שכחנו את
לבנון מהר מדי
אורנה
שמעוני, ששכלה את בנה בלבנון: "הדחקנו בגלל רגשי האשמה"
עמליה
ארגמן-ברנע, ידיעות אחרונות, 17.8.00
אחרי
שנים שבהן התרגלנו לראות את המילה "לבנון" בכותרות העיתונים, בבת אחת גם
הורדנו אותה מסדר היום שלנו, כאילו מעולם לא נלחמנו שם. הארץ שבמשך שנים עמדה
במוקד הוויכוח הציבורי, נמחקה מהלכסיקון שלנו. הדחקה? שיכחה? חזרה מבורכת לשיגרה?
בעצם כל התשובות הגיוניות.
ד"ר
יחיאל קלר, מומחה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל-אביב: "אומרים שצרות
מאוחרות משכיחות את הקודמות, וזו לכאורה הסיבה ששכחנו את לבנון מהר מדי. לאנשים יש
זיכרון קצר. המוסכמה התיאורטית אומרת, שבדרך כלל דברים שלא קורים לא משפיעים על
חיינו ועל ההחלטות שלנו, כמו דברים שכן קורים. אנשים מתייחסים לדברים ולא להיעדרם.
אם למשל, עברו ארבע שים בלי טרור, הן אינן משולות לאירוע טרור אחד שכן מתרחש.
"ייתכן
שלא עוסקים בלבנון כי היא לא מהוה עתה בעיה בחיינו, אבל אם יעלו את הנושא על סדר
היום הציבורי – בהקשר של כניסה מחדש, למשל – הוא בהחלט יהיה טעון ורגשי ולאנשים
יהיה מה לומר עליו".
לאורנה
שמעוני, ששכלה את בנה אייל בלבנון ומאז הפכה לפעילה בולטת בארגון "ארבע
אמהות", יש הסבר אחר לשיכחה. "העובדה שלא מדברים על לבנון, כאילו ש-18
שנה נמחקו ברגע אחד, היא תוצאה של תהליך הדחקה, וההדחקה היא תוצאה של רגשי
אשם", אומרת שמעוני. "מי שמרגיש אשם, חייב להדחיק".
"יש
מי שמעוניין בהדחקה הזו, ואני מתכוון לדרג המדיני ולדרג הביטחוני. האזרחים חזרו
לשגרת חייהם אחרי כל קבל שנפער, אז ודאי שהם יחזרו במהירות לשיגרה אחרי שיצאנו
משם. זה בסדר שהעם חוזר לשיגרה, לעם מותר, אבל למנהיגות אסור"
"באיזשהו מקום אני מאשימה גם את עצמי. יכול להיות שכבר לפני שש ושבע שנים הייתי צריכה להתחיל בפעילות האגרסיבית שלי, כמו מסע האופניים שעשיתי ברחבי הארץ, להתחיל לטלטל את כולם יותר מוקדם. אולי הייתי מצליחה לחסוך כמה קורבנות".