שעמום קיצי
מבורך
כבר חודש שלא נהרג אף חייל בלבנון.
קשה לנו לקבל מצבי רגיעה ונורמליות שמחה בחלקה
יהונתן
גפן, מעריב, 23.6.00
לעתים אנשים מתלוננים על חום יותר מאשר הם מתלוננים על מוות. שכן המוות היה או יהיה אבל החמסין והלחות זה עכשיו וזה כאן.
וכמו בשאר האומות המתוקנות, גם כאן אפשר לדבר סוף-סוף על מזג האוויר. אפילו הולך ומתפתח לו מעין טרנד תחזיתי שכזה. אם יש 70 אחוז לחות, יש לך עוד 30 אחוז אנשים לחים שמדברים על זה.
לפעמים אתה משתנק באיזו קלות מקבלים כאן הקלה. כבר חודש שלא נהרג אף חייל בלבנון. אילו הייתי יכול הייתי כותב זאת כל יום ככותרת ראשית בעיתון וכידיעה פותחת בכל מהדורת חדשות.
כפי שכל כך קל לנו לקבל מלחמות ופיגועים, כך קשה לנו לקבל מצבי רגיעה ונורמליות שמחה בחלקה. ככה שתתארו לכם מה יקרה כשבאמת יגיע שלום אמיתי וכולל באזורנו. או אז רק תתחיל אצלנו החרדה הקיומיתהאמיתית, מלווה במלחמות תרבות עממיות. ומשעממות עד מוות.
כבר חודש שאין הרוגים ופצועים בלבנון. אין זמזומי הליקופטר, בכי קורע לב של אבא על קבר בנו, חיילים שמסרבים פקודה ובוכים.
זה נעלם כאילו מעולם לא היה.
כמו כל טרגדיה, זה התחיל בטעות ונגמר בשעמום. עובדה: אילנה דיין היתה האחרונה שנפרדה ממוצב כרכום. וכעת כרכום יחזור להיות שם של פרח.
משעמם הוא השלום, והמלחמה היא רבת רייטינג.
עוד יבוא יום של חשבון עם השאלה הגדולה: מה חיפשנו ועל מה נהרגנו במשך 18 שנה. אריאל שרון אמר בראיון לערוץ 2: "בהחלט יש לי מה להגיד על הדרך שבה יצאנו מלבנון". אבל השאלה היא כמובן הדרך שבה נכנסנו. ובכל פעם שמדברים בפאנל על לבנון, טוב יעשה שרון אם יפעל לפי הפילוסוף ויטגשטיין (המאוחר) ויבין שיש דברים בחיים שמוטב לשתוק אותם.
יותר מחודש ולא מודיעים לנו בחדשות את מועדי הלוויות ורשימת האבידות. עזר ויצמן, לא רק שפרש בשיא, הוא גם לא נדרש כעת (טאץ' ווד) לביקורי תנחומים משום שאין תנחום גדול יותר מאשר להפסיק למות ולהיפצע, ולחיות בשעמום, אפילו ביולי.
מהדורות החדשות נפתחות בש"ס וחלילה, מצוקת האבטלה ואחוזי הלחות, והאסונות עברו זמנית לחלקים אחרים של העולם. אילו הייתי דתי הייתי אומר "שהחיינו וקיימנו". כמאמין לייט אני יכול להגיד: "על הכיפאק", ועם שעמום מבורך שכזה קטנה עלינו ש"ס, קטן עלינו החום.
ונמשיך במבצע קיצי הידיעה הצוננת ביותר בימים חמים ולחים אלה היתה שבקרוב תיובא המונית השחורה מלונדון לישראל. אני מתגעגע לבלק קאב בלונדון יותר מאשר ללונדון. המונית השחורה והארגזית הזאת סימלה בעיני תמיד את הקוליות הבריטית. ארבעת המושבים מאחור - שנים מול שניים - שאפשר יהיה לשתוק בדרך. מחיצת הזכוכית המפרידה בין הנוסעים לנהג, שזה הדבר הברוך היחידי בחלוקת המעמדות הבריטית. ובעיקר כמובן הנהג, שאם הוא אומר "מזג אוויר יפה היום, לא כן?", הוא כבר מרגיש שהוא נפתח יותר מדי.
