לא
כואב לך?"
אסף ואביעד רוצים להודות לכמה מתנדבים שעזרו להם
במיוחד בשיקום הכואב. מלכיאל, המכונה "אחי הפצועים", דליה שץ ושרה
זלצרמן. "האנשים האלה מארגנים ארוחות, סופי שבוע, ימי הולדת, מתקשרים בלי
סוף. הם כל הזמן איתנו. אלה הנשמות הטובות של השיקום", אמרו לי.
שלמה ארגוב עדיין בבית החולים ב-3 ביוני 82' ירה
טרוריסט פלסטיני בלונדון כדור לראשו של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. בתוך
יומיים התברר שזאת היתה יריית הפתיחה של מלחמת לבנון. ארגוב, שהיה אחד הדיפלומטים
המבריקים בשרות משרד החוץ, נורה בשיא פריחתו המקצועית. המחבל התנקש בו כשיצא
מארוחת ערב במלון דורצ'סטר ועמד להיכנס למכוניתו.
"זאת היתה ארוחת ערב לגברים בלבד ואני חיכיתי
לו בבית", מספרת לי אשתו חוה ארגוב. "בעשר וחצי בלילה עלה אלי השוטר
שניצב בפתח ביתנו ואמר לי שבעלי נפגע". היא רצה לבית החולים והרופא אמר לה
שלבעלה אין שום סיכוי. אבל אחד המנתחים הגדולים בבריטניה הצליח להשאיר אותו בחיים.
אם אפשר לקרוא לזה חיים. ארגוב מאושפז היום במחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר
הצופים בירושלים. הטיפול מסור מאוד, אבל הוא משותק מהצוואר ומטה ואיש לא מצליח
לתקשר איתו. גם לא חוה. הרדיו לידו פתוח, אבל אין לדעת אם הוא שומע. הטלוויזיה
מרצדת, אבל לא ברור אם הוא רואה. "הזמן דרדר את מצבו", אומרת חוה.
"בשנים הראשונות תקשרתי איתו. גם אם לא התבטא, ידעתי שהוא מבין הכל. עכשיו
איבדתי את הקשר". חוה מבלה את רוב ימיה ליד מיטתו. בהתחלה באו אנשים וארגוב
שמח, "הוא הבין שיש לו חברים. אחר כך הפסיקו ואני לא יכולה לבוא אליהם
בטענות. קשה להם לראות אותו. אני אפילו לא יודעת אם הוא מזהה אותי".
- איך את מתמודדת?
"זה קשה, אבל מה אני יכולה לעשות? לומדים לחיות
עם זה. זה מאבק בלי סוף. אבל יש לי ילדים ונכדים. בשבילם אני עדיין צריכה להיות
פה".
היא שמחה שצה"ל יצא מלבנון וחשוב לה להדגיש
שאין קשר בין ההתנקשות לכניסה ללבנון. "בעלי כעס בזמנו כאשר קשרו בין הדברים.
כל אבידה בלבנון כאבה לו. הוא לא רצה להרגיש שחיילים נהרגים בגללו. כשהיה שומע על
חייל שנפל שם היה פורץ בבכי. שלמה היה פלמ"חניק, היה פטריוט גדול. הצבא היה
בעיניו דבר קדוש".
- לאורך כל השיחה שלנו את מדברת עליו בלשון עבר
"אני משתדלת לזכור אותו כמו שהיה לפני
ההתנקשות. הוא היה איש כל כך חכם. כלום לא נשאר מזה".