כפריק מוניות בתל-אביב, אני מכיר כבר את הביוגרפיה של כל הנהגים.
הם פותחים את הפה ביחד עם המונה וסוגרים אותו עם הקבלה. בשנה האחרונה רבים מהם לא מרשים לי לעשן במונית, ברוח העולם הבריא והנאור, אבל אין שום חוק שאוסר על הנהג לראיין את הנוסע, לשים את נתן זהבי בפול ווליום, לשמוע את האלחוט מהתחנה שיוצר איתם קשר, כמו שאומרים, וכמובן גם הפלאפון והשיחות עם האשה הממורמרת בבית. פעם אפילו נסעתי עם נהג עצבני שיצר בעצבים קשר עם התחנה, דיבר איתי ובו זמנית טלפן לנתן זהבי עצבני כדי להביע דעה בענייני השעה.
אסור לך לעשן אבל מותר שיזיינו לך את השכל, והמדע עוד לא הודיע מה הורג אותך יותר מהר ויותר בריא.
ככה שאפשר להביא את המונית השחורה הקלאסית מלונדון, אבל עד שלא נייבא נהגים זרים, קריר וקלאסי כבר לא יהיה פה.
ולסיום - מקרה קיץ מוגזם מי שעדיין חושב שהחום לא דופק את הראש בטח לא קרא השבוע את הסיפור הזה: תושב רמת-השרון הגיע לתחנת המשטרה הקרובה והגיש תלונה נגד אבא שלו. לטענת המתלונן אבא שלו הרעיל את חיות המחמד שלו.
הילד, בן 38, מגדל ג'וקים. כבר שנים מבקש אבא שלו להיפטר מהמקקים וללכת על דג או תוכי, אבל הילד אוהב ג'וקים. יום אחד המקקיסט יוצא להביא אוכל לחיות המגעילות שלו, ואבא שלו מזמין הדברה. הוא חוזר והחיות שלו על הגב עם הרגליים למעלה, ולך תלטף אותן בצורה כזאת.
"חייתי איתם שנים, האכלתי אותם ואהבתי אותם", אמר הבחור והוסיף: "ואל תשכחו - הג'וקים היו פה לפנינו".
למרות ההיגיון של המתלונן (יש כאן אולי אפילו מטפורה עלינו ועל העמים שהיו פה לפנינו) נשלח המקקיסט להסתכלות.
מקרה קיץ קשה. הילד מרמת-השרון כבר גדול. ואולי הוא היה כבר צריך להבין שמי שמתעקש לגדל ג'וקים שלא יתעקש לגור עם אבא שלו.
נשבע לכם ששמעתי את זה דיווח של שבועון "כל אל-ערב" מנצרת, וזה אחרי שאהוד חינך אותנו שלא משאירים פאות בשטח, אני בטוח שמוקי בצר זחל תחת אש כדי לחלץ את השמלה שלו:
"פאת האשה שברק חבש במבצע אביב נעורים שמורה בביירות"
*
יושב קרנות צפוני אחרי שראינו במכשיר את מסיבת יום ההולדת ה-18 של וויליאם, נסיך הכתר הבריטי:
"למה הוא לא מתגייס, החרא הקטן הזה?".
*
ובעקבות הממצאים על ההוצאות להורג בארצות הברית (שתיים מתוך חמש מוטעות!) ומבצע חברת בנטון נגד עונש המוות כקמפיין ביגודי לקיץ:
"הרבה הוצאות להורג טובות מנעו הרבה חיי נישואים רעים"
(וויליאם שייקספיר, "הלילה השנים עשר", 1580). *
אלפונס קאר, עיתונאי צרפתי, 1850:
"אם כולנו באמת נגד עונש המוות, למה שאת הצעד הראשון לא יעשו ידידינו הרוצחים?".